לבנת שלזינגר, מבית גמליאל, כתבה יחד עם בנה עילאי בן ה-9 (!) ספר הנקרא "מפלצות לא מפחידות". בספר הילד מתמודד עם פחדיו מתקופת הקורונה ומבטא את התמודדותו מתוך עולמו הפנימי והרגשי. ההוראה עבור לבנת היא שליחות חשובה – היא מאמינה שלנשים יש את הכוח המיוחד להניע את עצמן ואת סביבתן למיזמים בעלי משמעות.
תקופת הקורונה פנים רבות לה. יש להניח שרבים חוו את רגעי הפחד, התקנות, ההסגר, השעמום ובעיקר את הלא נודע וברור. יהיו שיגידו שבכדי להמשיך לחיות באופן מאוזן ואופטימי, יש להפוך את הלימון ללימונדה.
דרך מקורית ותרפויטית שנוצרה מתוך מצוקה של פחד והתמודדות עם הקשיים והחרדות מתקופת הקורונה. היא לדוגמא הוצאת ספר של ילד בן שמונה יחד עם אימו, הנקרא "מפלצות לא מפחידות", פרויקט שלא תוכנן כלל ביסודו אך הפך לכלי להפגת הפחדים.
עילאי תיאר לאימו מה הוא רואה ואיך הוא מתמודד. ואימו לבנת שלזינגר, מורה במקצועה, כתבה את התיאורים. המעניין הוא שדווקא בתקופת הקורונה הוא זיהה פחדים ונלחם וכך נולד הסיפור.
במצב הזה סיכמו השניים, להנציח את החוויות כספר למשפחתם, אך כבר בשלבי הכתיבה הומלץ לאם, להוציא את הספר בעזרת מימון המונים לכלל הציבור.
כי הרי זוהי אינה רק בעיה פרטית, אלא בעייה המשותפת לרבים מאתנו. וכך תוך חצי שנה בעיצומו של הסגר השני יצא לאור הספר בהוצאה פרטית.
התגובות מאד חיוביות והיעד הנוכחי הוא למכור 1,000 ספרים. אלה נמכרים דרך הפייסבוק בלבד, במחירים מיוחדים לגננות ובתי ספר. יחד ננצח את המפלצות!
החיים המתמשכים בצל הפחד
לבנת שלזינגר (36), נשואה ואם לשלושה ילדים, נולדה וגדלה בשדרות במשפחה חמה ואוהבת. "החיים שלי היו שקטים ורגועים," היא מספרת. "אמי רבקה עבדה כמורה לביולוגיה בתיכון ואבי הרצל שאובי שימש סגן ראש העיר במשך שנים רבות. הורי העניקו לי ולאחיי כל שאפשר.
"תקופת ילדותי היא תקופה שכיף להתרפק עליה. הייתי ילדה מצטיינת בלימודים, יצירתית מאוד ופעילה חברתית. היה לי כיף, עד השלב שהחלו לירות קסאמים על העיר. זה התחיל כשהייתי בערך בגיל 15, הרגשתי שהחיים שלנו מתהפכים.
פתאום קלטתי שכל מה שהיה עד עכשיו, כבר לא יהיה אותו דבר. תקופה קשה שמתחילה מהעיר שדרות ובעוטף, ועם השנים מתרחבת ליותר ויותר ישובים סביב.
"אני זוכרת תקופה של לחץ באופנים שונים. רק שבאותו הזמן, לא היינו ממש מודעים להשלכות בהמשך החיים. לקח לי שנים רבות להכיר בזה שאני בעצם סובלת מפוסט-טראומה. כל צפצוף היה מקפיץ אותי.
כל טריקת דלת הייתה מכניסה אותי לחרדה ולדריכות, עד לעיתים לקיפאון. אכן במבט כולל הרי מובן מאליו, שזאת הייתה תקופה קשה ומתסכלת לגדול כך.
כאחות הבכירה היה לי מאד מתסכל לראות את אחי הקטנים מתמודדים עם המצב. אמנם הם שנולדו לתוך תקופה זו, ואינם מכירים מציאות אחרת."
למרות הכול החיים ממשיכים קדימה. עם השנים שלזינגר השלימה תואר ראשון בתקשורת ותואר שני בניהול מערכות חינוך במכללת ירושלים – ואף מפרטת שעבדה כעיתונאית במשך שנה בשדרות, שם סיקרה עם הצוות את רגעי התופת שהתרחשו בעיר. מציאות קטלנית תחת ירי טילים מתמשך.
בשנת 2009 נישאה לבנת לבחיר ליבה, זאבי שלזינגר, מהיישוב ניצן. לאחר כשנה עבר הזוג הצעיר לגור בקיבוץ סעד, שם נולד עילאי. הקסאמים לא פחתו והמרחב למצוא מחסה הצטמצם ל …7 שניות! מצב אבסורדי, כששאלה גדולה ריחפה באוויר. איך אפשר לגדל ילדים במצב כזה?
הזיכרונות מציפים את לבנת: "אני זוכרת שבאחד המבצעים התארחנו אצל סבתא של זאבי במושב חמד במרכז, ועילאי שאל: 'סבתא, מתי יהיה צבע אדום? אני מחכה ומחכה ואין צבע אדום'. היו לי דמעות בעיניים מלוות בתחושה קשה. איך יכול להיות שילד בן שלוש, מבין שהשגרה שלו צריכה תמיד להיעצר בשל סכנה.
"זה היה רגע שובר, חיבקתי אותו ואמרתי לו 'עילאי, כאן אין צבע אדום'. הוא הסתכל בעיני פליאה ולא הבין 'אין כאן צבע אדום?'.
גרנו בקיבוץ סעד כחמש שנים, מתוכם איתי חווה במהלך שלוש שנות חייו הראשונות את המבצעים: 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'. ובשלב מאוחר יותר הייתי בהריון בסיכון גבוה בתקופה סוערת של מבצע 'צוק איתן' וכול המשתמע.
לבסוף נולדו לנו התאומים באוגוסט 2014: שהם (בת) ולביא (בן). ושוב לא להאמין, אנו בעיצומה של תקופה מורכבת שהובילה למחשבות רבות ולבטים.
"בסופו של דבר החלטנו להתרחק מהאזור. לקח קצת זמן ולבסוף הגענו למושב בית גמליאל בהמלצת בן משפחה.
התאהבנו במקום, באנשים ובחיי הקהילה, הילדים מרגישים כאן תחושת ביטחון ושייכות. זה כיף להרגיש בטוח וברוגע, כבר במשך כשלוש שנים."
אשת חינוך למופת
"הדרך להוראה הייתה סלולה עבורי. כבר מהבית ספגתי את המסירות שאמי, רבקה שאובי, ביטאה בעבודתה כמורה לביולוגיה. תמיד ראיתי בהוראה שליחות חשובה.
המוטו שעמד מול עיניי – להיות דוגמה לילדים צעירים. לתת להם כלים, לפתח בהם יצירתיות והעיקר: להקנות להם אמונה בעצמם, בכישרונם וביכולותיהם.
"ראיתי בהוראה מקצוע יוקרתי וחשוב, כזה שדורש ממני את המקסימום בכל זמן. אומנם לא התחלתי ללמוד בשלב הראשון הוראה. אלא בחרתי ללמוד תקשורת לתואר ראשון, מאחר ואהבתי את התחום. עניין אותי כיצד אפשר להעביר מסרים בצורה אחרת ויצירתית."
היא הניחה שהעולם שלנו שועט לתחום זה ואכן צדקה. היום עיקר התקשורת היא במדיה וצריך להכיר את השפה, ללמד ילדים להשתמש בכלים אלו ובשפת התקשורת לסוגיה.
"היום אני מורה לספרות בתיכון 'קשת' במזכרת בתיה, המשלב דתיים וחילוניים ומורה בבי"ס 'פלא' למחוננים ברחובות. אני חווה הצלחה וסיפוק, שמחה שבשנים האחרונות יכולתי לשלב בין שתי האהבות שלי, חינוך רגיל וחינוך המחוננים.
"היכולת לפגוש מתבגרים, לשוחח איתם ולהכיר את עולמם גם בקשיים והעיקר, להיות שם בשבילם, ממלאים את ליבי.
באותה מידה חשוב לי לעורר בתלמידים יצירתיות ומחשבה מקורית ולא למידה בעל פה משעממת. בכיתות המחוננים אני מעבירה קורס העוסק 'בגילוי המסרים הגלויים והסמויים בסרטי דיסני'.
קורס מרתק שלאורכו אנחנו עוסקים בנושאים אקטואליים לחיינו, כמו: גזענות, פמיניזם, חברות, תרבות, היסטוריה, ועוד. בכל נושא אני מציגה קטעים מסרטים, ואנחנו מנתחים את המסרים מתוכם. בקיצור חגיגה."
כיצד התנהל התהליך של כתיבת הספר?
"חוויות רבות עברנו בתקופת הקורונה ואחת המוכרות, לצערנו, להורים ומשפחות רבות, היא של ילדים ומשפחות הנכנסות לבידוד, בשל מאומתים בסביבתם. גם עילאי נכנס לבידוד בשנה שעברה עם כל בית הספר 'עמיחי' בקבוצת יבנה, בהיותו תלמיד בכתה ב', יומיים לפני סוף השנה.
"ניסיתי לעשות מהלימון לימונדה. עשינו לנו מנהג, לשבת לפטפט ולאכול מידי בוקר יחד בגינה. באחד הבקרים עילאי סיפר ושיתף: 'אימא, את יודעת שאני מפחד מהקורונה'? הבטתי בו בהקשבה, והוא המשיך: 'ואת יודעת איך אני מתמודד עם הפחדים שלי?'. שוב הבטתי ושאלתי 'איך?' והוא המשיך: 'אני מדמיין!'
"שאלתי, 'למה אתה מתכוון?' ואז הוא התחיל לספר: 'לפעמים אני מרגיש שיש לי מפלצות קטנות בלב שגדלות וגדלות בתוך הגוף שלי… כמו למשל בחושך לפני שאני הולך לישון או כשאני צופה בסרט שאני אוהב, ופתאום מופיע איש רשע ומפחיד ואז אני מחליט לדמיין כל מיני דברים שאני אוהב או כוחות-על.
וככה אני יוצר לי עולם שהוא רק שלי – ואני עושה בו מה שאני רוצה. כמו לדמיין אביר עם שריון וחרב, וכן טירה מבוצרת סביב המיטה, המגינים עליו. ואז הפחד יורד המסתיים בניצחון'."
שלזינגר התרגשה מהדרך של בנה לזהות את הרגשות העולים בו ולהתמודד איתם בצורה כל כך בוגרת. במיוחד כששיתף אותה שהוא מתגבר על הקורונה בעזרת הדמיון שמדען ממציא תרופה.
ואמרה לו: "עילאי, אתה יודע, לכל אחד יש פחדים. אתה יודע שאת הרגשות שתיארת מרגישים עוד ילדים רבים ברחבי העולם?
"אני חושבת שכדאי שתכתוב על זה סיפור. ותשתף את הקוראים בדרך המיוחדת שלך, להתמודד עם המפלצות שלך, וכך תעזור גם לילדים אחרים להרחיק את המפלצות הקטנות שלהם… הוא הסכים."
וכך הוחלט להוציא ספר משפחתי: "עילאי ואחיו התאומים: שהם ולביא התחילו להיות גם הם שותפים בהבעת המפלצות והתחושות שלהם. חברי לעבודה, בעיקר מורים לספרות, קראו וראו את הדפים ופסקו: 'תעשי את זה כמו שצריך, זה אוצר'.
יצרתי קשר עם כמה הוצאות לאור והם דרשו סכומים גבוהים, שלא יכולתי לעמוד בהם.
באותה תקופה הייתי מחוברת ל'פורום של מעו"ף' באשדוד (מטעם הסוכנות לעסקים קטנים במשרד הכלכלה), שם פגשתי את דורית רייף, היועצת העסקית שיעצה לי: 'חמש פגישות ויש לך ספר' הוקסמתי. נפגשתי איתה לאורך תקופה ואני יכולה לומר שאכן ההבטחה קוימה. שמחנו כי אין דבר כזה, שאדם מוציא ספר תוך חצי שנה."
המשפחה עברה תהליך שהקורונה הייתה משולבת בחייהם, כמו לצערנו במשפחות אחרות: כתקנות, גזרות, סגרים וכו'. למרות הכול הם הצליחו. עילאי היה שותף מלא בתהליך. הוא הגיע עם אימו לאחת הפגישות עם דורית ולפגישות עם אינה קצב מאיירת הספר. שתיהן הוקסמו מהילד המוכשר.
ברקע גם המשפחה המורחבת פרגנה מאד: "מעניין שתוך כדי התהליך גם אני עברתי חוויה מאתגרת של התמודדות עם הפחדים שקיננו בי כבר שנים, וכעת אני מרגישה שהלב שלי עבר ריפוי, בזכות בני עילאי. המסר בספר הינו שאין מה לפחד.
הפחד הוא רגש וצריך לתת לו מקום, להתיידד איתו, להכיר בו, אך להבין שזה רגש ואפשר לשנותו. זה לא בהכרח המציאות. יתרה מכך, יש אפשרות להניח את הפחד בצד ולהמשיך הלאה ולהתקדם.
"אני רוצה לציין את אישי, זאבי שלזינגר, שהיה שותף לתהליך ושימש הכוח המניע לעילאי ולי. לאורך כל הדרך הוא פרגן, עודד ותמך. זה נתן לי תחושה טובה שהאיש שלי מאחורי. אף פעם עניין הכסף לא עלה, על אף שהספר עלה לנו לא מעט בהוצאה פרטית.
גייסנו את הסכום הנדרש במימון המונים תוך חודש וחצי, ובעיצומו של הסגר השני הספר יצא לאור. לא ערכנו מסיבת השקה משפחתית, אך יצאנו לחלוקה, לאנשים שרכשו את הספר. היה לי חשוב להגיע עד אליהם ולהודות להם באופן אישי. טרם הספקתי את כולם. אך עוד נגיע."
הקשר עם המאיירת
"הקשר עם אינה קצב, המאיירת, היה בשבילנו חוויה מיוחדת במינה. הבנו שהאיורים יתנו חיים, ימחישו ויעצימו את תיאורי המלל הכתוב בספר. הקשר נוצר בזכות דורית רייף.
שתיהן הוציאו קלפים טיפוליים מיוחדים שנקראים freeil, העוסקים בעיבוד רגשות וחוויות של ילדים ומבוגרים. ראיתי את המשחק והוקסמתי מהאיורים. ידעתי שאני רוצה רק את המאיירת שהמליצו."
אינה קצב (49) אמנית, מאיירת ופותרת חלומות, עלתה לארץ מאוקרינה בשנת 1990. עד כה איירה כשבעים ספרים. "קיבלתי מלבנת את טיוטת הספר, שהבן והיא סיימו לכתוב יחד.
זה היה בסביבות יולי. קראתי ומאד מצא חן בעיני, זה שהספר נכתב ע"י בן ואימו, זה משהו מיוחד – וכמובן התוכן שעשוי לעזור לילדים רבים להתמודד עם פחדים מסוגים שונים.
"נפגשנו לאורך הסגר כמה פעמים. הדרישה שלהם היתה מפורטת: שבכל עמוד יהיה איור בהתאם לתוכן. זה דרש ממני מעבר לשמיעת תיאור המפלצות, שהן הנושא העיקרי בסיפור אחרי הילד, להסתכל על העלילה מנקודת מבטו של הילד ועל אלו סצנות והתרחשויות להדגיש.
מצאתי ילד שחקן, שהיה פתוח לשתף אותי בחוויותיו, מאד קומוניקטיבי וזה בהחלט לא מובן מאליו. בכל זאת אני אדם זר. בשלב הבא צילמתי אותו בכמה פוזות בסטודיו שלי, כדי להצליח לציירו הכי קרוב למציאות.
הוא ראה כל סקיצה שאיירתי ואישר. להשלמת הפרויקט קיבלתי גם צילומים של החדר והמיטה שלו. אני מאמינה כאמן שאם נולדת ללא כנפיים, אל תפריע להם לגדול. זה המוטו שלי בחיים, ואמרה את זה לפני קוקו שאנל."
לבנת: "קצב הייתה אדיבה ונעימה, ותרמה רבות לחוויית היצירה המרגשת של הספר. זכור לי שדווקא בסקיצה הראשונה שהכינה, ציור המפלצות. עילאי קצת חשש ואמר לי: 'אמא, המפלצות מפחידות מידיי, וילדים שידפדפו בספר עלולים לפחד יותר'. שיתפתי אותה בעניין, וזה תוקן למפלצות חינניות יותר, במידת האפשר."
בספר 24 עמודים של איורים מקוריים, המתובלים בעולם של רגש ודמיון עשיר, חלומות וכוחות-על. לסיכום כל התהליך, היא מציינת שאפשר לראות בכתיבה ערך חשוב של שחרור וביטוי: "כלי טיפולי שיכול לתת כוח, כשמדברים על דברים ומציפים אותם.
"אני רואה כיום את עילאי בן 9 כילד חזק, שיש לו הרבה מה לתת לעצמו ולאחרים, וזה הכי חשוב בעיניי."
בעיצומו של גיוס ההמונים עילאי העביר "שעת סיפור" לילדי כיתות א'-ג' בבית הספר שלו האזורי בחבל יבנה. כדי לשתפם בתהליך. הספר עוד לא היה גמור, היו רק דפים של מלל ותמונות, אך ההתרגשות הייתה בשיאה.
שלזינגר: "כאם וכמורה שמחתי שעילאי מתנסה בעמידה מול קהל. בשיתוף שלו במשהו אינטימי שלו שהוא חווה, ובביטחון שהפגין. אני מודה למנהל ביה"ס יניב ערקי, שפרגן ונתן לו במה ומקום ליצירתיות שלו.
בימים אלה אני נערכת לשתי הרצאות מרתקות בעקבות היצירה: 'הרצאה על פחדים של ילדים' מתוך הספר, ו'על יזמות בתקופת משבר'. ההרצאה על הפחדים, בנויה משיתוף מלא של הילדים, דיונים, יצירה וכו', שבמהלכה קוראים יחד את הספר
ההרצאה מתאימה לתלמידים מגן ועד כיתה ג'. כמובן שנעשית התאמה בתכנים לכל שכבת גיל. אני מזמינה מנהלי בתי ספר וגננות להתקשר. אשמח להיות חלק מתהליך שיסייע לילדים לנצח את הפחדים.
"לפני חודש העברתי גם הרצאה על 'יזמות בתקופת משבר', בה אני מתארת את תהליך היצירה מרגע הבשלת הרעיון ועד קבלת התוצר, כולל התהליך בראיונות שעילאי היה מעורב.
ההרצאה מתאימה לילדים בכיתות ד'-ז' ועוסקת בדרך בה אפשר להפוך חלום למציאות. היא מתאימה לילדים סקרניים, מועצות תלמידים, קבוצות 'אמירים' ועוד.
ההרצאה מעניקה כלים פרקטיים איך עושים את זה? כאשר בכל פעם אני משתפת מהתהליך שלי, אך גם בונה יחד עוגנים משמעותיים ליזמות."
בנה עילאי נכח בהרצאה, ושיתף את הילדים בחווייה. רגע השיא היה לראותו מודע לתהליך, מחובר ורוצה לחלוק את הידע שלו עם עוד ילדים ולעזור להם.
"עילאי כתב לאחרונה סיפור לבית הספר על סבא רבא שלו, שגרא שמר ז"ל, ששימש ראש מועצת חבל יבנה, והתגורר עם משפחתו במושב ניר גלים. סבא שרגא היה איש עדות, ועילאי היה מחובר אליו מאוד. מאמינה שזה הספר הבא המשותף שלו."
מהו בשבילך יום האישה הבינלאומי?
"יום האישה הבינלאומי הוא יום חשוב. אני רואה בנו הנשים – בעלות יכולות גבוהות. הן כנראה נמצאות רק אצלנו ב-DNA, משהו שאי אפשר לקחת מאיתנו. אני מאמינה ויודעת שכל אחת מאיתנו יכולה להפוך עולמות, יש בנו את הכוח להניע את עצמנו ואת הסביבה למיזמים בעלי משמעות.
עבורי דמות נשית שהיא מודל לחיים, היא סבתא מרגלית, סבתי מצד אמי, שחגגה לפי יומיים 91 שנים בברכת חיים ארוכים. בחייה היא עשתה דרך ארוכה – אישה פמיניסטית בנשמתה, שעלתה לארץ מאירן, מקום שלא ראו את הנשים כמו שרואים אותן כיום. למרות זאת ידעה להשיג את כל מה שהיא רצתה, באמונה בעצמה וביכולותיה."
