שדות החיטה ירוקים, ג'אם סשן מעולה נשמע בבארי, אבל גם אלה לא מסתירים את החיים שלנו לצד ההשלכות של כל מה שקרה, החל מהכיבוש של 67 ועד המלחמה הנוכחי
מלחמה, מרתף, מוזיקה
הכלב חזר, אחרי שלמד משמעת מהי. עכשיו, כשהוא מתנהג יפה, אפשר לקחת אותו לשדות. הלכנו כבר פעם, אבל אז הוא רק רצה לחזור לקיבוץ וניסה להיכנס דרך שער צדדי בצורה שגרמה לי לחשוב שאולי כך הגיע. הפעם התרוצץ בהתלהבות בשדות החיטה הירוקים, דילג מעל ערוגות תפוחי אדמה, הרטיב רגליים בשלוליות ודגמן אושר על רקע חרדלים צהובים. עונת הכלניות היא המזוהה והממותגת בנגב המערבי, אבל אני אוהבת יותר את העונה הזו, בה החיטה גבוהה, שוליה מעוטרים בצהוב פרחים, והיא הופכת אט אט (וגם בבת אחת) לזהב.
הכלב היה כל כך מאושר מהחופש, עד שהרגיש שהוא יכול להשיל מעליו, כמו בגד מיותר, את הרגלי המשמעת שנכפו עליו זה מכבר.
לא הצליח לו.
קצת אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה: עוד שעתיים יתקיים ערב ג׳אם סשן במרתף בית העם.
המרתף הוא נמוך קצת (הגבוהים צריכים להיזהר על הראש, אבל זאת לא בעיה שלי). לפני כעשור עיצבה אותו קבוצת מתנדבים ומתנדבות מהקיבוץ בבניית בוץ, ושמחת העשייה והיצירה הטביעה בו קסם שלא הלך לאיבוד.
בשנה הראשונה לאחר שחזרתי לבארי, הוא היה המרכז החברתי בערבי החורף. התנור דלק, המשקאות היו חינם, וקומץ האנשים שוחח על עבר ועתיד תחת ענני המלחמה. אפילו ג׳אם סשן חורפי בין מילואימניקים לבני הקיבוץ התרחש בו.
ההתכתשות חסרת התוחלת העכשווית העירה אותו מחדש. מסתבר שפליטי מלחמת המרכז (וכעת גם הצפון) העשירו את הפריפריה תרבותית. בעיתון אחד הנקרא "הארץ" קראו לתופעה "סצנת נמלטים שוקקת", כאילו גם הימלטות ראויה לסטייל. אבל אם כבר אנחנו נתפסים לענייני ניסוח, זה היה ערב שדווקא התאים לתיאור.
התאספו לא פחות מעשרה נגנים שיודעים גם לשיר, וזמרת שמנגנת, וכולם שווים ביותר. חלקם מקצועיים לגמרי, שמשתתפים בהופעות הכי גדולות, ואחרים בדרך, או בתחביב. חלקם בני הקיבוץ שאנחנו מכירים ועוקבים אחריהם שנים, ואחרים אורחים מזדמנים ומוכשרים.
מה אני אגיד לכם, מלחמה, מרתף, מוזיקה ואפשר לשכוח הכול לכמה שעות.
אפילו בהופעות במלון לא יכולתי לשכוח ככה, והיו שם כמה הופעות יוצאות דופן. בקהל היו כמה עשרות, והקשבנו למוזיקאים, שהתאספו כדי לדבר בשפה שהפוכה משפת המלחמה, שלא נמצאת בכלל באותו השדה. בניגוד לכותרת הלועזית של הערב הם בחרו בכמעט רק שירים עבריים. הג׳ם נמשך עד שהתעייפנו כולנו,
כי רק העייפות מצדיקה הפסקת ערב כזה.
וכך זכיתי גם אני, קצת כמו הכלב, לכמה רגעי חופש.
תודיעו לי כשיגמר
עננים התאספו בחוץ, האובך שהתאבך אתמול נשטף במעט גשם בלילה. הקור הגיע עם הרוח ואיתו טיפות גדולות. מתוך דחף קניתי בכלבולית הקטנה של הקיבוץ דברים שלא ידעתי שצריך, אבל צריך ליום כזה, בו האורות והתנור דולקים, ומעבר לבועה משתוללת הסופה.
הגשם שהבטיחו עדיין לא הגיע, אולי בלילה סוף סוף? הרוח שורקת לעיתים בחלונות, ואנחנו בפנים.
הכול נורמלי. כבר כתבתי לכם פעם שמול התנור, בתוך הבית, אני שואלת את עצמי אם אולי לא קרה.
דווקא הבניה המחודשת, שמעלה צלליות בטון שונות במקומות המוכרים, משכנעת אותי, באופן די מוזר, שמה שהיה קודם איננו.
עכשיו, בכל מקרה, אני בעניין של להתעלם ממה שקורה. אם מישהו מתכנן מבצע הרפתקני בלב איראן – אל תספרו לי, תודיעו לי רק כשייגמר, עם זה אני אסתדר.
כשאני מדליקה טלוויזיה זה רק לתוכניות חסרות הקשר כמו אלה בערוץ החיים הטובים. לפני כמה ימים נודע לי שצעירונת חובבת שמפניה ורודה הודתה בראיון שגם היא צופה בערוץ. לא ידעתי שיש לנו משהו במשותף, איך?
תוכניות אוכל עדיין חזיריות מדי בשבילי, אבל אני צופה באחרות, רק כדי לרוקן את המציאות ממה שבאמת קורה לה, ואחרי שצופים בהן באמת מרגישים ריקנות.
איך שתינו צופות באותו דבר? אלוהים ישמור, חשבתי שאני באסקפיזם והיא לקחה לי אותו. מה היא חושבת כשהיא רואה מיליונרים קונים בית בצניעות על שפת אגם, אומרים שחדר השינה לא מספיק גדול, טוב שהאי במטבח עשוי מקוורץ, מתלוננים לפי הטרנד החדש: רציתי קמין מעץ, ולא מגז, אה, וגם – התאהבתי בקורות, מיד הרגשתי בבית…
אני רואה את התוכנית הזו רק בשביל לבדוק אם יש להם מספיק שכל בשביל לבחור את הנוף הטוב ביותר, הדילמה קיימת גם במקום בשמש׳ תכנית בורגנית למעמד הבינוני שם הפער יותר דרמטי, כי כשאין מליונים הנוף לא מובן מאליו. בכל מקרה נוכחתי שבכל המעמדות יש מלא טיפשים שלא מבינים מה חשוב.
שומעים שמדובר בהסתבכות
בחוץ רעמים, שיביאו כבר גשם. אומנם אנחנו נגב, אבל הבטיחו בתחזית שיגיע גם אלינו.
עננים הם עבים ונישאים ויש להם עוד כמה שמות. ראיתי למה הם צריכים יותר משם אחד כשהם באו בשתי שכבות אחרי הצוהריים מעלי כשנסעתי עם הכלב לתקן את האופניים. הכלב התלטף עם קבוצת חיילים שישבו שם ואני מקווה שחזרו לענייני הצבא שלהם בהרגשה קצת יותר טובה.
ככה חולפים הימים אצלי. אם היא לא נדחפת – אין בהם מלחמה. בבועה הזאת ודאי אין לה השלכות.
השלכות זו לא מילה מוצלחת בעיניי. באנגלית אומרים Consequences קונסה קוונסז, וגם בלי להבין שומעים שמדובר בהסתבכות. זה לא רק הקוונסה, זה גם הקוונסז, והשיניים בדרך נשברות. תוצאות של דברים הן לא משהו שמשליכים לצד. לא, לא, זה משהו שחיים איתו, עם המשמעות שלו, הרבה שנים.
המילה האנגלית לא לוקה בחוסר האחריות של העברית. כבשנו ב-67 ומה אכפת מי יושב שם, תפסנו היבריס ואת ההשלכות שלו אפשר להשליך לצד, וגם עם פלסטיני, וגם ניתן סתם לאבד קשר עם המציאות, בה אנחנו לא כאלה מיוחדים ונבחרים למשהו וצריכים לקחת אחריות על מעשינו.
בחוץ קול גשם קל, מתופף בטיפות דקות, על גג הפרגולה שלי, שעושה את שלה ומעצימה את הרעש.
זאת לא אנגליה פה. כשכבר יורד גשם אנחנו רוצים לשמוע אותו, ואין לנו קוונסה קוונסז, שאם היו לנו אותן אולי לא היינו יוצאים למלחמה הזאת ומעצימים כל רעש שלה לצהלת ניצחון.
וככה אני בימים אלה. מרוקנת לי את הראש, שטה כמו בלון בלי חוט (דימוי קולע שקיבלתי ממישהו) עסוקה רק בבועה שלי. הפוקוס עליה, ומסביב מטושטש, וכך אני לא רואה איך אנחנו כולנו יוצאים מחירות לעבדות.
