הסרט המוזיקלי "המנצחים" מבוסס על סיפוריהם האישיים של יעל ידידה מחמדיה, שבעלה שלמה מגריל נפל במלחמת ששת הימים, ושל מייקל לניר מכפר רופין, המ"מ של שלמה ששב פצוע בגופו ובנפשו מהמלחמה
*תמונה ראשית: שלמה מגריל ובתו הבכורה נעמה. התמונה צולמה יומיים לפני שקיבל צו גיוס ושלושה שבועות לפני פרוץ הקרבות. שלמה נפל ב-6 ביוני 1967
הסרט המוסיקלי "המנצחים" שיוצג בחיפה, בפסטיבל הסרטים בסוכות, ומנובמבר באקרנים ברחבי הארץ, משחזר תקופה הרת גורל בחיינו. מלחמת ששת הימים, הניצחון, האופוריה שלאחריה, על רקע מחזות הזמר של גודיק וחבריו, והשבר שנותן אותותיו עד ימינו. העלילה מתרחשת בקיבוץ נצר סרני ובתל אביב וההשראה לכתיבת התסריט באה בעקבות ריאיון עם שני חברי קיבוצים נוספים: יעל ידידיה מחמדיה ומייקל לניר מכפר-רופין.
אופוריה גרנדיוזית וגם סבל וכאב
את ההשראה לסרט שהוא מחזמר, קיבל אלירן פלד, קולנוען צעיר ומוכשר, משני סיפורים. סיפור אחד שלי, יעל ידידיה, שאיבדתי את בעלי ואבי שניים מילדי, שלמה מגריל, בקרב על "גבעת התחמושת" ב-1967; וסיפור נוסף של חברִי, מייקל לניר מכפר רופין, שהיה המ"מ של שלמה באותה מלחמה. מייקל שב משם פצוע בגופו ובנפשו.
שתי הדמויות המגלמות אותנו, מספרות את מה שעבר עלינו במלחמת ששת הימים, ובימים שבאו אחריה ואת התוצאה של אותו ניצחון, שיש לשים אותו במירכאות כפולות ומכופלות. הדמויות מגלמות מה שקרה, לא רק לנו באופן אישי, אלא לכל עם ישראל, כתוצאה מאותה מלחמה ארורה.
לפני כשבע שנים הגיע קולנוען צעיר, אלירן פלד, לכפר רופין לראיין את מייקל ואותי, שכנתו מקיבוץ חמדיה. הוא ביקש לערוך סרט דוקומנטרי קצר במסגרת חממה לקולנוענים צעירים.
אותו ריאיון שעשה כתרגיל, הותיר אצלו רושם עז והזדהות עמוקה, לאחר שנחשף לדברים שאמרנו. הוא עצמו היה נסער באותה עת, בשל אחיו ששב "אָחֵר" ממבצע "צוק איתן". דברינו אישרו את תחושותיו ומנגד, הפיחו בו רוח מְרַפְּאָה.
שנינו באופטימיות שלנו – כבשנו את לבו.
במשך חמש שנים עבד פלד על הסרט, ומה שיצר באומנות רבה, בהשתתפות שחקנים מהשורה הראשונה, זמרים ורקדנים, הוא מחזמר מכמיר לב. לכאורה דבר והיפוכו, אך בדיעבד – זה לא כך. סרט באורך מלא (שעה ו-50 דקות) המתאר את האופוריה הגרנדיוזית התקופה שלאחר הניצחון ומנגד, את הסבל והכאב, מנת משלמי המחיר, ומעבר לזה, את המסר הנוראי שכולנו משלמים עד היום, ואולי ביתר שאת בימים אלו. 
שנות ה-60 הסוערות
כששמעתי לראשונה שזהו מחזמר, נבהלתי. כולנו הורגלנו לראות במחזמר משהו רדוד מבחינת עומק הדברים. למעשה, הורגלנו לראות בו סרט בידורי שנראה לא פעם מלאכותי: בני זוג שוכבים במיטה ולפתע פוצחים בשיר? ועוד כשהנושא כה כאוב?! לא! חשבתי לעצמי, הז'אנר הזה איננו מתאים.
כמה התבדיתי. באמצעות העלילה, ודווקא בזכות השירים והכוריאוגרפיה, שעשויים להתקבל היטב בקרב הצעירים שלא ידעו את העת ההיא, פלד מחייה תקופה היסטורית רבת משמעות והרת-גורל בחיי כולנו.
הדמות הראשית היא נטע (השחקנית יעל שטולמן), בחורה צעירה שעזבה את הקיבוץ עם בעלה, עמוס (השחקן דניאל ליטמן) כמה ימים לפני המלחמה, כשהיא שואפת להיות זמרת ושחקנית, ולהשתתף במחזות הזמר שהועלו באותה תקופה על ידי גודיק וחבריו. (כנר על הגג, המלך ואני, קזבלן, איי לייק מייק, הלו דולי ועוד).
באמצעותה אנו מתוודעים אל שנות ה-60 הסוערות. אלו משוחזרות בנאמנות מדהימה, על שלל המיוזיקל'ס, שמתגברים עם הניצחון ומשפיעים על מצב הרוח האופורי של כל המדינה. בינתיים, עמוס מתייסר, הוא חוזר מן המלחמה שונה ומסויט. בקיבוץ נשארת חברתה הטובה, יעל (השחקנית עמית פרקש) ובתה הפעוטה. יעל נושאת בקרבה את השכול והכאב עקב נפילתו של שלמה וברחמה תינוק שעומד להיוולד.
השעון של שלמה נעמד על שעת נפילתו
אני ובני משפחתי קרויים בסרט בשמותינו הפרטיים האמתיים, כולל התינוק שהמוהל מכריז עליו: "שלמה בן שלמה". כך גם אילן, חברו של שלמה (השחקן יואב רוטמן), שנלחם עמו בגבעת התחמושת, נפצע ונושא לאישה את יעל.
חלק גדול מהפרטים אודותיי מדויק ומובע בצורה כזו או אחרת בסרט. בריאיון ההוא, סיפרתי לאלירן על כך שכמעט ולא התאבלתי. מלחמת ההתשה בעמק בית שאן, תינוק בן יומו במקלט ונעמה הקטנה שחלתה ואני הייתי על קו חמדיה-בי"ח עפולה במשך כמה שנים. לאחר נישואיי לאילן, הדחקתי שוב. הפעם כי לא רציתי לצער אותו, למרות שהוא מצדו קיבל את שלמה במשפחה שבנינו יחד כנפקד-נוכח. תחושה זו שלי מתמצית היטב בשיר המצמרר ששרה עמית פרקש לשלמה: "מעולם לא היית כאן".
גם על השעון של שלמה, שנעמד על שעת נפילתו, סיפרתי לאלירן, שעון אותו קיבלתי לאחר המלחמה עם יתר חפציו והטמנתי באחת המגירות. בסרט יעל עונדת שעון של גבר.
ועוד פרט שתפס את תשומת לבי. בסרט, כשיעל מודיעה על נישואיה לאילן, שואלת אותה חברתה: "ההורים של שלמה יודעים?" ויעל עונה: "תתפלאי, לא רק יודעים אלא גם נתנו את ברכת הדרך". זאת על סמך דבריי על הוריו של שלמה, שהלכו, בגדלות נפשם, אל הוריי, לבקש מהם שישכנעו אותי להתחתן עם אילן…
אלירן פלד הפיק 14 סרטים קצרים שהוצגו ברחבי העולם. "הניצחון" הוא סרט הביכורים הארוך שלו.
זהו קופרודוקציה ישראלית-אירופאית, הסרט נכתב על ידי פלד ויונתן בלומנפלד ובוים על ידי פלד. הוא עשיר בשירים ובריקודים, שמחזקים את העלילה ברגעים הנכונים ואת המסר של הסרט, כמו: "איזה גבר אני, הא?!" שמראה בלי בושה את ההתרברבות הגברית הכמעט אלימה, שהיא ראי להתפארות בכוח שלנו, שאין בלתו; "מעולם לא היית כאן" שיעל שרה לשלמה, ולבסוף, והחזק מכולם: "את ואני והמלחמה הבאה", של חנוך לוין המושר מפיה של יעל שטולמן ומסיים את הסרט.
אגב, הקברט הסאטירי של חנוך לוין, הוצג בהופעת בכורה בנצר סרני, כשנה לאחר המלחמה (אוגוסט 68) ומשום כך עלילת הסרט מתרחשת בקיבוץ זה.
הסרט יוקרן בהופעת בכורה בפסטיבל חיפה בסוכות השנה וייצא לאקרנים ברחבי הארץ החל מנובמבר.
"צריך היה הרבה מזל על גבעת התחמושת"
מייקל לניר מפקד המחלקה הוכרז פעמיים חלל
מירב ראון 
מייקל (מיכאל) לניר (81) לחם במלחמת ששת הימים בקרב הקשה על גבעת התחמושת בירושלים כמפקד מחלקה, שם נפצע אנושות.
מייקל נולד בקיבוץ כפר רופין, כשהיה בן שנה עברו הוריו לירושלים ושם עברה עליו ילדותו בתקופת המצור מלחמת השחרור. בגיל 14 חזר לכפר רופין כילד חוץ ועם סיום לימודיו התגייס לגדוד 890 של הצנחנים ולעת שחרורו לחטיבת המילואים 55 של הצנחנים.
במסגרת המיזם "לוחמים מספרים" אותו יזם מייקל, הוא ו-33 לוחמים של חטיבת ירושלים (בני 78 עד 82) מספרים כל אחד את סיפורו האישי, סיפור מורשת של דור הלוחמים שלחם במלחמת ששת הימים ויום כיפור, דור תנועות הנוער וההתיישבות העובדת. ההרצאות נערכות "בגבעה" ובכל רחבי הארץ. מעל 13,000 איש, אישה ונער נחשפו לסיפורים במהלך השנה האחרונה.
מייקל מספר על הקרב בגבעת התחמושת: "הייתי מפקד מחלקה 27, שלמה מגריל היה מפקד כיתה 2 במחלקה שלי. היינו אמורים לצנוח בסיני אך קיבלנו פקודה להגיע לירושלים. לא ידענו מה תפקידנו בכוח וחשבנו שעלינו להוות קו הגנה כנגד הצבא הירדני.
חטיבת ירושלים שהגנה על העיר חילקה את הקו הגבול לשתי גזרות – דרומית לעיר העתיקה וצפונית לה. אנחנו קיבלנו את הגזרה הצפונית ממוזיאון רוקפלר עד גבעת תחמושת. קיבלנו פקודה לפרוץ את הקו העירוני להגיע כמה שיותר מהר להר הצופים כיוון שהיה חשש שהצבא הירדני יתקוף שם.
פרצנו את הגדרות מול בית הספר לשוטרים. המחלקה שלי קיבלה פקודה לטהר את התעלה בחזית בי"ס לשוטרים עד גבעת תחמושת, לא יועדנו לכיבוש הגבעה אלא להיות עתודה. חייל ראשון נהרג, הירדנים לא הרפו והיה קשה. הגענו לגבעה וקיבלתי פקודה לנוע מזרחה, לוודא האם הכוחות שיש שם זה צבא ירדני או כחות שלנו, כי הייתה פלוגה שאמורה להיכנס מהצד המזרחי. תוך כדי תנועה המחלקה שלי הייתה חשופה, חטפנו צרורות חזקים ממרום הגבעה. הייתי בראש מחלקה וחטפתי כדור בצוואר ורסיס ביד והוכרזתי כחלל. מאוחר יותר התברר שהרגל זזה. פוניתי במהירות לעמדת הפצועים ושוב הוכרזתי כחלל לא כי לא מצאו דופק. הובהלתי לבית חולים הדסה וניצלתי בנס.
בעת שנורינו ממרום הגבעה, החובש שהלך אחרי נפצע קשה, ירדה לו יד. שלמה חבש אותו ועשה לו חוסם עורקים ובכך הציל אותו. בשלב מאוחר יותר, לאחר שאני כבר פוניתי, שלמה נורה ונהרג.
25 שנה אחרי הקרב לא הגעתי לגבעת התחמושת. לאחר 25 נערך הגבעה מפגש עם קצינים ירדנים, אחד מהם, אבו מחמוד, היה זה שירה עלינו". 
