1. מדוע לא לעבד את עקבות הטרקטור?
חדש בגד"ש: מצב היום באזור שכמות הגשם מעל 500 מ״מ באדמה כבדה וחרסיתית – הוא עגום. עקבות הטרקטור נאמדות מ-15 ס״מ ל-40 ס״מ מתחת לפני הערוגה. בעומק דפנות העקבה העמוקה שזורים רגבים קשים ביותר אשר לא מאפשרים קלטור מדויק של השורה וקרוב לשורה (ולכן פרסמתי את פתרון שני הקולטיבטורים). ריסוסים למיניהם על אותה עקבה יוצרים חוסר איזון ויציבות רעועה של הכלי בנסיעה איטית, וחלוקת התרסיס לא שווה. גם קליטת המים וחומרי הריסוס הנקלטים בעקבות אינם שווים. שורשי הצמח שיגיעו יום אחד לקירות העקבה ויתמודדו עם ההידוק והרגבים – ניתן לשער שיפסידו במאבק. העקבות מתפתחות עקב עיבודים כגון משתות וחריש.
אני מניח שגם באזורים עם פחות ממטרים ואדמה קלה מתעבות עקבות מספיק עמוקות שאביזרי קילטור וגלגלי עומק משנים את מצבם ללא שליטה. פיזור המים וקליטתם דרך הקירות האטומים, או דרך הרגבים, פוגעים בצמח ודורשים חשיבה לא מקובלת שתביא לפתרון מניח את הדעת (איפה כתוב שאנו חייבים להמשיך בגידול כותנה, הדורש משתות, חריש, מחליק וסימון מחדש?), שיאפשר לנו לא לייצר את העקבות, וכתוצאה מכך לשמור על עקבות אחידות פחות או יותר.
פתרון
חדש בגד"ש: את השאריות הצמחיות מהגידול הקודם עלינו לכסח. משתות הערוגה ייעשה לפי הצורך או עם רגליים קצרות, כ-25-30 ס״מ עומק על הערוגה בלבד – שלוש ערוגות ביחד. יתכן שניתן גם חמש ערוגות עם המעבר לשורות צרות (מרכז עקבות 160 ס״מ). ניתן גם להשתמש במשתת המקובל לעומק כ-45 ס״מ. כל ההחלטות לגבי המשתתים והעיתוי שלהם בידי המגדל. לטעמי, בשיטת הערוגות הקבועות מספיק פעם ב-4 עד 6 שנים למשתת. אלא אם קורה מצב של נזק לערוגה, למשל בדו-גידול (לטעמי, בשיטת העקבות הלא מעובדות, במשך הזמן הם יהיו מוצקים יותר). לאחר הכיסוח – דיסקוס מיוחד שאינו קיים היום בישראל, בעל שתי שורות דיסקים מקבילות, כאשר כל דיסק מחובר ברגל אוטונומית לקורה וממוסב עצמאית (אין צורך במנקה). הדיסקוס יעבוד רק על הערוגות. ניתן לחבר אליו סירות, כאשר בחזית הסירה יהיה אזמל/סיכה בעל כנפונים קטנים. את כל אלו ניתן לחבר בחזית הדיסקוס או מאחוריו. בנוסף, אופציה לחיבור מנחת לכל ערוגה. הדיסקים יהיו בקוטר 24-26 אינץ׳. הדיסקוס בעל הקורות המקבילות הוא כלי מרכזי לשיטת אי-עיבוד התלם, ובמצבים מסוימים ניתן לעבור איתו פעמיים על הערוגות אם הצנעת השאריות הצמחיות לא מספקת.
כלי נוסף שפועל לאחר הגשם הוא קולטיבטור שטח מלא, שחייב להיות מצויד בכפות אווז מתאימות, בעלות זווית תקיפה. כאשר חוד הכף נוגע במשטח ישר קצות הכנפיים המרוחקות צריכות להיות כ-5 מ״מ מעל המשטח. החפיפה ביניהם חייבת להיות 50%. הווה אומר, כפות של 26 ס״מ. שינוי מהותי חייב להיעשות בקולטיבטור שטח בין 3 ל-4 רגלי טור שמעל עקבות הטרקטור, חייבות להיות בעלות תנועה עצמאית למטה במסגרת נפרדת הניתנת לכוונון, על מנת שעומק עבודת הכלי יהיה שווה בכל הרגליים, כאשר כל כפות האווז פועלות פחות או יותר באותו עומק, 4-6 ס״מ. ניתן יהיה להרכיב מאחור, אולי, מנחתים, ואם גם גלגלי העומק ינועו על הערוגה ולא יעלו ויירדו לפי התלם או העקבות, דיינו.
נ.ב: כיום אנו מכוונים קולטיבטור בשטח כך שגם הרגליים בעקבות יקלטרו, ומה לעשות – הרגליים על הערוגה עובדות עמוק, מוציאות רטיבות ונקניקים, צורכות כוחות סוס גבוהים יותר, מוציאות גושים רטובים שנצמדים אליהן ובקלטור עצמו, במקום שהמתכת תקלטר האדמה שנדבקת לרגליים היא שמקלטרת. ותאמינו לי שמצב כזה אינו נכון לקלטורי שטח להשמדת עשבים.
2. דישון ממוקם, ממוקד מטרה
חדש בגד"ש: ישון יכול להיעשות במספר אופנים: דרך רגלי הצנעה בדישון נוזלי או דרך הטפטוף, או דרך הקוונוע. הדישון דרך הקוונוע הוא חסר דיוק ופיזור הדשן הוא חסר במקומות ששורשי הצמח כלל לא פעילים, ובנוסף על כך, חלק מהדשן וודאי מתנדף. בטפטוף העילי המצב קצת יותר טוב. הטפטפת יוצרת הרטבה אובלית, וצינור הטפטוף לעתים יוצר בין שתי השורות סלאלום, אבל זה מה שיש. חוסר דיוק בין צמח למשנהו גם הוא גורם לאי-שוויון בקבלת הדשן.
דשן מגורען כולל כופתיות
חדש בגד"ש: מגורען ניתן במדשנת צנטריפוגלית, והכופתיות נשפכות לרוב על מרכז הערוגה. שתי השיטות גרועות! הכופתיות אינן מדויקות בפיזור. הכלי לא מתאים, מהירות נסיעה משתנה, החלקה של הטרקטור וכו׳. הפיזור במדשנת הצנטריפוגלית הוא אסון לאומי. הוא מושפע מרוח, גובה המפזרת מעל פני הקרקע משתנה לפרקים, נטיית הטרקטור לצדדים גם היא לא מוסיפה לדיוק. ובנוסף, מהירות הטרקטור איננה קבועה. אך הדבר הגרוע ביותר הוא בשטח שעליו מפוזר הדשן – שורשי הצמח כלל לא פעילים באזורים שבין השורות, ולכן הדשן מפוזר לבטלה בכ- 23%משטח הפיזור, להערכתי.
יטה נוספת – פיזור של דשן יסוד P.K. על פני כל השטח במדשנת צנטריפוגלית בסוף הקיץ תחילת הסתיו, והצנעתו על ידי חריש. עקב אכילס של השיטה הוא פיזור על כל השטח, ניודו על ידי החריש למקומות לא רצויים ותשלום עבור הדשן מספר חודשים לפני הזריעה או השתילה. זבל רפת עדיף שיעבור טיפול מתאים, על מנת שזרעי הבר שעוברים את קיבת הפרה יושמדו. זבל רפת וזבל עופות עדיף שיהפכו לכופתיות, על מנת שיהיה אפשר ליישם דישון ממוקם.
פתרונות
חדש בגד"ש: נראה לי שהדישון הממוקם הוא הכלכלי, האפקטיבי ובעל התוצאות הטובות ביותר ליבול, וניתן לעשותו על ידי מזרעת ה״אייר סידר״ שאנו זורעים בו את תבואות החורף, ולפיכך הוא חופשי מתחילת החורף. ניתן להסיר את המסגרות עם הרגליים, לחבר קורה אחת של 5X150X150 , כאשר לשתי השיטות החיבור לאייר סידר יהיה קל ומהיר. על הקורה הנ״ל נרכיב רגליים עם דיסקיות ישרות בקוטר של כ-40 ס״מ (דומות לדיסקיות פליחה של המונוסם). דיסק אחד עם זווית תקיפה לחזית ההתקדמות של כ-70 . צמוד לו צינור צול ורבע או 1 צול, שמשמש להובלת הדשן ולהצנעתו, ולניקוי הדיסק. אין צורך בכיסוי, מפני שהחריץ מתכסה בעצמו. עיתוי ההטמנה ומספר הדיסקים פר שורה – נשאיר לכל מגדל. נ.ב: הכוונה לכלי 8 מ׳, ומטמינים על 5 ערוגות 160 ס״מ, 80 ס״מ בין כל שורה ושורה, ומהירות עבודה של 10 קמ״ש. החיסכון בדשן, להערכתי, יהיה בן 30% ל-40%, חוץ מהדשן המגורען ניתן להטמין גם כופתיות. מיותר לציין, כאשר אנו מפזרים – בתירס דו-גידול בתפזורת שלוש שורות על ערוגה – אמון 46% ולא בהטמנה, הנזק הכלכלי הוא רב. כל הדישון, אם בכופתיות ואם במגורען במיקום הנכון ליד השורה – תמיד יהיה זמין יותר לצמח ולעתים לא נצטרך להפעילו ע"י השקיה.
מו"פ ערבה: המלצות לגידול מלוני סתיו בערבה וכיכר סדום 20/2019
