על בדידותו של דג הציקליד

הרהורים על הדג שדופק את הראש בקיר, על זוגיות ארוכת שנים ועל רומנים עם נשים צעירות. הדי בן עמר לא חושש מהמוות של עצמו, אז של מי כן?

במסגרת נסיעותיי המרובות מיד חנה ליפו וחזרה, הזדמן לי להקשיב להרצאה על זוגיות. בין היתר סיפרה שם המרצה על דג ממשפחת הציקלידים, שכאשר בת הזוג שלו מתה, הוא מתחיל לדפוק את ראשו בדופן האקווריום עד שהוא מת.
ובמילים אחרות – הדג לא יכול לשאת את הבדידות עם מותה של רעייתו והוא מתאבד!
כאן המקום לציין, שעם כל הערכתי לחוקרים המתמחים בתחומים שונים, ולמרצים שעושים תורתם קרדום להרצות עליו, לפעמים אני מטיל ספק גדול במה שהם מספרים לי, ואני בוחן את דבריהם לאור ניסיון חיי האישי.
כי ניסיון חיי לימדני, שאומנם גם אני דפקתי לא פעם את ראשי בקיר או בדופן כלשהי, וגם אצלי זה היה בגלל בת הזוג שלי, אבל זה לא היה בגלל מותה אלא להיפך – זה היה בגלל שלא רק שהיא הייתה מאוד בחיים, היא גם אמרה לי כל מיני דברים, שגרמו לי לחפש את הקיר הקרוב ולדפוק בו את ראשי.
מצד שני, אני מודה כאן שלא הייתי היחיד בחיי הזוגיות שלנו שעצביו נמרטו מעת לעת, אלא בצעירותנו נהגתי גם אני לומר דברים כאלו ואחרים לזוגתי-לחיים-ארוכים, שאומנם לא גרמו לה לדפוק את הראש בקיר, כי היא כנראה חכמה ממני, אלא להטיח בו וברצפה כמה צלחות וכלי חרס וקרמיקה שבירים, שאפקט הניפוץ שלהם כבר הוכח כמרגיע מאוד בחיי הזוגיות. או לפחות מרגיע את אחד הצדדים. ועם כל זאת, חייב אני לומר כאן, שניסיונו של דג הציקליד האמור לדפוק את ראשו בדופן האקווריום בתגובה למותה של בת-זוגו, מאוד ריגש אותי ונגע אל ליבי עד מאוד. כי אחרי 40 שנה של נגיחות בקיר וריסוק כלי חרס שבירים, ואחרי ארבעה או חמישה מטפלים זוגיים, מצאנו חניה ואני את הנוסחה לחיי זוגיות הרמוניים ושלמים. ולמרות שלקח לנו 40 שנה לעשות זאת, בכל נגיחה שלי בקיר ובכל צלחת חרס שעשתה דרכה מידה של חניה אל הקיר, הייתה גם הרבה אהבה, האמינו או לו. שאחרת לא היינו שורדים כל זאת.
והיום, אחרי 40 שנה, משמצאנו את שלוות הנפש של הזוגיות ואת ההרמוניה שבאהבה הבשלה, אינני יכול לתאר את חיי בלעדיה. ואין זו אמירה בעלמא! שכן כיום, אחרי למעלה מ-40 שנה של זוגיות, הגענו, חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני, אל גיל שבו מקובל שאדם מהרהר מעת לעת ונותן את ליבו לסוגיה, הנוגעת ליום שבו כבר לא יהיה פה.
המוות שלי לא מפחיד אותי
שלא תהיה אי-הבנה – אני לא פוחד למות. כלל וכלל לא. הסיבה שאיני פוחד מהמוות היא שהמוות שלי אינו קיים עבורי, ולא יהיה קיים גם בעתיד. שכן כדי שיהיה המוות קיים עבורי, חייבים הוא ואני להתקיים בו-זמנית. כלומר – חייבים המוות שלי ואני להתקיים יחד כדי שאהיה מודע לו ואחוש אותו. שאחרת איך אדע שהוא ישנו?
אבל זו דרישה בלתי אפשרית, שהמוות שלי ואני נתקיים בו-זמנית, כי אם המוות שלי יהיה קיים – אני לא אתקיים, ואם אני אתקיים – המוות שלי לא יהיה קיים. זה עניין פשוט מאוד.
ישבתי עם כלתי ב"שבעה" שלאחר מות אביה, המחותן שלי, מאירוע לב, והיא אמרה לי: "איזה מזל היה לך שהצילו אותך בזמן, לעומת אבא שלי!״
״לי היה מזל???!" אמרתי. "לכם היה מזל!!! אם הייתי מת הבעיות והצער היו שלכם, לא שלי! אבא שלך כבר מת והוא במקום שקט מאוד – אלה אנחנו שנשארנו בחיים שלא היה לנו המזל שהוא יינצל – אלו אנחנו שסובלים ממותו. אביך כבר לא יסבול מכלום״. אז המוות שלי לא מפחיד אותי. מה שכן מפחיד אותי, הוא המוות של זוגתי-לחיים-ארוכים. אני פוחד שהיא תמות לפני ואשאר בלעדיה.
למלא מצברים
היה לי חבר טוב בזמנו, נקרא לו לצורך העניין דוד. היה משהו קצת מוזר בחברות הזו בעיני אחרים, כי הוא היה בגיל של הורי, כמעט, אבל ככל שהתקדמו השנים הפער בגילים בינינו הפך פחות ופחות משמעותי, כי אין פער של 20 שנה בין מי שהוא בן 20 לבין מי שהוא בן 40, דומה לפער שבין מי שבן 50 לבין מי שבן 70. אז היינו חברים. ועבדנו יחד בקיבוץ כמה שנים.
דוד היה נשוי למי שהכיר בצעירותו והייתה לאשה היחידה בחייו, נקרא לה רות לצורך העניין. הזוגיות ביניהם הייתה יפה והרמונית, הם עשו וחלקו הכול יחד, ותמיד דיברו עליהם כמו על "רות ודוד", ואף פעם כמעט לא על אחד מהם לבד. עד היום בו רות נפטרה.
דף הפייסבוק שלהם נשאר "רות ודוד", כמו שקורה לפעמים, אבל בבית נשאר דוד לבדו. כולם תהו בינם לבין עצמם איך דוד ישרוד, ואני נכנסתי אליו מספר פעמים עמוס כלי בישול ומצרכים, והעברתי אותו קורס בישול מקיף וממצה, שלאחריו ידע להכין לעצמו ממגוון המטבחים בעולם, אבל לא להישרדותו הפיזית דאגנו. חששנו מבדידותו.
שנה אחרי פטירת רות נסע דוד לטיול במדינת הולדתו, במזרח אירופה. ישראלי שמגיע למזרח אירופה עם אמצעים כלכליים ממוצעים כאן, נחשב שם איש עשיר. בטיול הזה דוד פגש צעירונת מקומית – "צעירונת" משמעותו בת 50. התפתח ביניהם רומן.
דוד החל לנסוע אחת לחודשיים לארץ הולדתו. שם נהג לשהות שבוע בכל ביקור כזה, וכמו שסיפר לי כשישבנו יחד בביתו – שבוע כזה פעם בחודשיים מספיק למלא לך את כל המצברים ואת כל הצרכים. ״יותר מזה עלול להיות יותר מדי," הוא אמר.
באחת מהנסיעות הללו החליט דוד לגוון את טיולו ונסע לאזור אחר של המדינה – שם פגש צעירה אחרת בת 55, והתפתח ביניהם רומן. דוד החל לקצר את ההפרשים בין הנסיעות שלו לארץ הולדתו – פעם נסע אל זו ופעם נסע אל האחרת. ״הן יודעות אחת על השנייה?" שאלתי אותו פעם. ״אני משתדל לשמור על שלום בית," הוא ענה, "וכשאף אחת לא יודעת מהשנייה, שלום הבית נשמר״. זה נמשך כך מספר שנים, עד שדוד חלה במחלה קשה והלך בעקבות רות.
לכאורה הם חזרו להיות יחד, רות ודוד, כי בבית העלמין של הקיבוץ גופותיהם קבורות בקבר זוגי, אבל זה לא באמת הם, זו רק האשליה שאנחנו משלים את עצמנו כדי לחשוב שנשאר מאיתנו משהו בגוף המתפורר אחרי שמוחנו חדל מלעבוד וליבנו חדל מפעום. בפועל הם לא חזרו עוד זה לזו מיום שרות הלכה לעולמה. וכך צפוי שיהיה עם חניה ואתי.
אבל מכיוון שאינני דומה לדוד, אינני רואה את עצמי מתחיל זוגיות חדשה עם צעירה אחת או יותר ממדינת המוצא של הוריי, רומניה, ששם אני יכול להופיע כאיש עשיר. אני מדמיין את עצמי משוחח עם חניה בראשי מדי יום בעת שאני בנסיעה, כהרגלי, ואז מגיע הביתה ומגלה שאין לי עם מי לחלוק את השיחה שניהלתי איתה, והמחשבה על הבית הריק מפחידה אותי, ואני מקווה שאני אהיה זה שילך לעולמו קודם, ושחניה תהיה זו שתצטרך להתמודד עם לכתי. כי הדבר היחיד שעולה בדעתי אם חניה תקדים אותי, הוא לדפוק את הראש בדופן האקווריום.