הפילוסוף עמנואל קאנט ניסח את הציווי הקטגורי: "עשה רק את מה שבעשותך אותו תסכים שיהיה לחוק כללי". במקורותינו אומר הלל הזקן דבר בעל משמעות דומה: "על תעשה לרעך את השנוא עליך". רבי עקיבא הלך צעד נוסף ואמר: "ואהבת לרעך כמוך", שמשמעותו "עשה לרעך את האהוב עליך". ממשלת ישראל שמעה על זה?
קשה הידיעה שאיש מבין מקבלי ההחלטות אינו שומע ואינו מקשיב למה שאומרים וכותבים רבים, ואני ביניהם, על הקורה לנו ומסביבנו. בחרתי הפעם להניח לרגע את האקטואלי והמיידי ולכתוב על מה שאפשר לתאר כאהבת נעורי, לפחות אחת מהן, הפילוסופיה. סיפרתי כבר לא אחת על האופן בו יצאתי לפני שנים רבות ללמוד אומנות ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ואיך ולמה פרשתי מהחוג לאומנות ועברתי מלא לחוג לפילוסופיה. ביוונית עתיקה פרוש המילה הוא "אהבת החוכמה". עבורי, ואני מניח שעבור רבים, הפילוסופיה היא לא רק רדיפה אחר האמת, בכלים של השכל, היא לא רק חוכמה, היא גם אסתטיקה. יש בה יופי, כמו ביצירה אומנותית. ואולי גם זה מה שסייע למעבר שעשיתי בין החוגים.
חוכמה ויופי בעת העתיקה
לפעמים נדמה שהפילוסופים של העת העתיקה, כבר הגו ואמרו כמעט את הכול. בחרתי בשלושה פילוסופים ואני מביא כאן רק אמירות אחדות, מעט מהמרובה, שהיו לנכסי צאן ברזל בתרבות המערבית כולה ולא רק בהגות הפילוסופית.
הראשון הרקליטוס (540-480 לפנה"ס). עד כמה שידוע לנו הוא הראשון, הרבה לפני גלילאו וניוטון, שתיאר את העולם כמציאות של תנועה מתמדת ואין סופית. המנוחה היא רק מצב בו שני גופים נעים ביחד, כמוני עם הכורסה, כאשר שנינו מסתובבים יחד עם כדור הארץ. הרקליטוס אמר בתמציתיות אופיינית: "הכל זורם". והוסיף: "דבר אינו קבוע מלבד ההשתנות". להמחשת טענתו אמר: "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים", היות שאלו לא יהיו אותם המים. אמירה יפה ומעוררת, המעלה את השאלה מה הוא "הנהר"? המים הזורמים בו בזמן נתון, או המכלול של המקום, הערוץ וסביבתו בהם זורמים תמיד מים חדשים על פי אותם חוקים של הטבע? האם הירדן שלנו היום הוא אותו הירדן שחצו בני ישראל לפני אלפי שנים? מה נשאר ומה חלף?
השני אפלטון, מיסד האוניברסיטה הראשונה בעולם המערבי, (427-347 לפנה"ס). אפלטון אמר על נפש האדם: "הנפש כדי לפגוש את עצמה זקוקה לנפש נוספת". אמירה מתאימה למחשבה של הפסיכולוגיה המודרנית, כאילו נכתבה על ידי אחד המשוררים הצעירים של ימינו.
השלישי זנון (333-264 לפנה"ס) שחקר את השוני בין תפיסת החושים לתפיסה הלוגית של השכל את המרחב והזמן. הוא עשה זאת דרך שלושה פרדוקסים, יפים ואפילו משעשעים. נזכיר כאן רק אחד מהם: "אכילס והצב". אכילס הגיבור היווני ממלחמת טרויה, מתייצב לתחרות ריצה עם צב. מתוך התחשבות ביתרונו של אכילס מקבל הצב קדימות של מאה מטרים. שניהם מזנקים ביחד ואכילס עובר את מאה המטרים תוך שניות אחדות, אך הצב כבר אינו במקומו, גם הוא התקדם כמה מטרים. אכילס ממשיך ועובר את המטרים הבודדים שמפרידים ביניהם במהירות, אך הצב כבר אינו במקום שהיה, גם הוא התקדם מעט. וכך עד אין סוף, כל אימת שאכילס יעבור את המרחק שנותר בינו לבין הצב, יתקדם הצב גם הוא וכבר אינו במקום שהיה, ואכילס לא ישיגו לעולם. וזנון מסיים: "אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון". אנחנו באמת יודעים? כך או כך, המשל יפה.
מעט מהפילוסופים של העת החדשה
היות שכמעט נגמר המקום, אסתפק בשלוש אמירות ידועות מהגותם של שלושה פילוסופים.
הראשון רנה דקארט (1596-1650) על הספק כמתודה להוכחת הקיום: "אני יכול להטיל ספק בכל, כולל בקיומי ובקיום העולם שמחוץ לתודעתי, אך איני יכול להטיל ספק, בכך שאני מטיל ספק. ככל שאני מנסה לעשות זאת, הריני חוזר ומטיל ספק". ומסכם דקארט: "אני מטיל ספק, כלומר אני חושב, משמע אני קיים". מכך שהספק הוא נקודת המוצא הוודאית המאפשרת לבנות מחדש את העולם שהטלנו ספק בקיומו. יפה, נכון?
השני עמנואל קאנט (1724-1804) שניסח את הציווי הקטגורי: "עשה רק את מה שבעשותך אותו תסכים שיהיה לחוק כללי" (נוסח מקוצר). במקורותינו אומר הלל הזקן דבר בעל משמעות דומה: "על תעשה לרעך את השנוא עליך". רבי עקיבא הלך צעד נוסף ואמר: "ואהבת לרעך כמוך", שמשמעותו "עשה לרעך את האהוב עליך". ממשלת ישראל שמעה על זה?
והאחרון, הפילוסוף מרטין בובר (1878-1965) שתיאר את מה שקרה לשלושת הדגלים של המהפכה הצרפתית: "שלושה יצאו לדרך יחדיו, החרות, השוויון והאחווה (סולידריות), אך לרוע המזל דרכיהם נפרדו, החרות הלכה מערבה, השוויון הלך מזרחה (כך האמינו בזמנו רבים) ואילו האחווה הלכה לאיבוד, וכל עוד לא תימצא האחווה, לא יוכלו החרות והשוויון לחזור לצעוד ביחד". על הניסיון של הקיבוץ לקיים את החרות והשוויון ביחד, בכוח האחווה (הסולידריות) אמר בזמנו בובר את המשפט הידוע: "הקיבוץ הוא אי כישלון למופת". אז תגידו אתם, פילוסוף או משורר?
