ענת ודניאל קורנמל (58 +4) היו מחלוצי חוות הבודדים ברמת הנגב. המדבר לא היה החלום, אבל אחרי סיבוכים בירוקרטים של שנים הם החליטו לקחת את מה שיש וליצור את יצירתם שם. "בתפיסה שלי כשיש בעיה, צריך לזהות את הקושי וברגע שהחלטת מה את עושה, כך או אחרת – הכל פתיר," אומרת ענת קורנמל. היום הם בעלי מחלבה, מרעה עיזים ומסעדת גבינות בחוות קורנמל שזוכה לתשבוחות רבות
חוות הבודדים הן חוות חקלאיות הממוקמות בסמוך לצירים הראשיים. קיימים טיעונים רבים להקמת "דרך היין" וחוות הבודדים. יש הטוענים כי מטרת הדרך הייתה להעיר את התרדמת הארוכה שהייתה בזמנו באזור הנגב. אחרים יעידו על מטרת הפרויקט כמטרה של יצירת רצף התיישבותי ועידוד התיירות באזור. כולם יסכימו שהחוות הן אופן מימוש נוסף לחזונו של בן גוריון, רעיון שנהגה במועצת רמת הנגב בראשות שמוליק ריפמן ז"ל.
"הרעיון של חוות 'דרך היין' היה לאפשר למשפחות להתמקם במרחב רמת נגב, שממשיך לאורך כביש 40 מצומת טללים, מוא"ז רמת נגב וירוחם בצפון, דרך אזור שדה בוקר, רמת עובדה ובואכה מצפה רמון," מסבירה ענת.
השטח נבחר היות ובאזור הנגב וכביש 40 בפרט קיימים שיטחי אימונים רבים של הצבא, אולם אלו אינם יכולים לשמש לבניה, תיירות וכו'. יחד עם זאת, הצבא אינו יכול להתאמן על הכביש וכך נוצרו שטחים שקטנים מידי מלהכיל ישוב או מלון, אך יש יכולת לנצלם.
"ואז עלה הרעיון של חוות 'דרך היין'," אומרת ענת, "בשטח שאם משפחה אחת יושבת בו מספיק לה. השטח פה הררי אז אין פה פאלחה והעיזים שלנו לא יוצאות למרעה, כי אין פה מספיק גשם. אבל לכרמים, זיתים וכו' זה מספיק אדמות ושטח. אז יצרו צרורות של חוות מקובצות זו ליד זו. אם את מסתכלת על חוות 'דרך היין' כיום רשומות 37, אני לא יודעת אם כולן מאוישות – לוקחים שטח שהוא מספיק רחב למשפחה אחת, אבל לא מספיק לישוב ומקימים אופרציה חקלאית ותיירותית כאחד."
החוות יוצרות מפגש נעים עם בעליהן – אוהבי המדבר אשר בחרו לחיות באזור מעמל כפיהם, לצד הכנסת האורחים כנהוג אצל אנשי המדבר ומשחזרות את "דרך היין" הנבטית העתיקה ומושכות תיירים רבים לאזור הנגב הצחיח. החוות מאפשרות הזדמנות מצוינת לטעום, להריח, ולחוש את החיים החקלאיים בביקור חווייתי מהנה.
אז איך התגלגלתם למדבר? אהבה לנגב?
"האמת היא שהרעיון שלנו היה לגדל את העיזים באזור ירושלים, שער הגיא וכל אזור מטה יהודה, יש שם המון מרעה בטח לעיזים, וטעם חלב העיזים משתנה בעונות השנה לפי השוני בצמחיה שהן אוכלות, נושא מרתק בעיני."
מה מנע מכם להתמקם בירושלים?
"אדמות פרטיות את יודעת זה בערך 2-3 אחוז מהקרקע של המדינה, חלקן גם שייכות לקק"ל אבל מרבית האדמות בארץ הן לא פרטיות. אז את כאזרח צריכה לפנות למנהל מקרקעי ישראל ולהגיד מה את הולכת לעשות עם הקרקע.
"בהתחלה נתקלנו בהמון המון בירוקרטיה. אמרו לנו 'קודם כל שיהיה לכם עיזים ואז תחזרו אלינו ונוכל להגיד שזה שטח מרעה'. מפה לשם מצאנו את עצמנו עם עשרים ומשהו גדיות ונדדנו באזור ההר, בציפייה לסיים את הבירוקרטיה. השנים עברו והגענו לגיל שבו אפשר להרביע אותם. אז התחלנו לחלוב אותם בזמן שאנחנו עדיין מחכים לפתרון הבירוקרטיה ועדיין לא יושבים במקום קבע. אני זוכרת שישבתי מול פקיד בכיר במנהל והוא אמר לי: 'את רואה העט הזאת? בשעה 16:00 היא נופלת – ולא ממש מעניין אותי אם תצליחו לטפל בזה או לא'.
"יום אחד פגשנו את שמוליק ריפמן, שהיה ראש המועצה האזורית רמת הנגב. בין לבין דניאל היה בסוכנות וראה את תוכנית 'דרך היין', אז הוא דיבר על זה עם ריפמן שאמר לדניאל: 'מעולה, לכו לשטח ותגידו איפה אתם רוצים להקים.' וככה, בראשון לאוקטובר 1997 עלינו למקום"
בעקבות החוויה המתסכלת ותחושת התקיעות, ענת ודניאל יורדים לאזור הנגב, כיון שדניאל במקור מהנגב המערבי ומלא חיבה לאזור.
"יום אחד פגשנו את שמוליק ריפמן, שהיה ראש המועצה האזורית רמת הנגב. בין לבין דניאל היה בסוכנות וראה את תוכנית 'דרך היין', אז הוא דיבר על זה עם ריפמן שאמר לדניאל: 'מעולה, לכו לשטח ותגידו איפה אתם רוצים להקים.' וככה, בראשון לאוקטובר 1997 עלינו למקום עם חוזה של המנהל עם כמה מתקנים לעיזים ובתים יבילים ומבנה משק ועוד חוזה של שמירה על דונמים, שלא היינו צריכים, אבל זה היה חלק מהתנאי וככה עלינו. אחרינו התחילו לעלות חוות נוספות. אז הנגב לא הייתה הבחירה הראשונה שלנו אבל הנגב הוא מקום מצוין ואנחנו מאוד אוהבים את המדבר."
תגובות נגד ותמיכה
אחרי חוות קורמנל הצטרפו משפחות נוספות אבל הנושא לא התקדם בקלות: "הרבה אנשים יצאו נגדנו בזמנו אבל היום הרעיון עובד מעולה. 'דרך היין' מהווה היום מקור משיכה לתיירות, מקור פרנסה גם למשפחה עצמה וגם לחבר'ה שעובדים באזור – רוב החוות מעסיקות חיילים בעבודה מועדפת, בחלק מהחוות יש לינה לעובדים וחלקם מגיעים מהבית."
אז איזה ביקורות קיבלתם בתחילת הדרך ולמה?
"הרעיון קיבל הרבה ביקורות של 'מה פתאום משפחה בודדה יושבת על שטח כזה גדול? כשאת יודעת, אפשר לחשוב מה יש פה ומי היה פה קודם? לא היה פה כלום. הבג"צ הראשון שקיבלנו היה של 'אדם טבע ודין' יחד עם 'החברה להגנת הטבע'. הם טענו שאנחנו מפריעים לחיי הטבע ובג"צ התנגד להם בפה אחד. המשפחה שפה באה ודואגת לסביבה המיידית שלה, רוב האנשים שפה לא מנותקים מהטבע ודווקא מעניין ואכפת להם מהסביבה, מהאדמה ומהחקלאות. זה לא חברות ענק של 5 אלפים דונם שיכול להיות בעייתי, הכל אופרציות קטנות."
והיום מה היחס להבנתך לחוות בודדים?
"תיראי, אנחנו פה 23 שנה על הקרקע, לפני 20 שנה באו לכאן צוות של ה-BBC וראיינו אותנו כחלק מכתבה בנושא: 'חלום בן גוריון לאן?'. עשו עלינו ועל מצפה רמון כשעוד לא היה שם כלום ברובע דרכי הבשמים – ותיראי איפה זה היום. זה בזכות אנשים שבאים וחיים כאן, זה לא הריבון, זה אנשים שבאים ועושים בעשר אצבעות. ואני מרגישה שמעריכים אותנו על זה.
"מי שבא לכאן, מטייל באזור, יש לו נקודות עניין, זה מפרה את כולם. אנשים שנוסעים על הציר באילת – כל תרבות הפנאי במצפה היא במקום מדהים, אנשים כבר נמצאים בנגב בתור ביקור בפני עצמו. אפשר לומר שזאת הגשמה של חזון הנגב.
"היום אנחנו מקבלים המון עזרה ממועצה אזורית רמת הנגב – ממרכז היזמות והעסקים, ממחלקת תיירות, הם לעילה ולעילה. כל דבר, במיוחד בקורונה, הם אמרו לנו – 'תגידו מה אתם צריכים – נעזור לכם'. בשיתוף איתם עשינו חנות אינטרנטית והתחלנו לעשות משלוחים לאנשים הביתה."
אז מה היחס שלכם לעיזים, לחליבה, לייצור הגבינות?
"האמת שאנחנו 'פארם טו טייבל' ('מהשדה לשולחן' – Farm to table) עוד לפני שהכרנו את המושג הזה. זה אומר שאת מגדלת ומגישה. את חולבת ומוכרת לאנשים שבאים אלייך, את לא מתחילה לנסוע 500 קילומטר וכל הבזבוז האקולוגי שמגיע יחד איתו והזיהום הסביבתי.
"ב-2013 סגרנו לגמרי את המכירה החוצה – הפסקנו מכירה סיטונאית למעדניות, מלונות וכו' – והתחלנו למכור רק פה. היום יש את המסעדה ועם אנשים שפשוט רוצים לבוא לקנות. ואז הגיעה הקורונה וטרפה לנו את כל הקלפים. אגב פתחנו אזור קטן לפיקניק, שאנשים יכולים לקנות אצלנו את הדברים ולשבת לאכול, ככה שזה יעמוד בנהלי התו הסגול.
"כשאנחנו בהפסקה חליבה, אין גבינות כי העיזים בהפסקת חליבה לפני המלטה. אנחנו לא נעשה איזה טריק כדי שיהיה. כשיש חלב – יש טרי וטוב!
"אנחנו מנהלים את העסק במסעדה לפי מה שיש והכי חשוב לנו שיהיה באיכות גבוהה וטובה. אם נגמר משהו – אז נגמר רבותי, מחר יהיה חדש כי אני אכין. אין כאן אינסטנט. כדי שאני אוכל לאכול לחם אני צריכה להכין את המחמצת, להכין את המסה – ורק אז אני יכולה לאפות את זה ואני צריכה לזה שלושה ימים מראש, וכשנגמר זה נגמר. אוכל טוב הוא אוכל שלוקח זמן לעשות אותו וזה בסדר גמור."
מה את אוהבת בחיים בחוות קורנמל?
"קודם כל יש לי פה כל יום נוף מדהים. אני קמה בבוקר לחדוות היצירה. אז נכון, זה אורח חיים שיש בו מן הלבד. היה לנו ברור, יש לזה יתרונות ויש חסרונות, הילדים שלנו לא יכולים פשוט לקפוץ לחברים, אבל את מסגלת לעצמך את החיים. מה את עושה אם נגמר לך החלב או הסוכר? את שותה קפה בלי סוכר עד שתלכי לקנות. שום דבר הוא לא דרמטי, ולדפוק בדלת של השכן כדי לבקש קצת סוכר – זה משהו שלא עשיתי גם כשגרתי בעיר.
"זאת התארגנות אחרת. לא יודעת אם זה שונה מלגור במושב חקלאי, זה הכל עניין של התארגנות. בתפיסה שלי, כשיש עניינים ובעיות, צריכים לזהות את הקושי וברגע שהחלטת שאת עושה כך או אחרת – הכל פתיר. זה מצב שאת לומדת לחיות איתו ובתוך הדבר הזה את מסתדרת מעולה."
23 שנים חלפו מאז אותה עליה לקרקע של ענת ודניאל קורנמל ומאז הפכה "חוות קורנמל" לנקודת עצירה מומלצת בחום למטיילים ותיירים באזור – או לנוסעים "רעבים למשהו טוב" בדרך למצפה רמון (אילת) או בחזרה. החווה היא מקום נהדר לעצור, לקחת פסק זמן ולהזמין צלחת של מיני גבינות עיזים איכותיות (באמת ברמה אחרת) מתוצרת החווה. את הגבינות מכין דניאל שהוא הגבן בצוות המשפחתי וכמובן, תוכלו ליהנות ממטעמי המסעדה (כדאי לבדוק זמני פתיחה במקום) – להקשיב לרוח המדברית המנשבת – להאזין לשקט הנהדר של המדבר.
