אנו עומדים לציין שלוש שנים ל-7 באוקטובר. שותפות הגורל הכואבת שוב תכה בפנינו ובלבנו. מסמך קצר ורגיש שניסחו יחד שתי התנועות, מציע דרכי זיכרון משותפות
*תמונה ראשית: עם נשיא המדינה יצחק הרצוג (שני משמאל), ראש המועצה תמיר עידאן (שני מימין) ואיל ריין רבש"צ עלומים ברפת עלומים בטקס לזכר עובדי הרפת התאילנדים שנרצחו. צילום: רפי בביאן
"החגיגיות הנאמנה יוצאת מן הלב ובאה לעולם ברוח הקודש… עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כחכם ולפי טעמכם ולפי מסבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי…"
ח.נ. ביאליק, איגרת א קצב (איגרת לדוד אומנסקי, גניגר, תר"ץ)
כבר מראשית דרכן ראו התנועות הקיבוציות את עצמן כמובילות רעיון ודרך. התנועה הקיבוצית לא רק הקימה התיישבות וחקלאות, אלא גם חידשה את צביון החג ואת לוח השנה העברי.
דבריו של ביאליק, המשורר הלאומי ומייסד מפעל "עונג שבת" התל־אביבי, אל החבר דוד אומנסקי מגניגר, הם עדות לכך. מכון שיטים בבית השיטה והמכון להווי ומועד ברמת יוחנן ממשיכים לטפח את המסורות שנוצרו סביב הגדות הפסח, טקסי העומר, חג השבועות ועוד.
רגעים שמלווים את המסע
מייסדי תנועת הקיבוץ הדתי ראו את עצמם כנושאיו של "מרד קדוש" (שח"ל): מחד גיסא, מרד בגלות ועלייה לארץ ישראל, ומאידך גיסא, שמירת מצוות וקדושה.
חלק מהותי מתפיסת עולם זו היה הרצון לתת ביטוי דתי ורוחני לתקומת ישראל בארצו. חלוצי הקיבוץ הדתי קבעו סדר תפילה ליום העצמאות והיו מן הראשונים שעיצבו את דמותו הרוחנית של החג. בהמשך קבעו גם סדר תפילה ליום ירושלים.
מן השורשים הדומים האלה צומחת בימים אלו ממש יצירה משותפת חדשה והיא אף מגדילה לעשות ואינה מכוונת רק פנימה, אל הקהילות בשתי התנועות, אלא פונה למעגלים רחבים הרבה יותר.
אנו עומדים לציין שלוש שנים ל-7 באוקטובר. שותפות הגורל הכואבת שוב תכה בפנינו ובלבנו. בימים אלה הושלם מסמך רגיש ונוגע ללב, חוברת קצרה – "מסופה לכיסופים", שבה יש הצעה לדרכי זיכרון משותפות.
אין זו אסופה לקריאה המבקשת לקדש טקסט כזה או אחר, אלא, כדברי היוצרים, "הזמנה להתכנסות, להיזכר יחד במה שעבר עלינו מאז 7.10.2023, לתת מקום לשבר, לגעגוע, לאובדן ולכאב, להשמיע קולות וסיפורים מן הדרך שעדיין לא תמה".
התכנים בחוברת נעים על הציר שבין שבר לתקווה – מסופה לכיסופים, והם מזמנים רגעים שמלווים את המסע שעברנו כולנו ואת האפשרות להתחיל לפלס דרך לזיכרון שנוצר יחד, בתוך הקהילות. כאמור, אין בחוברת טקס שיש לקדשו, ואף לא מקראה סגורה, אלא מהלך – מסע מן השבר אל הזיכרון.
הדרך אל בית הרבי חשובה לא פחות מן ההגעה עצמה
כמי שליוותה את המתרחש מאחורי הקלעים של היצירה הזאת, אני יכולה להעיד שלא רק התוצר המעמיק, המטלטל והאיכותי חשוב כאן, אלא גם הדרך שהובילה אליו. נסללו כאן שבילי עשייה משותפים, נרקמו קשרים ונמצאו דרכים לעבוד יחד.
מרעיון שעלה לראשונה בעבודת צוותי החיבור של "הבית המשותף". בצוות שעסק בסוגית מוסדות הרוח (בהובלת נגה בוטנסקי וגילי זיון), התברר השוני הגדול בין המוסדות בשתי התנועות, אך עלה גם הרצון להתעלות מעל הפער ולחתור למעשה משותף.
הרעיון הבשיל ליצירת חוברת משותפת שתוכל להוות בסיס חכם ורגיש לטקסי הזיכרון שכל קהילה – קיבוצית או עירונית, תגבש לעצמה. אני רוצה להסיר את הכובע בפני נציגי מכון שיטים ומרכז הרצוג (ערן ירקוני ויעל בלנקי וצוותיהם) שקיבלו עליהם את המשימה ועבדו יחד במשך כמה חודשים על הפקתה.
התוצר המיוחד הזה הוצג במפגש עבודה של רכזות התרבות משתי התנועות הקיבוציות (נורית שני צ'רצ'ס וריבה פריד), והמחיש הלכה למעשה, איך שיחה שהחלה בצוות קטן של תהליך "הבית המשותף" עברה לעשייתה בצוותים המקצועיים של שני המוסדות, ומשם היא ממשיכה ומתרחבת למנהלות התרבות בקיבוצים, ומשם – מי יודע לאן עוד תישא אותה הרוח?
התורה החסידית מלמדת כי הדרך אל בית הרבי חשובה לעיתים לא פחות מן ההגעה עצמה. אנו עדיין בעיצומה של הדרך: לומדים ללכת יחד ולחוד, לפעמים בתוך הזרם ולעיתים כנגדו, וסוללים מסילה המזמינה לזיכרון, לתקווה ולריפוי.
