ישראלה סלע מיגור חוגגת מאה עם קיבוצה
היא בת 100 אבל כשהבטתי בעיניה ראיתי עיניים כחולות של נערה בת 12 מווינה שבאוסטריה, שלימים התגייסה לפלמ"ח, נאסרה על ידי הבריטים והושבה בכלא בית לחם למשך שנתיים. הניגוד בין הבורגנות הווינאית ובין הפייטריות של הפלמ"ח והקיבוץ מגולם באישה אחת מיוחדת ששמה ישראלה סלע, החוגגת בימים אלה יחד עם קיבוצה יגור – מאה שנים.
איך זה להיות בת מאה?
ישראלה (בנונשלנטיות): "אני לא מרגישה שום דבר מיוחד, חוץ ממגבלת הניידות. בשנתיים האחרונות אני מתניידת בעזרת כיסא גלגלים והליכון. אני מקבלת מגבלה זו כעובדה. כמובן שהייתי רוצה ללכת לבקר חברה, לצעוד בשבילים, אך חוץ מזה, טוב לי, אני מרוצה ממהלך חיי, אין בי שום חרטות, ואני לא מרגישה שהחמצתי דבר. אני גאה בכך שאני עוד צלולה ובהירה. לא חושבת על המוות ולא פוחדת ממנו. אני אדם מאוד רציונאלי. המוות הוא נתון נטרלי, ואין לו קשר לרגשות. אני מרגישה טוב פיזית ונפשית, אוהבת את יגור, בשבילי הוא בית".
מוינה לפלמ"ח
הנערה הזו מווינה ברוכת הכישרונות ורבת המעש, גדלה בבית בורגני, לא אידאולוגי במיוחד. הורי אביה נרצחו בפוגרום קישינייב. אביה היה ציוני, דיבר עברית ושאף לעלות לישראל, וכך גם בתו הקטנה שראתה בעיני רוחה גן עדן. ההורים ושני ילדיהם עלו לארץ והתמקמו בתל אביב. ישראלה נכנסה לכיתה ו' בבית ספר "ביאליק", והמשיכה בגימנסיה בלפור עד י"ב. ב- 1942 ארבעה ימים אחרי בחינות הבגרות התגייסה לפלמ"ח. היו אלה שנות השלטון הבריטי. צבאו של רומל התקרב לגבולות הארץ ובקרב הצעירים שררה תחושת תכיפות להתגייס. צעירים רבים התנדבו ללח"י ולאצ"ל, ואילו ישראלה בת ה- 18 בחרה להתגייס לפלמ"ח, והייתה במחזור הראשון של נשים מגויסות. "רציתי לעצור אותו בעצמי עם רימון ביד", אומרת ישראלה בשיא הרצינות.
באהבה כמו במלחמה
בעת סיור בטחוני באזור טול כרם היא ויענקל'ה סלע, שהיה מפקד מחלקה בפלמ"ח, ולימים בעלה, נתפסו על ידי שוטרים בריטים כשהיא נושאת אקדח בתוך חולצתה. "הנשק הסודי" של הפלמ"ח הוטמן בבגדי הנשים, בידיעה שעליהן לא ייעשה חיפוש. שניהם נעצרו ונשלחו לכלא למשך שנתיים, היא לכלא בית לחם והוא לכלא עכו. "זה לא היה בית סוהר כמו שמדמיינים, אומרת ישראלה, התנאים אמנם היו קשים, אבל חייתי בחדר גדול ומרווח עם בנות מלח"י ואצ"ל, ולהפתעתי, נוכחתי שהן סימפטיות ונחמדות, ובכלל אין להן קרניים כמו שיחסו להן בישוב הציוני".
למרות הריחוק הפיזי דמותו הקיבוצניקית המחוספסת של יענקל'ה נצרבה בליבה והיא חלמה להיפגש איתו שוב. היא ראתה בו התגלמות החלוץ האוטנטי, שחי חיי שיתוף וגואל את האדמות. למעשה, תפיסתם וכליאתם בכלא חיברה ביניהם והציתה את האהבה מעבר לחומות. "היינו זוג לכל דבר, אומרת ישראלה בחיוך ממזרי, אם לא היינו נאסרים, לא היינו מקימים את משפחתנו…. הגורל הפגיש אותנו בפלמ"ח, ובסך הכול, יצא טוב מכל העסק הזה…".
ישראלה שוחררה קצת לפני הזמן באקט של חנינה כללית, ויענקלה נשאר חצי שנה נוספת בכלא. באותה עת למדה מתימטיקה בטכניון והייתה נוסעת לבקרו לאחר הלימודים מדי שבוע. הוא אהב את העדינות הווינאית, והיא העריצה את הפלמחניקיות הארצישראלית. לאחר שחרורו מהכלא, נישאו בחתונה דתית בישוב חיבת ציון, לבקשת הוריה, ולמבוכתו של יענקלה. אחר-כך התקיימה ביגור מסיבה גדולה, עם כל הפלמ"ח, ויצחק שדה בראשם.
אילו חוויות עיצבו את אישיותך: ילדות בווינה, הפלמ"ח, הקיבוץ?
"וינה חיה בתוכי עד היום. חייתי בה עד גיל 12, והיא השאירה בי חותם עמוק. אימא השקיעה בחינוך שלי ושל אחי הרבה משאבים, והייתה מעורה בחיינו ובחיי הקהילה היהודית. כשעלינו לארץ היא איבדה את השליטה על חינוכנו, ומאדם פעיל ומעורה, הפכה לאדם לא רלוונטי. היא הפסיקה להיות עבורנו אוטוריטה, וחיה בצידי הדרך. אני עשיתי הכול כדי להשיל מעליי את 'הווינאיות', ודי מהר 'התבוללתי'".
"הפלמ"ח השפיע עלי מאוד מעצם היותו מחובר לקיבוץ. הערצתי את החלוצים שגאלו את האדמה, הם עשו עלי רושם עז. הקיבוץ הוא משהו שמאוד נכספתי לו ושמחתי שיענקלה היה קיבוצניק. באתי מתוך אידאליזם. אהבתי את העבודה החקלאית. בצרתי ענבים והייתי משולהבת מהעבודות בחקלאות. הרגשתי שאני גואלת את הארץ, כן, ממש כך. יענקלה הלהיב אותי מאוד, הוא סימל עבורי את הרעיון השיתופי".
מה היית אומרת ליענקלה לו היה יכול להיכנס הנה לכמה דקות?
"הייתי אומרת לו שאני מתגעגעת אליו מאוד, שהיו לנו חיים יפים. אני חושבת הרבה על החיים המשותפים שלנו… הוא נפטר בגיל 64 משבץ מוחי. הוא לא סבל, ומזה אני מרוצה. מאז, אני חיה לבד, חוץ מאפיזודה קצרה שלא צלחה".
אישה עסוקה
גם היום בגיל מאה ישראלה היא אישה עסוקה. שלוש פעמים בשבוע באה מונית להסיעה לבית "דורות", המרכז לגיל השלישי של המועצה האזורית זבולון, ללמוד ערבית מדוברת ולעשות התעמלות. בשאר הימים היא קוראת ופותרת תשבצים וסודוקו. על בית "דורות" יש לה רק שבחים. זה מקום שמנעים לזקנים את החיים. (היא עומדת על כך שיקראו למבוגרים "זקנים", "זו לא בושה"). בנה ברק סלע שחי בקיבוץ ואחראי על נושא הבטיחות לוקח אותה פעם בשבוע לקניות, והיא נהנית לשוטט בין המדפים העמוסים לבחור את המוצרים האהובים עליה. בנה השני ניצן (בית השיטה) מנהל קהילה בניר עציון, מבקר אותה בתכיפות, וכמוהם בתה הצעירה תור (רגבה) שעוטפים אותה מכל עבר.
את מרגישה לפעמים בדידות?
"אף פעם בחיים לא הרגשתי בדידות, גם כשהייתי בודדה. אני לא יכולה להתאונן. אני מרגישה טוב. אוהבת את יגור. יגור זה בית לא אידאולוגיה. היום אני חיה בעולם שלי, השינויים לא מעסיקים אותי אישית. אני יודעת שיגור הוא קיבוץ חזק וישרוד את השינויים והתהפוכות. אני אופטימית".
אישה של מספרים
לפנסיה יצאה רק בגיל 89 כשמאחוריה שנים רבות של הוראת מתימטיקה. היא הייתה המורה האולטימטיבית למתימטיקה, שהעמידה דורות רבים של תלמידים, שלא ישכחו אותה לעולם. היא אישה של מספרים, אוהבת ונושמת מספרים. הקריירה המתמטית שלה החלה כאשר התנדבה ללמד חבר אלגברה. באותו זמן פתחו ביגור את כיתות ההמשך ובית הספר חיפש מורה למתימטיקה. אותו חבר המליץ עליה והיא נשלחה ללמוד בטכניון. ("כן, כן, יגור השקיעה בי, הייתי בשבילם מציאה"). וכך במשך שנים רבות לימדה את המקצוע האהוב עליה. כשפרשה מהוראה עבדה בהנהלת חשבונות במשך 40 שנה והייתה אחראית על התקציב האישי. לישראלה עשרה נכדים ו-13 נינים והיא זוכרת במדויק את ימי ההולדת של כולם ומתמצאת במה שקורה להם.
מה ממלא אותך גאווה?
"אני גאה על החייאת השפה העברית. הפכו את השפה המקראית לשפה חיה ונושמת שמתפתחת כל הזמן. החייאת השפה – זה נס! (אגב, אחיה פרופ' אברהם מלמט הוא היסטוריון של תקופת המקרא באוניברסיטת ירושלים). עכשיו אני לומדת עוד שפה, ערבית מדוברת, ונהנית מכל רגע. היום ללמוד ערבית זה דבר אלמנטרי, צריך להכיר את שכנינו. אני מאוד אוהבת דקדוק, כי זה מתמטיקה".
האם, לדעתך, רעיון הקיבוץ יחזיק מעמד עוד כמה דורות?
ישראלה: "כן, הוא יכול להחזיק מעמד. זה אפשרי. הקיבוץ הוא צורת חיים לא טבעית וצריך לאהוב ולהשקיע בו כל הזמן. האחידות לא הפריעה לי, למשל, לא היה איכפת שבאותו יום כו-לם יאכלו אטריות במרק…"
המטפלת שלה עוזרת לה לעבור לכיסא גלגלים. "תכתבי, היא אומרת בנחישות, שאני צעירה מיגור בחודש וחצי, צריך לדייק במספרים!!!"
