חקלאות בנגב – בצורת או שינוי מצב אקלים? 

אין סיבה שבמדינה כמו ישראל, בעלת ידע ויכולת לאספקת מים ומתקני התפלה מהמתקדמים בעולם, יהווה המחסור במים צוואר בקבוק בהגבלת הייצור או בייצור חקלאות לא יעילה 

עד לפני מספר שנים, אזור הנגב הידוע בשטחי החקלאות הרבים שבו, נהנה מכמות משקעים שאפשרה לחקלאים בו לקיים גידולי בעל שונים, שהסתמכו על מי גשמים בלבד בעונת החורף או להשתמש בהשלמות השקיה בגידולים אחרים. 

בשנים האחרונות החלו משפיעים לרעה שינויי האקלים על כמויות המשקעים באזור הנגב והחקלאים שם מוצאים עצמם ממתינים להכרזה על שנת בצורת, שתאפשר להם לתבוע פיצוי בגין מיעוט משקעים. 

מיעוט גשמים מחד ומחירי מים גבוהים מאידך מפחיתים את הכדאיות הכלכלית בקרב חקלאים רבים, לקיים גידולים שונים להם זקוק המשק הישראלי, כגון: חיטה, תפוחי אדמה ועוד. עובדה זו מקבלת משמעות גדולה יותר בשל העובדה שבאזור זה קיימות עתודות קרקע גדולות מאוד, ובמקביל יש בהם רפתות רבות לייצור חלב ואחוז ניכר מהחלב במדינת ישראל מיוצר בו. 

כחקלאי וכרפתן שמתגורר בחבל ארץ זה, זוהי השנה השלישית ברציפות לצערי שאינני זורע חיטה (בעל) ואני נאלץ לרכוש מאזורים אחרים בארץ או לרכוש במחירים גבוהים מחלקות שהושקו. 

למיטב הבנתי מצב המשקעים בחבל ארץ זה לא עתיד להשתפר בקרוב אלא אם יקרה דבר מה חריג ועל כן לדעתי יש להתייחס לכך כשינוי מצב אקלים ולא כאירוע בצורת על כל הכרוך בזאת. 

אם במשרד החקלאות מבקשים לעמוד ביעד שהציבו לעצמם כמשרד לביטחון המזון ולהגדיל את התוצרת המקומית בכשלושים אחוז לפחות, עליהם לדאוג שמטרה זו תבוא לידי ביטוי במחירי המים לחקלאות בכלל ולאזור זה בפרט, כמו גם למכסות מים מוגדלות לחקלאים באזור זה, יחד עם אפשרות טכנית להשקות בכמויות גדולות יותר בפרקי זמן קצרים. 

השנה לדוגמא, ככל הנראה יחסר חיטה לתחמיץ ולשם כך לפי ההערכות יידרשו לזרוע כ-20 אלף דונם תירס לתחמיץ יותר מאשר בכל שנה רגילה, זאת בכדי לפצות על המחסור בחיטה. אך כל זאת קורה כאשר בחודשים ינואר ופברואר השתמשו בניגוד לתכנית המקורית, חלק גדול מהחקלאים בהקצאת המים השנתית שלהם לגידולים השונים בשל מיעוט הגשמים – מה שיגרום לכך שלא תהיה להם עוד מכסת מים לשאר הגידולים ומחיר המים בחריגה יהפוך את הגידולים ללא כלכליים. זה בתורו יותיר שוב אדמות לא זרועות או גידולים שונים פחות נחוצים, כאלה שדורשים פחות מים ואת ענף הרפת במחסור משמעותי של מזון לפרות.  

בנושא זה הצעתי היא להעניק לכל גד"ש שיזרע תירס לתחמיץ הגדלה של מכסת המים המושבים / שפד"ן וכו' בכ-650 קוב לדונם (זוהי הכמות הדרושה לתירס קיץ), ובכך לתמרץ אותם לזרוע תירס ולכוון התנהגות. או לחילופין להעניק פיצוי כספי שיהווה את ההפרש בין מחיר מים בחריגה לבין מחיר מים במכסה. 

אני קורא מכאן למשרד החקלאות ולרשות המים, לקחת על עצמם את האחריות, ולהכין תכנית  להגברת מיצוי הפוטנציאל באדמות הנגב. בתכנית זו אני מצפה לראות ביטוי להבנה, שאין המדובר בשנת בצורת אלא מדובר בשינוי אקלים שאיננו עתיד להשתפר בשנים הקרובות. כמו כן, אני מצפה לראות תכנית לבניית מאגרי מים, השקעות בתשתיות הולכה ובמתקני התפלה, הגדלת מכסות המים וכל זאת כמובן במקביל להפחתה משמעותית של מחירם. אין סיבה שבמדינה כמו ישראל, בעלת ידע ויכולת לאספקת מים ומתקני התפלה מהמתקדמים בעולם, יהווה המחסור במים צוואר בקבוק בהגבלת הייצור או בייצור חקלאות לא יעילה. 

לדעתי, המדיניות צריכה להיות כזו שבמקום לממן פיצוי בגין מיעוט גשמים ולמצוא עצמנו במחסור תוצרת חקלאית, יופנו המשאבים הללו להוזלת מחירי המים ולהגדלת התוצרת החקלאית בישראל. 

* הכותב הינו מנהל אגף המשק החקלאי בתנועת המושבים