ניר אדרי (2+47) נולד בטירת הכרמל ובגיל 12 עבר לחיפה. "מאז התחיל 'מסע הכומתה שלי', כפי שאני קורא לזה. כילד, המעבר לעיר היה לי קשה והתחלתי במסע שכנועים לעבור לפנימיה חקלאית – התכנית שלי מול ההורים שלי."
מאיפה עלה הרצון לעבור מהעיר למקום אחר?
ניר: "הייתה לי פינת חי בחצר של הבית, כל הילדות שלי למעשה התנהלה סביב לגדל בעלי חיים, בעיקר אקווריום עם דגים, חלזונות, כל פעם שגעון אחר. בחיפה ה'פינת חי' הייתה כל כך גדולה עד שהיא נהייתה למטרד לשכנים, בכל זאת פינת חי עם חיות משק וחיות בית בתוך עיר.
"אז הבנתי שמקומי הוא לא בעיר והתחלתי לבקש ולשכנע שיתנו לי לעבור לפנימיה חקלאית, ההורים שלי ממש לא היו בעד הרעיון, הרי מה רע בבית? יש בית – יש הכל. ניסיתי להסביר להם שבעלי החיים זה המניע שלי. בנקודה מסוימת העירייה שלחה צווי פינוי כל שני וחמישי, וזה היה משהו שאיפשר את המחשבה של ההורים על האפשרות שאעבור לפנימיה חקלאית."
לאן עברת?
"בנקודה מסוימת ההורים שלי השתכנעו, אבל כיוון שלא הייתה סיבה ליציאה מהבית – הפנימיה היחידה שהסכימה לקלוט אותי הייתה נהלל. הגעתי לבי"ס החקלאי שם ועבדתי בזמנו ברפת, בחליבה, אבל בשלב מסוים הרגשתי, שמשהו בשילוב של הריחוק מהבית והמפגש עם אוכלוסיה מוחלשת – ואני באתי מבית אחר לגמרי – הכל תסס לי ובאמצע השנה ביקשתי לחזור הביתה. משם הצבתי אולטימטום שאני לא מוכן לגור בעיר, רציתי או משפחה אומנת בקיבוץ או לעבור למושב."
איך הורים מגיבים לאולטימטום של הילד שלהם?
"האמת היא שאבא שלי די זרם איתי ואמר לי 'אתה צריך למצוא מושב – ואם יתאים לנו נעבור – ואם לא אז לא'. אגב, האחים שלי לא רצו שנעבור אבל אני הייתי יותר ילד טבע, אפשר לומר שהחיים החברתיים שלי היו בעצם בעלי חיים וטבע. עבדתי בנגרייה כדי לממן את המזון של החיות בפינת החי ובגדול זה היה רוב העיסוק שלי.
"אז בכל שישי הלכתי לכלבו וקניתי עיתון שהיה בזמנו – ונקרא 'הלוח הבטוח', עיתון שהופיעו בו משקים חקלאים למכירה. כל שישי זה היה הדבר היחיד שהייתי קורא – חיפשתי לנו משק חקלאי. הלכנו לראות כמה מושבים בארץ שהיו די מרוחקים מהעיר וגם הם עוד לא היו מפותחים בזמנו וזה לא התאים להורים שלי.
"סמוך לגיל 14 מצאתי את המשק בגבע כרמל, זה היה ממש לקראת יום ההולדת שלי. בעצם אני ניהלתי את ההתקשרות מול המתווך – וכשהתקשרתי אליו הוא שמע קול של ילד, והוא אמר שמשהו נשמע לו לא אמין. אז העברתי את השיחה אל אבא שלי וכבר באותה השבת באנו לראות את המשק. זה היה בית כזה… לא ראו בית, ראו עשבייה שחסמה את הכל והייתה דלת אחורית שדרכה נכנסו. אמרתי לאבא שלי 'אל תדאג, ברגע שתחליט שעוברים, אני אנקה את הגינה והכל יהיה יפה'. ואבא שלי זרם איתי. ביום ראשון הוא הגיע למתווך, הם חתמו ומשנת 88' אנחנו במושב."
בעצם, למה מושב? למה לא לעבוד עבודה חקלאית אבל לגור בעיר?
"אף פעם לא מצאתי את עצמי בעיר. קחי לדוגמא את זכרון יעקב, כמו שהיום הרבה ראשי עיריות רוצים לאכול מהשטחים החקלאים למשל באזור המרכז, 'בוא נתן את האדמות לנדל"ן' – אני רואה בזה משהו שהוא לא ערכי, משהו שהוא הרס החקלאות טוטאלית, אני לא רואה נדל"ן כערך. אני לא חושב שחסר במדינת ישראל אדמות כדי להרחיב את העיר. מבחינתי לי ובסביבה שלי זה לא יקרה לעולם.
"עוד דוגמא ל'למה מושב' היא בפעמים שאני נוסע לעיר. אני ישר חייב למצוא את 'איך אני עושה הכל כדי לחזור חזרה למושב'. העיר עושה לי לא טוב, אני צריך את הירוק, את ההרגשה, הטרקטורים שנוסעים, התוצרת החקלאית, את כל המכלול אפילו שהוא לא שלי. עושה לי טוב לברוח לכיוון הפרדס, לכיוון הגד"ש שיש מסביב, הירוק, לעלות על ההר, לראות את כל חוף הכרמל כמקשה אחת של חקלאות של ירוק, של ריאה ירוקה. כמו שגורדון אמר: 'אין חיים בלי טבע או אדמה, כמו שדג לא יכול לחיות בלי לחיות במים'. אני לא יכול לראות את עצמי בעיר ורק עובד בחקלאות."
איך החיים במושב מקדמים את הערכים שלך מבחינתך?
"תמיד אחד הדברים שאני רואה בעיני או שאני מעביר את המסר שלי לאנשי המושב זה לא להרוס את הצביון הכפרי – לא בהרחבות ולא בשום דבר אחר. זה צריך להישאר בראש מעייננו. אני למשל בטריטוריה שלי במשק החקלאי שלי, לא רוצה ולא מוכן להחכיר את האדמה כי אני רוצה שהחקלאות תישמר.
"במובן מסוים ברור שאנשים קצת מאבדים את הצביון, אבל אני חושב שמאוד חשוב שנשמור על הקשר שלנו להיסטוריה שלנו. בחגים ומועדים בזמן הקורונה דאגתי להדליק משואה, דאגתי לדגל שירד לחצי התורן – ועשיתי את זה עם עצמי ודאגתי שזה יהיה. ברור שמנסים מאוד לשמור על טקסים ציונים. לדעתי בכל מושב חשוב מאוד לשמור על הצביון ועל העבר של המושב, לשמר מבנים ישנים, לשמר כלים חקלאים ישנים, לשמר את ההיסטוריה של ארץ ישראל במרחב הכפרי."
איך הייתה ההתאקלמות שלך במושב?
"למדתי בבית הספר 'כפר גליל' במגמת חקלאות, הייתי חניך בתנועת המושבים. מאז ומתמיד גם בבית ספר כל הנושא של ארץ ישראל, של"ח, מולדת, שיעור מולדת – על כל אלו שמתי דגש גדול. יום הזיכרון, יום העצמאות, יום השואה הם ימים שהיו עוד מאז מאוד מאוד משמעותיים לי. גם מבחינת ההעמקה בכל מה שקשור להיסטוריה של העם שלנו – העליה הראשונה, השניה, האמת שבעיקר השניה, ראיתי בהם דמויות שליוו אותי בחיי: גורדון, חנקין, טרומפלדור."
כי מה ראית בהם?
"למשל גורדון מדבר המון על החיבור בין האדמה לטבע, על משהו שקשור לרוחניות. הבית שהוא גדל בו והמסורת ושהוא ברח כי היה קשה לו ללמוד בכולל – אז הוא כל הזמן ברח לטבע, חשב על עבודות אדמה. התחברתי לזה.
יהושוע חנקין גואל אדמות, ואני חושב על החיפוש שלי אחר מושב, איך לעזור להתיישבות במרחב הכפרי. שתדעי שאולגה, אישתו, הייתה מיילדת בהלל יפה וכל הזמן הייתה מדובבת את היולדות איך לרכוש את אדמות אזור חדרה. וטרומפלדור הוא חריצות ועבודה, עבודה עברית, כל הנושא של ציונות ואידאולוגיה מושרשים במי שאני."
אז איך התגלגלת לחקלאות?
"עברנו למושב, רציתי ללמוד אבל בעיקר רציתי לפתח חקלאות, הרי ההורים שלי לא חקלאים. עסקתי המון בגידול דגי נוי ואבא שלי היה מתעסק עם עבודות מתכת ומשהו בי כל הזמן נמשך למה אני עושה היום. זה בער בי כל הזמן.
ב-2002 עברתי תאונת עבודה קשה וזה נתן לי תפנית בחיים – החקלאות קוראת לי להיכנס לתוכה. זה משהו שהשפיע עלי גם מבחינה ריגשית.
"עברתי תהליך של שיקום רגשי, עשיתי מאמץ גדול לעשות עבודה ולהזכיר לעצמי שאני בנאדם שאוהב לעבוד ולחשוב על המחר ועל העשייה. זה גרם לי לרצות שלא להיתקע, להגיד שאין יאוש, זה הזמן לשינוי.
התהליך הזה גם הגיע קו המחשבה על מה זה בן אדם מוגבל מצד אחד ומצד שני עסקתי במחשבה על איך הוא משקם את עצמו ואיך הוא חוזר במיידי לעבוד ולא את יודעת מה שנקרא להישאר בתודעה של נכות."
איך ההחלטה הזאת קיבלה ביטוי?
"החלטתי לצאת לעצמאות, להקים חווה חקלאית אידאולוגית. תמיד האמנתי בעבודה עברית, לא האמנתי בעבודה זרה. אז אם כבר עבודה העברית אז שיהיה בה ערך מוסף, כלומר לקחת אנשים ממעגלים מוחלשים ולהעצים אותם.
כמו שאני עשיתי תהליך עם עצמי של איך אני משקם אותם כמו שהעבודה והרצון לעבוד שיקמו אותי."
מבוגר משמעותי שיאמין
עם השנים ניר שילב שוב ושוב אוכלוסיות מוחלשות במשק של דגי המאכל ובהמשך במקומות נוספים. הוא יצר קשר עם היחידה לקידום נוער בחיפה ומקומות נוספים, עד שנוצר קשר רציף והנערים והנערות מגיעים לעבודה באופן שוטף.
"התחלתי להעסיק נוער בסיכון, כאשר הכוונה והרעיון הוא שבן-אדם בא עם חווית חיים לא נעימה – והמטרה שלי הייתה לתת לו לבנות אמון בעצמו ובאחר מחדש. להאמין שיש דרך לצאת ממעגל הפשע, דרך עבודה שהיא פיזית, עבודה שהיא מעייפת, שמרוב עייפות לא יוכלו בערב לצאת, אלא יתמקדו בעבודה.
"כמובן שעשיתי את זה מול מחלקת 'קידום נוער וצעירים' בעיריית חיפה ושירות מבחן לנוער של משרד העבודה והרווחה. עבדתי עם הוסטל נוסף עם נוער בסיכון. עבדו אצלי גם מהוסטלים לנשים בסיכון, נשים בוגרות שהשתקמו ממעגל הפשע. אני חושב שיש בזה משהו שהוא גם ערכי וגם משהו פיזי, משהו שיש בו הרבה יכולת לתעל את כל הכעסים שלהם דרך העבודה, בליווי מקצועי שיש אצלנו.
הכוונה היא שהם יעברו את התהליך שהם יוכלו לצאת מהמעגל ולהתגייס לצה"ל, שעל זה נלחמתי עם ועל כמה נערים ספציפיים. אני חושב שהייתי משמעותי לכמה נערים ספציפיים, שהצליחו לתת בי אמון והסכימו ללכת איתי דרך.
"בשלב מסוים עבדתי דרך עמותות עם נערים בעלי מוגבלויות, מתוך אמונה אמיתית – שזה שאתה חירש או אילם, נכה או עם בעיה פיזית כזאת או אחרת – זה לא אומר שאתה לא יכול לעבוד. היו לי גם דרי רחוב.
הרגלתי אותם ללכת לישון במיטה חמה, לקום לעבוד. אני חושב שיחס חם לעובד מייצר את זה שהוא קם לעבודה בכיף. אני זוכר את עצמי כשהייתי נער בבי"ס החקלאי – כל שבת הייתי מתבאס שהיום אין עבודה, כי הייתי קם עם חיוך ורציתי מזה עוד – וזה משהו שאני מקרין לאנשים שעובדים איתי."
מה מבחינתך האתגרים של החווה?
"הבחירה שלי לעבוד עם אוכלוסיות מוחלשות זאת בחירה שלי, זה לא הכרח. אני רואה בזה ערך מוסף בקיום של מדינת ישראל. לעולם לא השתמשתי ולא אשתמש כדי לקבל מהם מענקים וכו', זה לא העניין. האתגרים שיש לי הם למשל שזאת אוכלוסייה לא צפויה.
למשל, נער יכול לא לרצות לעבוד ואז אתה יכול למצוא את עצמך לבד. חלקם היו בחלופת מעצר ואני צריך לתת להם ערבות – לתת לשופט את המילה שלי ולחתום על הנער הזה, אבל גם הוא יכול לאתגר אותי בלברוח – ולמעשה אני נתתי את עצמי לעניין."
מה היופי שבעבודה בחווה?
"כמובן שהעבודה היא עבודה מלאת סיפוק. מבחינתי זאת סוג של שליחות ויותר מזה, ברור שחשובה התפוקה אבל הכל עניין של אם אתה המבוגר האחראי, שנותן בו אמון שהוא כן יכול להצליח, שהוא כן יכול, שאין דבר שיעצור אותו מלעלות לפסגה, ככה שהם יוכלו להוציא מעצמם את המרב.
"לגבי האנשים עם המוגבלויות – האתגר הוא שאתה צריך לדעת לתקשר עם האנשים. אני לא יודע את שפת הסימנים אבל לא להראות לו שהוא שונה, להראות לו שאני והוא שווים. אני לא המנהל שהוא עומד למעלה, לפעמים אני עובד יותר קשה ממה שהם עובדים.
זה לא עניין של האצלת סמכויות – זה עניין שיהיה להם טוב ונוח ושהם ייקחו משהו שגם אם הם לא ירצו להמשיך לעבוד אצלי כי העבודה עצמה פיזית קשה, לפחות הם לוקחים את האמונה שלהם בעצמם – שהם מסוגלים, שהם יכולים לעשות מה שירצו, יחד איתם, לכל מקום שיהיו בו. א.ד גורדון לא סתם אמר – 'החינוך הוא הדרך, האדם הוא המטרה'."
ממשיך להתפתח ולשנות
"עם השנים נולד הבן הבכור שלי, עופרי, שמגיל קטן ראיתי איך הוא מחובר כמוני לאדמה. הוא אוהב להתעסק איתי בגינה, ללכת איתי בשטחים החקלאיים, ללכת איתי בהר. עם השנים עופרי השתלב בעבודה איתי בחקלאות.
הוא למד בכפר גלים וסיים בהצטיינות, קיבל פרס הנשיא ופרסים נוספים. בעקבות הנושא הוא עשה את שנת השירות שלו בשומר החדש, בכרם בן זמרה, בחקלאות. בלילות היה שומר. אהבתי מאוד את הרעיון, הגעתי איתו ושמרתי איתם בקטע של להתנדב בשמירה. בהמשך הקמתי פרדס בן 6 דונם, יש בזה משהו מאוד ארצישראלי מבחינתי."
מה האתגרים הקיימים היום בעולם החקלאות בעיניך?
"בגדול, עם השנים החלטתי שאני רוצה לעשות חלק בעשייה הציבורית – אז התעקשתי ללמוד יועצים פרלמנטרים ומשם יועצים אסטרטגיים, כי אחד הנושאים שכואבים לי ונוגע לסיפור חיי, נוגע בנושא של אנשים צעירים שרוצים להיכנס לחקלאות ולא מצליחים לרכוש או לקבל אדמה.
מבחינתי, כדי שצעירים לא יעזבו את ישראל לטובת הקמת חקלאות ישראלית במדינה זרה, אני עושה המון. בין השאר הפעילות שלי היא סימון מוצר – נגד היבוא החקלאית עם סימון תוצרת כחול לבן. בנוסף, קשה לי מאוד התפיסה והיחס של אדמות חקלאות – והניסיון הזה לשייך אותם לערים, במקום לתת אותם לצעירים שרוצים לפתח את החקלאות ולהיות חקלאים צעירים."
איך אתה מתמודד עם נושא האדמות לחקלאים צעירים עליו דיברת?
"עם כניסתו של עמית יפרח כמזכ"ל תנועת המושבים הקמתי פורום חקלאים צעירים וחדשים. ישבנו והגענו למסמך עקרונות שהעברנו לשר אלון שוסטר, כדי שזה יכנס לחוק יסוד החקלאות. המטרה היא להגדיר מה זה חקלאי צעיר, מה זה חקלאי חדש – ודווקא לא לשים דגש על 'בנים ממשיכים'.
"לאנשים רבים זה קשה ודווקא יש כאן ניסיון לרענן, יש פה משהו שיכול להיות כמו חוות בודדים. משק לא חייב להיות משק של 100 דונם. אנחנו עוסקים הרבה בפיתוח טכנולוגיה ובמחשבה איך ליעל את נושא המשקים המשפחתיים ולייצר הכנסה טובה למען הדבר הזה."
ומה האתגרים שאתה מזהה עם הפנים קדימה?
"אני רוצה לשים דגש על ביטחון המזון במדינת ישראל הוא נושא מאוד חשוב, הוכח לנו שאנחנו יכולים להיות מעצמה בנושא. אני לא מבין למה אנחנו לא מתקדמים לשם.
"אני חושב שסך הכל אין שום סיבה שהמנהיגים שלנו מציגים אותנו בכל תערוכה או כנס ומתגאים בחקלאות שלנו, שהם לא ידאגו שנקיים פה חקלאות ונשמר אותה ונחדש אותה בצורה מאוד אגרסיבית. בזמן הקורונה הייתי חלק משמעותי מהקמת קבוצות קניה ורכישה במועצה אזורית של חוף כרמל, כדי לאגד את כל התוצרת המקומית ולדאוג שהיא תימכר. אני מניח שצפויים לנו עוד אתגרים מהעולם הזה."
מה הוריך אמרו בסופו של דבר על המעבר למושב?
"הם מאוד שמחו על המעבר, מאוד העריכו את זה. אני חושב שזה משהו שגם נתן להם מבחינת המשפחתיות. יש לי אח שחי בארה"ב ויש לי אחות שחיה במושב, שניהם נכנסו גם לפעילויות המושב, גם לחגים המסורתיים שיש במושב. בשבילי אני יהודי, רוחני, איש אדמה.
החגים שאני הכי אוהב הם ט"ו בשבט ושבועות, שגם מעוררים בי את הקרבה לאדמה וגם עד כמה אני מחובר ושורשי לאדמה ולארץ ישראל. אז כל התרבות, החגים, 50 שנה למושב וכו' – גם זה חיזק להם את חשיבות המעבר.
"בהתחלה לכולם היה קשה. אחים שלי לא קיבלו את זה – אמא שלי הייתה ב'מה פתאום מושב, איך נביא את המשפחה' ואז כשהגיעו לכאן ממש התרשמו. אני חושב שהזדקנות במושב יותר נעימה. קחי למשל את הקורונה, גם אם יש לך גינה בעיר – זה לא כמו לצאת למרפסת במושב. זוהי תקופה קלאסית של להבין את החשיבות של המושב."
