ב-26 בדצמבר 1981, באמצע חופשת החנוכה, יצא לדרך טיול של חטיבת בני הקיבוצים לסיני. לקחו בו חלק כ-4,500 בנות ובני משק בהובלת כ-500 מבוגרים, חברי קיבוצים כמובן. טיולי פרידה רבים יצאו מסיני באותן שנים ואף על פי כן היה זה טיול ייחודי, חסר תקדים וחד-פעמי. 40 שנה לטיול הפרידה מסיני
אבישי גרינברג, יטבתה
הטיול לסיני של שכבות י'-י"א-י"ב כלל 17 ראשים, נמשך שמונה ימים לכל ראש (כולל ארבע שבתות) וארך 24 ימים בסך הכל. כמו הטיול הזה יצאו טיולי פרידה רבים מסיני באותן השנים, כמו הטיול הזה, טיולים רבים של הקיבוצים ושל החטיבה התקיימו בסיני, וכמו הטיול הזה היו טיולים נוספים בהם צעדו מאות בני נוער.
וכל אחד לחוד
היו אלה שנות האיחוד בין התנועות. הקמתה של התנועה הקיבוצית המאוחדת לא קרתה בתאריך מוגדר כלשהו, אלא בתהליך מדורג שהחל בסוף שנות ה-70 בהן אוישו האגפים, המחלקות והמדורים בכפל תפקידים, אשר הלכו והתמעטו עד אמצע שנות ה-80.
יש הטוענים כי האיחוד המעשי של התנועות התבצע עם מינוי יואל מרשק (גבעת השלושה) במקומם של יענקל'ה גורן (כפר סאלד) ויואב מרגלית (נצר סירני) לריכוז חטיבת בני הקיבוצים. "החטיבה" שאוחדה משתי תנועות – חטיבת בני האיחוד וחטיבת בני המאוחד נוסדה כתוצאה מהפילוג בתנועה בראשית שנות ה-50.
בשנת 1953 התקיימה בגבעת ברנר עצרת כללית של כלל הנוער מהקיבוץ המאוחד, ובה למעשה הוקמה תנועת הנוער של הקיבוץ המאוחד אשר נקראה "חטיבת התנועה החינוכית של הקיבוץ המאוחד".
כמה חודשים לאחר מכן, בקיץ 1953, איחוד הקבוצות והקיבוצים ארגן עצרת לנעריו בקיבוץ נצר, ובה הוקמה תנועת הנוער "חטיבת בני האיחוד" שלכבודה חובר הפזמון "אנחנו נוער האיחוד" בידי החניכה נעמי שמר.
מאותו רגע כל אחת מהחטיבות דאגה לרומם את עצמה, לבדל את עצמה מהחטיבה השנייה ולמצוא ייחודיות תנועתית משל עצמה.
"חטיבת בני המאוחד" הביאה לעולם את "טיולי השרשרת", קרי, טיול של כל קיבוצי התנועה במסלול בן כמה ימים, כאשר כמה קיבוצים יחדיו הם "ראש", בו מאגמים משאבים כך שמשאית שמביאה בני קיבוץ מסוים, מחזירה צפונה בני קיבוץ אחר שזה עתה סיימו כמה ימי טיול מדבריים, עם כל הציוד על הגב, כמובן.
יחד עם זאת התקיים ויסות בין קיבוצים להם מעט ילדים עם קיבוצים בהם ילדים רבים. ההדרכה, הליווי הרפואי וההזנה אורגנו מבעוד מועד ליצירת סינרגיה במהלך ימי הטיול הגדול והגדל.
הטיילות ב"חטיבת בני האיחוד" צמחה במחנות הנושאיים הייחודיים לכל שכבת גיל בחבל ארץ שונה, ובחוג לידיעת הארץ אותו הוביל שנים ארוכות איתן עלומי (בית העמק).
מסורת מדברית
מתחילת שנות ה-50 התקבעה מסורת בקרב תנועות הנוער כי טיולי י"ב יתקיימו באזור הערבה הדרומית והרי אילת, ואילו טיולי שכבות י', ו-י"א במדבר יהודה ובמכתשים לסירוגין.
מסורת זו השתרשה גם בשתי החטיבות, אך בתוספת הבדל אחד מהותי – חברת הילדים, בית הספר הקיבוצי והחטיבה היו מקשה אחת, שכל ניסיון למצוא הבדלים בניהם, היה אז מופרך או מאולץ, כמו ההכרעה אם המורה הוא יותר שכן או יותר חבר ועדת חינוך, ואם הטיול הוא טיול חטיבה או טיול שנתי.
כיבוש סיני ב-1967 פתח בפני הנוער הקיבוצי חבלי ארץ נרחבים ולא נודעים והביא לשינוי בדוקטרינה הזו, ועד מהרה טיולי י"ב של החטיבות יצאו לטייל באזור ההר הגבוה ובמרחבים האינסופיים של סיני.
ביקור סאדאת בארץ בסוף 1977 הביא לחיסול הדוקטרינה כשהביא את החטיבות לזנוח את מדבר יהודה ואת אזור המכתשים ולשלח את כלל חברות הנעורים (י'-י"ב) לטיולים שנתיים בסיני באמצעות בתי הספר הקיבוציים האזוריים (רובם המוחלט של הקיבוצים כבר היו שותפים בבתי הספר האלה). חברי משק שגויסו למשימה הדריכו אותם.
אל מסורת טיילות משומנת זו, תוך כדי מהלכי האיחוד בין התנועות הקיבוציות ועל רקע חתימת הסכם השלום עם מצרים, נכנס ב-1979 יואל מרשק לתפקידו כמרכז חטיבת בני הקיבוצים.
לשכת גיוס
עם כניסתו לתפקיד פגש מרשק את רמי מימון, רכז המפעלים של חטיבת בני הקיבוצים, שגויס לתפקיד כשנה קודם לכן. מימון, יליד נתניה, שנפרד זה מכבר מבת מולדת (מושב שיתופי), נשלח בידי מרכז המשק להיות פעיל בתנועה במטרה לצוד לו בת זוג, דבר שעל פי מקורות זרים, היה נהוג אז.
מתוקף תפקידו נחשף לכנסי החטיבה, למחנות ולטיולים. רמי, שלא הבין למה נערים יוצאים לטייל עם כל הציוד על הגב, הנהיג אופי חדשני לטיולי החטיבה בכך שהזמין לכל טיול משאית עם מכולה מתנתקת (רמסע), מכולות שבהן הבחין בשדות המשק.
"זה היה חלק ממסע של כאילו הכנה לצבא. אני ראיתי בזה משהו אחר, אני ראיתי בזה כיף להכיר את הארץ איפה שמטיילים וצריך להנות" נזכר רמי, "גם ככה זה די קשה ללכת ברגל 15-20 ק"מ, אתה מטפס ג'בלאות – זה קשה. אז שייקחו איתם רק מימיה, למה הם צריכים לסחוב את הציוד?". חידוש נוסף אותו הנהיג מימון הוא חניון הלילה המאובזר הכולל מטבח, שירותים ומקלחת.
"צריך לארגן טיול פרידה מסיני" אמר יואל מרשק, ורמי מימון נרתם למשימה. ראשית פנה לאיתן עלומי, שעל אף שהכיר את סיני היטב, הציע לו להיפגש עם טימי בן יוסף שבמשך כמה שנים התגורר בצריף בסנטה קטרינה, הדריך וחקר את האזור. במקביל, בשל הפעילות השנתית הרציפה ובשל גודל המשימה, גייס לצוות את עמית עתיר (אפיקים).
"אחרי שהשתחררתי חזרתי לאפיקים, אחרי כמה חודשים יצאתי לשנת חופש, עבדתי שלושה חודשים בתל אביב, וטיילתי עם חברה תשעה חודשים בארה"ב, ואז חזרתי לישראל" מספר עמית ומוסיף: "ואז התקשר אלי יואל מרשק, שהיה הסמג"ד שלי בגדוד 82 וקרא לי לפגישה בה אמר שהוא מחפש מישהו שיוביל את מחלקת המפעלים של חטיבת בני הקיבוצים".
מלבד הצד הלוגיסטי חיפש מרשק איש ידיעת הארץ אשר ירכז את ההדרכות ואת המדריכים, וכך הגיע אל מיכאל בן דרור (שדה נחמיה). מיכאל: "מישהו אמר לו שיש מישהו מחוליות. הוא אמר – אתה תחלום, אני אבצע".
עמית: "חצי שנה לפני, יואל נהיה אובססיבי, ואז הצבא אמר אם אתם רוצים תכינו לנו תוכניות, תציגו לנו אותן ונראה אם אתם רציניים באמת. ואז יואל ואני ישבנו והכנו סוג של קבוצת פקודות עם מסלולים, עם מפות, עם תוכניות. ישבנו חודש כמעט, יחד עם מיכאל שהיה אז אחראי על כל מסלול הטיול.
טיול בני הקיבוצים לסיני
מיכאל: "את סיני לא הכרתי, פניתי לחברה להגנת הטבע והבעתי את נכונותי להיות מדריך מטעמם בסיני בעונות המתות במדגה, חוץ משני תחומים – צמחים וים. טיולים היו שמונה ימים דרך אל-עריש וחוזר דרך אילת. מהר מאוד הפכתי להיות דומיננטי, כבר מהטיול הראשון הוסמכתי כמדריך. למדתי לקרוא עקבות. ב-1981 גייסו אותי לארגן הכנת מדריכים. היה רק קיבוץ אחד שיכול לקלוט את 500 המלווים הבוגרים – גבעת ברנר. אני ארגנתי את ההכנה ואת כל המרצים. ואז ביקשו שאכניס קצת מהיצירתיות שלי. אני מודה שמה שיש לי בעיקר זה שאני יודע להמציא".
בד בבד התווסף לצוות המוביל איש צוות נוסף, רון אודריאן (נאות מרדכי). רון: "עבדתי בפלחה אחרי השחרור. יום אחד בא אלי הביתה עמית עתיר שהיינו ביחד בשנת שרות ב'פרוייקטים' בשוק מחנה יהודה בירושלים, וביקש שאצטרף למערכה לשלושה חודשים ונשארתי כבר לשנתיים".
דבר נוסף שנדרש לטיול הוא כלי רכב ואיש טכני לתפעולם. למשימה זו גויס הדר ליואי (שפיים), שמגיל צעיר העדיף את העבודה העמלנית על פני הלמדנות הפורמלית, מה שהביא אותו עוד כנער להיות הסמכות המכונאית המשמעותית בקיבוץ.
הדר: "כמה שבועות אחרי שהשתחררתי פנו אלי ואמרו לי – 'תהיה איש טכני. תביא לנו רכבים לטיול'. אני זוכר שהסתובבתי בארץ לחפש ג'יפים מיוחדים, כלים מיוחדים. הסתובבתי במושבים, בקיבוצים. פיזית נסעתי לראות אם אני רואה משהו שמתאים. בנוסף גם בחרתי גנרטורים מתאימים והייתי המכונאי בשטח". "הרוח החיה של מסלול הטיול היה טימי בן יוסף" קובע רון ומוסיף: "יום אחד הוא ישב עם שלושתנו ואמר – חבר'ה, בואו נעשה מסלול שכף רגלו של אדם לבן טרם דרכה בו ברגל: ג'בל ברקה הצפוני, ג'בל ברקה המרכזי".
ההכנות בעיצומן
בסתיו 1981 יצא הצוות המוביל לסיור הכנה לסיני על מנת לקבוע סופית את תוואי הטיול. במהלך הסיור התברר כי אחד הערוצים צר מרוחב משאיות, על כן פנה מימון לחברו ממולדת, עופר תלמי, שזה עתה השתחרר מהנדסה קרבית.
לאחר כמה שבועות חזרו לנקודה כשעופר הביא עמו כמה "קוברות" (חומר נפץ), ולאחר מספר שעות הערוץ הפך רחב. אתגר נוסף היה להתגבר על המצוקים התלולים בני כמה עשרות מטרים בעלייה להר ברקה המרכזי ובירידה ממנו, על כן בנה הצוות סולמות מחבלים ומכבל של פלדה אותם הם הובילו בתרמילים, כ-15 ק"ג כל אחד, גם שם עופר קדח והכניס אצבעות דינמיט, שאפשר לקבע את מקטעי הסולמות לאבן החול של ג'בל ברקה.
הצבא, שהיה בעיצומה של התארגנות לקראת הנסיגה, העמיד לרשות הטיול כמה משאיות מדגם "ריו", הקים תחנות ממסר על פסגות הרים, זיווד את כל כלי הרכב במכשירי קשר, השכיר מכולות קירור והקצה לאבטחת הטיול את סיירת הצנחנים.
חמישה חניוני לילה הוקמו, כשבכל אחד מהם היו מכלי מים, מטבח שדה, מכולות קירור, גנרטור ושרותי בורות סיד. לטיול גויסו כ-500 חברי קיבוצים לתפקידים ייעודים: נהגי 'ריו', מבשלים, אחיות, רופאים, מדריכים, מטפלות ומלווים, חלקם במסגרת "ימי פעילות" תנועתיים וחלקם בשליחות קיבוצם. יחד עם זאת נשכרה חברת אוטובוסים קטנה שזה עתה נוסדה, "הורן את ליבוביץ'" להסיע ולהחזיר מסיני.
סיני שלום
בשבת בבוקר, ה-26.12.1981 יצא לדרכו ה"ראש" הראשון בו 258 בני משק מאשל הנשיא, מעלה הבשור ובית ירח, ולאחר נסיעה ארוכה בליווי משאית שאספה את הציוד, הגיעו אחה"צ לשפך ואדי מלחה שם התארגנו לשינה. כך, יום אחר יום יצא 'ראש', קרי – קבוצת טיול אוטונומית המורכבת מכמה בתי ספר.
17 ראשים יצאו בזה אחר זה, כשביום הטיול הראשון כל קיבוץ הטביע את חותמו בקניון הצבעים, ביום השני העפיל לג'בל ערדה, ביום השלישי צעד בקניון ואדי אל עין, ביום הרביעי טיפס לג'בל ברקה המרכזי, ביום החמישי פסע בעין חודרה, ביום השישי טבל בראס-אום-סיד וביום השביעי – יום ים בדהב ונסיעה חזרה הביתה. ביום ג', 19.1.82, לאחר כ-90 קילומטר הליכה, יצא את סיני הראש האחרון של סולם צור ושער הנגב ובזאת נפרדה סופית התנועה הקיבוצית מסיני.
כמאה ימים לאחר מכן סיני הוחזרה למצרים.
40 שנה חלפו מהטיול ההוא, הטיול החינוכי הגדול ביותר, הממושך ביותר והארוך ביותר עד כה, עם חילוץ מוסק אחד של נערה מחשש להיפותרמיה, ארבעה טון בשר מקולקל שהושמד בשל תקלה, ומעיל דובון מקיבוץ משמרות שאבדו עקבותיו.
לכבוד כך בשנה הבאה מתארגן טיול שיחזור בתאריך המקורי, בתוואי המקורי עם המטיילים המקוריים. כל אחת ואחד המעוניינים לצאת לטיול יכול להירשם בפייסבוק: טיול פרידה חטיבה ולהעלות לשם זיכרונות, תובנות ותמונות.
טיול בני הקיבוצים לסיני | צילום: אלבום פרטי
