מיכל אלון, (70+1), תושבת הדר עם למעלה מ-30 שנה, נחשפה לקרמיקה מגיל ינקות. אולי דווקא מסיבה זו הרגישה צורך לברוח מהקרמיקה כמו מאש. ובכל זאת, בגיל 25, נגעה לראשונה באובניים ומרגע זה מעולם לא הפסיקה.
מיכל אלון איך הגעת לתחום?
מ"האמת היא שהגעתי 'בסיבוב'. אחרי הצבא הלכתי ללימודים וסיימתי עיצוב תעשייתי במכללת בצלאל. במובנים רבים אפשר לומר שניסיתי לברוח ולא הצלחתי. רציתי להצליח בכוחות עצמי, רציתי למצוא את מה שמתאים לי והייתי בטוחה שמצאתי את התחום הנכון.
"אמא שלי הייתה אחת משלוש האמהות של הקרמיקה בארץ. ייתכן והייתי צריכה איזושהי בגרות כדי להיכנס לתחום הזה."
אם זה היה התכנון, מה קרה שהתגלגלת לתחום הקרמיקה בכל זאת?
"זה היה כשהייתי בת 25. אמא שלי שברה את הרגל והייתה לה תערוכה גדולה שהיא הייתה צריכה להעמיד. אז הלכתי לעזור לה, נסעתי לביתה בחיפה והפכתי להיות 'הרגליים שלה'. וזאת הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי בכלל.
אמנם גדלתי בסביבה שהיא ה-סביבה ללמוד בה קרמיקה, אבל אני לא רציתי. אולי כי הרגשתי שהקרמיקה גוזלת את כל הזמן של אמא שלי, כשהייתי צעירה יותר.
היא לימדה המון, לא היה כסף בבית, היא הייתה צריכה גם ללמד וגם עשתה את העבודות שלה. אז פתאום, בגיל 25, התחלתי לשאול שאלות על התחום הזה.
"אז התחלתי ללמוד אצלה ולמעשה – זה היה תהליך די ארוך, זה לא כמו ללכת לבי"ס וללמוד. אני גרתי בת"א, היא גרה בחיפה ולכן באתי כל פעם. זה לא היה משהו מסודר.
יחד עם זאת, אני יכולה לומר שהיא הייתה המורה הכי טובה שיכלה להיות לי. היא הייתה עבורי מנטור צמוד עד גיל 56 ואני קיבלתי ממנה את הבסיס. ועדיין חשוב לי להדגיש – כאמירה מהותית וחשובה בעיני – אצלה למדתי את הבסיס ואת כל השאר אני לומדת מהשגיאות.
ניסוי ותהיה זה חלק משמעותי מאוד. במקביל ללמידה ממנה, את הטכנולוגיה של הקרמיקה למדתי לבד מקריאה בספרים."
איך זה לקחת מקצוע בצל אמא?
"קודם כל – זה פנטסטי. הייתה לי מורה – הכי טובה שיכלה לי להיות. כן, ב-20 שנה האחרונות אני מלמדת הפוך ממנה. אמא שלי הייתה יקית, כלומר מבחינתה יש שיטה אחת נכונה ללמוד ואני מלמדת הפוך ממנה וזה בסדר גמור.
מבחינתי היא כל הזמן ברקע, בראש. בחיים בכלל, זכיתי בזוג הורים נדירים. הספקתי להגיד להם את זה, אני מרגישה מאוד ברת מזל לא רק בעניין המקצועי.
"בשנים הראשונות שלי אפשר לומר שחיקיתי את העבודות שלה. כמו שקורה לתלמידים ומורים, אם יש מורה טוב – התלמידים מושפעים ממנו.
הייתי מאוד מושפעת מהעבודות שלה. ובאיזשהו שלב הצלחתי לשנות כיוון ולצאת מזה. אני זוכרת שהגיע איזה דוקטור אנגלי לקורס קיץ בארץ וזה עזר לי להתהפך במובנים מסוימים ולמצוא את השפה שלי.
אז היום יש הבדל מאוד גדול, היום אנחנו מאוד רחוקות אחת מהשניה, השפות הן שפות מאוד שונות. אני חושבת שעדיין אפשר לראות את ההשפעה שלה עלי, אבל זה כבר ניראה אחרת."
ספרי לי עוד קצת על אמא שלך, איך היא הגיעה לתחום הקרמיקה?
"אמא שלי מגרמניה. היא רצתה ללכת ללמוד רפואה, אבל נוכח התקופה שגדלה בה, היא לא יכלה לסיים אפילו אז, שלא לדבר על לימודים גבוהים. הם לא יכלו להמשיך ללמוד בבי"ס רגיל ולא היה מה לדבר על בי"ס גבוה.
המשפחה הייתה ציונית והדיבור היה שכולם מסיימים ללמוד ועולים לארץ. בבית של סבא וסבתא שלי היו צילומים של ביאליק, הנרייטה סאלד.
הם היו אנשי הציונות דתית והיו ממש ציונים – אירחו את כל מי שהגיע להמבורג מהתנועה הציונית. אז מאחר ולא היה מה לדבר על לימודים דיברו על לגמור תיכון.
"אגב, האחים שלה היו בהכשרה לקיבוצים, מאירופה לארץ. היא לעומתם, החליטה להקים בארץ קבוצה שתעסוק בעיצוב פנים, יחד עם עוד קבוצת חברים שלה. את מבינה, בשנות ה-30 זה בדיוק מה שהיה חסר בארץ, כן?… לכן כל אחד מהחבורה הזו הלך בגרמניה להתמחות במשהו אחר – עיצוב, נגרות וכו'."
"והיא הלכה ללמוד קצת מכל דבר, באופן בלתי רשמי, כשוליה וכו', כך שתוכל לרכז את החבורה הזו. יום אחד תיכננה ללכת לאורגת אבל כאשר האורגת הגיעה אליה, היא אמרה לה שלמעשה תפקיד השוליה כבר תפוס. "
"אז האורגת הציעה לה ללכת לבן שלה, שעבד כקדר – ואיך אמא שלי הייתה אומרת? 'מכאן, כל השאר היסטוריה'."
"האיש הזה מעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית, גם לא עד סוף המלחמה. אבל כשהיא היוותה סכנה עבורו – היא עזבה שם."
"היא נסעה לצ'כסולבקיה לפני הפשיטה, שם הייתה תעשיית קרמיקה מאוד מפותחת. היא ידעה שבארץ אין כלום בתחום הקרמיקה והיא רצתה ללמוד את הצד התעשייתי."
"ואז פלשו הגרמנים – אז היא נסעה לפראג ומפראג נסעה ללונדון ברכבת האחרונה לפני פרוץ המלחמה. זה היה חתיכת סיפור, תמיד כשאני מספרת אותו זה נשמע כאילו זה מאיזה סרט הוליוודי."
"היו לה חברים בלונדון שסידרו לה סרטיפקט (ויזה) ללונדון, אבל היא הייתה אמורה להגיע יום קודם למה שבפועל יצא. אז הם לא ידעו את זה ולא חיכו לה על הרציף."
"למזלה ולמזלנו היא דחתה את הנסיעה ביום, כי יום קודם הורידו את כל היהודים מהרכבת, והחברים שלה כבר חשבו שהיא לא תבוא."
"ואז היא הגיעה ללונדון, היא הייתה אז בת 22 ולא ממש ידעה לאן היא הולכת משם. וכמו נס פוגש אותה מישהו מהתנועה הציונית מהמבורג, אומר לה 'נפלת לי מהשמיים, אני מחכה לקבוצה של הילדים של הקינדר טרנספורט ואין לי מי שיהיה אחראי על הילדים."
"כך היא הפכה לאם בית שלהם. היא הייתה שם בין שנה לשנה וחצי ואז אמא שלה (שכבר הייתה בארץ יחד עם שאר המשפחה) סידרה לה סרטיפקט לארץ ודחפה שתגיע כמה שיותר מהר."
"כשהגיעה לארץ היא עבדה אצל מישהי בשם אסתי גרוסמן, אחת משלושת האמהות של הקרמיקה. הייתה אחת בירושלים, אחת בראשל"צ ואחת בחיפה – כלומר אמי."
"שלושתן לימדו דורות של תלמידים וזו הייתה ההתחלה של קדרות הסטודיו בארץ. הייתה קדרות פלסטינאית נהדרת עוד מלפני, אבל של הסטודיו הן היו הראשונות."
יש ביטוי לקשר שלך ושלה בעבודות שלך?
"לפני שנתיים הצגתי תערוכה של עבודות שלה לצד עבודות שלי. קראתי לתערוכה – 'סוג של דיאלוג'. בשבילי זה היה אירוע מרגש מעין כמוהו. לאחרונה החלטתי שאני עושה צעדים להוציא ספר עליה, אני יודעת שזה ייקח לי זמן אבל אעשה את זה."
"זה היה אחד האירועים המרגשים בחיי – היא אייקון, העבודות שלה מוצגות במוזיאונים בכל העולם. הייתי אצל רות דיין בניחום אבלים, רות דיין, נאורה ורשצקי ואמא שלי הקימו בזמנו את אגודת אומני מלאכת מחשבת בישראל."
"הן היו בכנס של האגודה הבינלאומית, ואז היא הייתה והציגה אותי למישהו ורות אומרת: 'אמא שלה הייתה הקרמיקאית הכי טובה'. בכל קנה מידה היא אייקון. בעבורי זה היה דבר מאוד משמעותי לשים את העבודות שלי לצד שלה, לראות את השפות השונות ואת ההשפעה שלה עלי."
מה את אוהבת בעבודת הקדרות?
"באופן כללי, התחום נחשב למאוד מפותח בארץ. יש המון קרמיקאים, יש הרבה מאוד טובים. יש כמה וכמה בתי ספר שמלמדים, חלקם בכיוונים שונים וזה מוסיף לעושר של המקצוע."
"אם אני מתחילה משהו קצת אחר, אם אני משעממת את עצמי קצת, אני מחפשת להתחדש בשביל לאתגר את עצמי, בשבילי קודם כל."
"אני עובדת כמעט רק על האובניים, אני כמעט לא עובדת בעבודת יד, ויש בזה משהו מדיטטיבי ותרפויטי בצורה בלתי רגילה. אני נהנית לעבוד על האובניים, לעבוד עם החומר. החומר הוא חבר שלי."
איך החיים במושב משפיעים על העבודה מבחינתך?
"יש לי שקט ושלווה, אני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה בעיר. יכול להיות שבמובן הזה המושב משפיע עלי. אנחנו מ-79' פה. רצינו את הכיף של המושב. זה מתאים לנו."
"אמנם גדלתי בחיפה, גדלתי בכרמל, כל אחד הכיר כל אחד. תמיד שואלים אותי מאיזה משק אני במקור – אני אומרת אני ממשק מאוד גדול. זה מאוד משפיע על האופי של בנאדם. שלא תטעי, אני צריכה את העיר לפעמים. אני תמיד אומרת בצחוק, שאם אני לא אעשה את זה – אני אתחיל לגעות."
את מציגה איפשהו בימים אלו?
"בימים אלו אני לא מציגה, אבל בסוף החודש אני משתתפת בתערוכה קבוצתית בגבעתיים, במכון המים של גבעתיים ובהמשך יש לי בתל אביב, בבית בינימני.
