יבול שיא
הרפת והחלב
אביבית ים המלח

ספינת הניצולים, פרק שתיים וחצי

2 דק' קריאה

שיתוף:

אולי יבוא יום אחד ונוכל להסתפק בזה היש, אולי נגיע אל ים הרחמים 

את פרק אחד הפסדתם, וגם לא – גשם הטילים יוצא הדופן, הנשק הקל, הכניסה לממ"ד, והתגלית בתוכו שאנחנו באירוע אחר. שמעתם אותו שוב ושוב, מאלה שמוכרחים לספר.

נעבור לפרק קצר יותר. ההגעה לבית אחי בהרצליה. השקט, האוזניים עדיין במצב הכן, השמיעה החוש הכי חשוב, כל רעש קטן מקפיץ. התפילה בבית הכנסת השכן נדמית כמו קולות בערבית, נקישות הן לא הקול הכי רצוי. האח, שנשבה אי אז במזח שחוזר ואומר שעכשיו יותר גרוע, בהרבה. 

ועכשיו אנחנו בפרק שתיים וחצי, הארוך מכולם, בבית המלון בים המלח. המלון נישא כמו מפרש לבן מעל גבעה רמה, מחלונותיו מכחיל ים בלתי מובן וניצבים הרים סגולים, אבל בשבילנו אין לו בסיס באדמה. האדמה שלנו איננה, הוא שט בריק כמו ספינה, ספינת הניצולים. 

באופן מוזר לא עצוב פה. בחוץ עוד עצובים. המילה שפוגעת היא לא עצב. אולי צער, ודאי כאב עצום. האנשים מתהלכים פה ובינם אלה שאינם. אנחנו שמחים על כל מי שחי, וחסרים את החסרים. סוחבים בתוכנו מתח עצום – מה עלה בגורל החטופים, הנעדרים, איך מתו המתים, מה סבלו, האם יש איפה שהוא תקווה? 

הזמן של הספינה מוקצב, הוא החל בשביעי לעשירי, שם מתחילה ההיסטוריה. שם מתחילים הסיפורים, לרוב סיפורי זוועה. מגישים אותו החיים הניצולים, שמעריכים את חייך, את חייהם, כמו שרק ניצולים יודעים. 

ומתחבקים פה בלי סוף, כי זה מה שצריך, כי גם ככה מה אומרות המילים. 

הניצולים מעבירים את יומם בעיקר במלון, חולפים במעין שוויון נפש אל כל הטוב שמוגש להם – טיפולים נפשיים, קוסמטיקה, שירותי בריאות, נעליים, בגדים. כל מה שצריך אדם שעזב את ביתו בחופזה, כשרק כותנתו לעורו, יש פה. זה לא שהם לא מודים, לא שלא מעריכים את טוב לב המתנדבים, אלא שמה שהלך הלך ומה שבא בא, והמים לא בטוחים.  

בערב יש אספה. קוראים בה כמה דברים חיוביים, יושבים ביחד כמו אבותינו ואמהותינו באספות באות בימים, ושומעים את השמות שוודאות המוות נגעה בהם, מי הבלתי חוזרים, אחר כך יוצאים במין זרם עצוב וחי – הצער והכאב הם הרי סימן חיים. 

בצהריים ובערבים מגיעים המוזיקאים הכי טובים. מופיעים מול מי שבכוחו לשמוע, ילדים, קצת מתנדבים, אנשים כבויי עיניים, ואורחי מלון מזדמנים שלא מבינים בכלל היכן הם נמצאים. 

והספינה שטה, צלילי המוזיקה ממלאים את ההפסקות, את החוסרים. האמנים משתדלים. לא יודעים אם באו לשמח, מנסים בכל כוחם ולא יודעים מה הם מנסים. לפעמים מבקשים מהם דווקא את השירים הכי שמחים והכי קצביים והם, בחוסר אונים מנגנים. הכי היו רוצים לרדת למטה, לחבק ולא לומר דבר, כמו שאנחנו עושים. אבל הם מנגנים, ורגע אחד, כשהמוזיקה חולפת בינינו כמו מים חיים – אני מסתכלת סביב וחושבת שאולי יבוא יום אחד ונוכל להסתפק בזה היש, אולי נגיע אל ים הרחמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"בדרך כלל אני כותבת על אחרים," אומרת עדינה בר-אל, כתבת העיתון, חברת מושב ניר-ישראל * "הפעם החלטתי לכתוב עלי, ויותר נכון – על כל בני הדור שלי, הדור שגדל עם המדינה החדשה, הדור שהוריו
8 דק' קריאה
בצל המלחמה, ובצל הביטולים במערכת החינוך לאור המצב הביטחוני והאיום האיראני, הצליחו בתנועה החדשה בשומר החדש לקיים את מפעלי פסח המסורתיים כשהשנה המסעות היו מרגשים במיוחד.החניכים והחניכות צעדו בעקבות הגיבורים והגיבורות, וערכו מפגן הזדהות
2 דק' קריאה
בעקבות ביקורו של המחנך הנודע יאנוש קורצ'אק באשדות יעקב הוא שלח לילדי בית הספר מיקרוסקופ, מפות וציוד לימודי יקר. הילדים החזירו בחוברת בה דמיינו כיצד יסתיים ספרו "המלך מתיא הראשון" בכתבה משולבים קטעים מכתבה
3 דק' קריאה
למה חשוב שהטילים האיראנים יהיו מדויקים ואיך זה קשור לסדרת המשטרה C.S.I לאס וגאס? הרפתקאות הדי בן עמר בלילה אביבי אחד שלא ישכח   בעשר בלילה ירדה חניה זוגתי-לחיים-ארוכים מחדרה וניצבה בפתח החדר שלי.  "עשרות
4 דק' קריאה
אנשי תנועות הנוער הציוניות, אשר רבים מהם הפכו לחברי קיבוצים, פעלו ב-1944 בבודפשט להצלת יהודים תוך סיכון חייהם. בני הדור השני, "שגרירי המחתרת", פועלים כדי שמפעלם של ההורים לא יישכח *תמונה ראשית: משה אלפן,
6 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן