כשהגיעו המתיישבים הראשונים לעמק חפר ב-1930 היו במקום שני אתרים בנויים וכל האזור היה מוכה מלאריה * 70% מהאוכלוסייה הייתה נגועה בחיידק המסוכן * גדעון חרובי, מוותיקי מושב כפר ויתקין, מספר כיצד התגברו על המחלה
*תמונה ראשית: ביצות – ניקוז בוואדי חווארת ליד נחל אלכסנדר, 1930. באדיבות ארכיון כפר ויתקין
כשהגיעו ראשוני המתיישבים היהודים לוואדי חווראת בשנת 1930 היה האזור מוכה קשה במחלת המלריה. בעמק היו רק כמה משפחות בדואיות מכמה שבטים שגרו באוהלי קידר בשולי העמק והן איבדו ילדים רבים שמתו מהמחלה.
בעמק היו שני אתרים בנויים: האחד "הבית הגדול" ו"הבית הקטן" שלידו. בתי האחוזה של אנטואן טאיאן ולידם בית הבאר שחפר טאיאן. הבניין השני היה מצפון לנחל אלכסנדר ונקרא חירבת סמארה. הוא נבנה לאחר רכישת השטח על ידי עבדאללה סמארה מטול כרם, כנראה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
יתושי האנופלס היו מפיצי המחלה. היתושות נזקקו לדם חם של בעלי חיים להזנת הזחלים שלהן. המקור הנוח ביותר להשגת דם היו בני האדם, שהיו בעלי עור דק וחסרי פרוות שיער, ודקירה קלה סיפקה ליתושות את מנת הדם הדרושה. הן כמובן לא חיטאו את החדק שהיה מכוסה בחיידקי המחלה וכך העבירו אותה מאנשים חולים לבריאים.
החלוצים נלחמו במחלה ככל שיכלו: על ידי ייבוש הביצות, רשתות על החלונות, שינה תחת כילות וכו'. כל אלה לא הספיקו והתחלואה בקדחת הייתה גבוהה מאוד.
בזיכרונותיו מספר שייקה פורת, אחד מ"עשרים ואחד הראשונים", על כך שחלה בקדחת פעם ועוד פעם ונדרש ממנו לעזוב את העמק כדי להתרפא.
ב-1.5.1932, באסיפה כללית, נקראו חברי שני הארגונים "ארגון ויתקין" ו"ארגון ג' העמק" לעלות לבית הגדול לפני העלייה לנקודת הקבע, כיוון שיש הרבה עבודה במקום ובסביבה.
הוקמה שכונה זמנית ממערב ל"בית הגדול", כיום בשטח של ביתן אהרון, ועד סוף שנת 1932 הגיעו אליה כ-80 משפחות. הם גרו בצריפים קטנים שהביאו עמם, הקימו ממזרח לבית הגדול מפעל לצינורות בטון להשקיית הפרדסים, נטעו פרדסים בכל הסביבה, עבדו בבניין בנתניה והסביבה ועוד. האנשים חששו ממחלת הקדחת שהמשיכה להפיל למשכב חברים רבים. בצר להם פנו לראשי המוסדות, ליהושוע חנקין ולמנחם אוסישקין, וביקשו את עזרתם.
האחרונים פנו לפרופסור ישראל קליגלר, בקטריולוג מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
כותב על כך שכני, גדעון אבני, בספרו "זכרונות מראשית כפר ויתקין": "פרופסור קליגלר נענה לקריאה ברצון ועשה במכוניתו הקטנה את הדרך הארוכה מירושלים לעמק חפר. כביש 4 הגיע אז רק עד 'סיבוב רעננה' ולכן נסעו בכביש המזרחי, הוא 'דרך הים' המקראית. עקפו את מעיינות ראש העין ממזרח, ונסעו דרך קלקיליה וטול כרם. מטול כרם בדרך עפר טובה לקקון ומכאן בדרך עפר בתוואי דומה שבו עובר כיום הכביש שחוצה את עמק חפר ממערב למזרח. עלו על הגבעה של כפר הרוא"ה ואלישיב, חצו את האפיק היבש של נחל אלכסנדר, ב'קיר המוות' עלו שנית על רכס הכורכר לכיוון כפר חיים וכפר ידידיה, פנו מערבה בכיוון אביחיל. חצו את ואדי טאיאן ופנו צפונה עד כפר ויתקין.
פרופ' קליגלר הציע להביא למקום מפקח אנטי-מלארי מומחה, שיעבוד במקום ויפתור את הבעיה. את מסקנותיו נתן כתרומה למקום, ללא בקשת שכר. כתודה, נתנה לו הקרן הקיימת מגרש על צוק הכורכר של בית ינאי, שאינו מתאים לעיבוד חקלאי, והציעה לו לצרף כמה מחבריו שיקבלו מגרשים באותו מקום ולבנות עליהם בתי קיץ 'וילות'. וכך נבנו שבעה בתים באותו רחוב. עד היום החליפו כל הווילות, למעט אחת, את הבעלות."
המומחה להדברת מחלת המלריה שהגיע לכפר היה ישראל יולוס. בתו הצעירה, ציפי, תושבת ירושלים, שלחה לי את הפרטים עליו: הוא נולד בשנת 1899 בעיר סורוקה בצפון מדינת בלארוס (רוסיה הלבנה), סמוך לאוקראינה. סיים בית ספר למסחר בשנת 1917. באמצע לימודיו כמהנדס עבר בשנת 1920 לבסרביה, בה ארגן קבוצה של 46 חברים ועלה עמם לארץ. עבד בעבודות שונות כמלאריולוג בממשלת המנדט וכן כחוקר מלריה יחד עם פרופסור גדעון מר, מראש פינה. מסוף שנת 1932 עד 1954 עבד כנציג הקרן הקיימת בנתניה ובעמק חפר. אשתו, אסתר, הייתה אחות בבית החולים הדסה בירושלים עד הולדת בתם הבכורה בשנת 1932.
בשנת 1933 עברה משפחת יולוס לבית מגורים שבנתה במרכז כפר ויתקין על מגרש שקיבלה מהכפר. נולדו להם שלוש בנות: שבע פלק, צביה דיאמנט וציפורה בן דב. יולוס נפטר בשנת 1977.
בחוברת הקטנה "עמק חפר", שיצאה לראשונה בשנת 1948 במלאת 20 שנה לרכישת אדמות עמק חפר, מספר ישראל יולוס על ביעור המלריה בעמק חפר: "העבודה החלה באביב 1933 והתרכזה בעיקר בנחלים ובוואדיות. ניקוי הצמחייה בגדות הנחלים וערוצי המים ששימשו מסתור ליתושים, חפירת תעלות ניקוז וכו'. בנחל אלכסנדר נעשתה פעולה של קציר הצמחייה שעל גדות הנחל וריסוס הגדות בשמן. (לא היו אז חומרים אנטיביוטיים, שנכנסו לארץ רק בשנות הארבעים בזמן מלחמת העולם השנייה. ג.ח.)"
היו שטים לאורך הנחל בסירת משוטים קטנה ומרססים במרססים ידניים. מלבד אלו, נעשה פיקוח על קווי המים ביישובים ומניעת נזילות, שהיו עלולות להביא לדגירת יתושים בשלוליות. נעשו גם פעולות כימיות בשטחים נרחבים.
ליולוס ניתן עוזר מעולי גרמניה, קורט ויינברג, שגר בצריף בכפר ויתקין. כשהוקמה שכונת בתי המועצה הוא בנה את ביתו במגרש שקנה ברחוב שצידו הדרומי השתייך לבית חרות וצידו הצפוני לשכונה החדשה שהפכה לאחר זמן קצר לשכונת חופית.
כשהחלה הפעולה האנטי-מלארית בשנת 1933 ירד אחוז חולי הקדחת. בשנת 1934 מ-70% ל-26%, והוא פחת והלך, ובשנת 1936 הגיע ל-1% בלבד. גם מספר התושבים הערביים באזור, שמנו כ-400 נפש, גדל והגיע בשנת 1947 ל-1,800 נפשות.
כשעזבה משפחת יולוס את הכפר בשנת 1947, הם מכרו את ביתם למועצה האזורית עמק חפר. המועצה הרחיבה את הבית וקבעה בו את משרדיה המרכזיים, שפעלו במקום עד לשנים 1990-1991, בהן הוקם בית המועצה החדש במרכז רופין. בית יולוס עמד ריק שנים רבות. כיום מתקיימת בו פעילות של המרכז הקהילתי חוף חפר.
קדחת המערות בעמק חפר
מלבד המלריה לסוגיה, שהופצה על ידי יתושות האנופלס, הייתה בעמק מחלה קשה נוספת והיא "קדחת המערות", שהופצה על ידי קרציות שחיו במערות ברכסי הכורכר בעמק.
בשנת 1935 נכנסו ילדים מכפר ויתקין, כבני עשר, רכובים על חמורים, למערה ברכס הכורכר של הבית הגדול. הם חיפשו קוצי דורבנים וכו'. כל הילדים חלו בקדחת המערות, למעט אחד: הילד עמוס דגני, שנשאר מחוץ למערה לשמור על החמורים. (לימים עמוס דגני היה חבר כנסת וראש המועצה המקומית עמק חפר).
הרופא המקומי, ד"ר חיים שיבר, לימים פרופסור שיבא, החליט לחקור את המחלה. הוא פנה לידידו, הפרופסור אדלר, שהיה פרזיטולוג באוניברסיטה העברית.
פרופסור אדלר הגיע לכפר ויתקין במכוניתו, ושלושה רופאים – פרופסור אדלר, ד"ר פכט שהיה מתמחה אצל ד"ר שיבר וד"ר שיבר עצמו – נכנסו למערה למספר דקות, כשפרופסור אדלר הבטיח להם שהקרציות והזחלים שלהן איטיים מאוד ולא יספיקו לפגוע בהם. כנראה שהקרציות נעלבו מהזלזול בהן, ואולי היו רעבות מאוד. כך או כך, שלושת הרופאים נדבקו וחלו קשה.
ד"ר שיבר נאלץ לעזוב את כפר ויתקין, בו היה פחות משנה. הוא עבר להתרפא בבית החולים העמק בעפולה ואחר כך בהדסה ירושלים. לאחר שהחלים נמנה על הצוות שהקים את בית החולים בילינסון ליד פתח תקווה. כנראה שבכפר ויתקין לא הייתה מודעות מספקת לסכנת המחלה וההידבקות בה.
בקיץ 1938 עבד חבר הכפר מרדכי רוטנברג במחצבה ליד הבית הגדול, שחצבו בה אבני תשתית לכביש 4, בקטע שנסלל ליד הקיבוצים מעברות ומשמר השרון ואחר כך לכביש מצומת חפר עד נחל אלכסנדר. באחד מימי סוף הקיץ החמים נכנס גם הוא למערה, נדבק בקדחת ונשלח להתרפא בירושלים.
אשתו מרים סיפרה לי שהייתה הולכת ברגל כשלושה ק"מ, חוצה את נחל אלכסנדר על גבי הפיגומים של גשר הבטון שנבנה אז, ממשיכה ברגל עד צומת חפר ומשם באוטובוס דרך תל אביב נוסעת לירושלים לבקר את בעלה. לאחר שהבריא וחזר לכפר, פיתחו מרים ומרדכי את משקם, שהיה אחד המשקים המצטיינים בכפר של עופות רבייה. לא ידוע לי על מקרים נוספים של קדחת המערות בכפר.
שיבא, "רופא לכל אדם", מאת רות בונדי
