נעה גלבוע ממשואות יצחק מביאה אור לאחרים

אישה צעירה בעלת אומץ ונחישות. זוהי נעה גלבוע ממשואות יצחק. באמצעות יוזמה ויצירתיות היא מתגברת על מאורעות קשים שאירעו לה, ותורמת לאחרים מכישרונותיה ללא הרף.

נעה גלבוע נולדה בשנת 1986 למשפחת אורן במשואות יצחק, יישוב שהוא משק שיתופי דתי. היא התחנכה בבית ספר יסודי של המועצה האזורית שפיר, ולמדה בבית ספר תיכון בירושלים. במסגרת השירות הלאומי עזרה נעה לאישה חולת סרטן לטפל בילדיה ועבדה בגן ילדים.
בשנת 2004 היא נישאה לנעם מקריית ארבע, והם מתגוררים מאז במשואות יצחק עם ילדיהם: אמונה (14), הדר (10) ונטע (5).

במשך שלוש שנים למדה נעה גלבוע רפואה משלימה "מוח אחד" (קינסולוגיה). וכן למדה בקורס "תנועה לגיל הרך" בווינגייט. לאחר מכן עבדה עם ילדים כמדריכת תנועה לגיל הרך בגנים במועצות האזוריות אשכול, שפיר ושער הנגב.
כאשר נעה היתה בת 23, ניחתה על המשפחה מכה קשה, שנפלה כרעם ביום בהיר. הילד השני שנולד לבני הזוג, יוחאי ז"ל, נפטר באופן פתאומי כתוצאה ממוות בעריסה בהיותו בן שנה וחודש. הטרגדיה הזו גרמה לנעה הלם.
"זה היה משהו שלא התכוננתי אליו," היא מספרת. "לא חשבתי שדבר כזה יקרה ואצטרך להתמודד עמו. נכנסתי אז לדיכאון והייתי צריכה לטפל בעצמי וממש ללמוד לחיות מחדש."

לשאלה כיצד משפיע עליה האסון, עונה נעה: "תהליך ההתמודדות עם האבל אינו קורה ביום או בשנה. זהו תהליך בו צריכים במשך כל החיים ללמוד לחיות עם האובדן. גם אם נדמה שהתמודדתי היטב עם המצב, נסיבות שונות, זמנים שונים ואירועים מסוימים גורמים לי לשוב אליו בלב כואב.
מתבקש שכך היה עם לידת הבת והבן אחרי מותו. לפעמים קשה לצפות מראש מתי יגיע טריגר, אך לאחר טיפול ושנים של התמודדות, אני מרגישה שלרוב אני מצליחה או לצפות את הטריגר, או לדעת מה יעזור לי להתמודד אתו באותו רגע, מבלי להתמוטט.
בעיקר אני חשה מועקה בחגים, בכל חג מחדש ובאירועים משפחתיים. גם עונות השנה או סיטואציות יום יומיות פשוטות, כגון טיול במושב, לעיתים מחזירים אותי אל האבדן."

נשים-אימהות ב"סטיילינג כפרי"

לאחר שיוחאי נפטר חשה נעה שהיא לא מסוגלת לשוב לעבוד עם ילדים. "שיניתי כיוון," היא נזכרת. "מכיוון שתמיד היתה לי נטייה לאסתטיקה, נכנסתי לעולם האופנה. למדתי איפור, תסרוקות וסטיילינג. בעצם" היא מוסיפה " היתה לי נטייה להפקות. הפקה פירושה ארגון, תכנון ושיתוף אחרים, רבים ככל האפשר. עבדתי בטלוויזיה בתוכניות בוקר, בתצוגות אופנה והפקות אופנה, וכסטייליסטית לצילומי עיתונות. בנוסף לכך עבדתי בתחום האירועים הפרטיים, כגון איפור לכלות ולבנות משפחותיהן. בשלב מסוים הפחתתי עם עבודת האיפור ונתתי לסטיילינג את מלוא תשומת הלב."

נעה החליטה להתמקד בקהל יעד מוגדר: נשים שהן אימהות, המתגוררות בסביבה כפרית. היא מסבירה: "נשים עוברות כל כך הרבה שינויים בגופן במהלך השנים. אני מלווה אותן בתהליכים פנימיים וחיצוניים, במה שקראתי לו 'סטיילינג כפרי'.

דווקא משום שאני חיה בסביבה כזו, שמחתי לחבר לנשים אלו את שני העולמות – עולם הפשטות והנוחות, ועולם האופנה והנשיות.
"נשים שהן אימהות עובדות, צריכות להתלבש בבגדים נוחים, ומצד שני עליהן להיראות במקומות עבודתן ייצוגיות ומכובדות. בניתי מלתחה לנשים שהיו רגילות להתלבש בפשטות, ולגרום להן להרגיש נוח בכל מצב.

הצלחתי לחבר להן את כל העולמות למלתחה נוחה ושמחה, לעזור להן להתחבר לגופן מחדש, לגלות מה הטעם שלהן באופנה. לעזור להן ללמוד איך עושים קניות חכמות בתקציב מוגדר, ואיך מוצאים זמן לעצמו בתוך עומס החיים.
תמיד הקפדתי להתאים את עצמי בכל פעם למי שעמדה מולי, לצרכים שלה, הטעם שלה, והרצונות שלה; אם זה בגלל מגבלה פיזית, דרך חיים, או כל דבר אחר."

אחת הדוגמאות שמביאה נעה: "היתה לי לקוחה טבעונית, סטודנטית ומרצה בתחום הפסיכולוגיה. היא נסעה לכנסים בחו"ל, בהם היה עליה לעמוד מול קהל בצורה ייצוגית.
בדרך כלל היא היתה לבושה בפשטות, והיו לה מגבלות בעצם היותה טבעונית, כגון בגדים רק מכותנה בלבד ונעליים שאינן עשויות עור. נדרשתי להרבה שיעורי בית עבור הלקוחה הזו, אך זה היופי.
עזרתי לה למצוא בגדים ונעליים שמתאימים לדרך החיים שלה. וכך בניתי לאותה לקוחה מלתחה שהיא גם נוחה, גם ייצוגית וגם טבעונית."

לזכר יוחאי – מיזם גי"ל

"תמיד חיפשתי דרך להנציח את יוחאי," מספרת נעה. "כבר בתוך ה'שלושים' הקמנו פינה לזכרו, והקדשנו נטיעת מטע לזכרו, אך רק לאחר לידת בני הרביעי, ב-2015 עלה בי רעיון חדש מתוך חוויה אישית שלי.
לאחר לידת הילד רביעי, מצאתי את עצמי קונה מוצרים לתינוק לזמן קצר, אך לא רציתי לוותר על הנוחות שהם סיפקו. אז חשבתי כמה דברים קניתי שוב ושוב במהלך שנות ההורות, כי הדברים נהרסו, אבדו וכו'.

"החלטתי לפתוח מיזם חברתי להשאלת ציוד לתינוקות ופעוטות. פרסמתי את ההזמנה ומיד קיבלתי תגובות מבני משפחה וחברים, ששמחו לקחת חלק בפרויקט.
האחים שלי התנדבו לפתוח נקודת איסוף בבתיהם, ומכיוון שהם גרים באזורים שונים בארץ, זה היה מאוד יעיל.

"מאות אנשים פנו אלינו והעבירו מוצרים שאין להם כבר צורך בהם. אנחנו אספנו, מיינו את המוצרים וסידרנו אותם. מאז העברנו כבר לאנשים אלפי מוצרים.
הרעיון של המיזם הוא הפחתת צרכנות מיותרת, הנגשת ציוד, והקלה על ההוצאות. מובן שקיבלנו גם פניות לגבי נזקקים, ואלו קיבלו מאיתנו ציוד באהבה.

"המיזם פועל בצורה של נתינת שרשרת. כאשר מישהו זקוק למוצר כלשהו, אנחנו מבקשים ממנו לבדוק איזה מוצר שווה ערך יש לו להחלפה והוא לא זקוק לו.
במקרה של הורים צעירים, שעדיין אין להם מוצרים כאלו, אני מזמינה אותם לרכוש דברים בסכום שהוא בערך חצי משווי המוצרים, וכך יוכלו לקבל את מה שהם צריכים כרגע בהוצאות נמוכות עד כמה שאפשר, וגם יחושו שהם תורמים לאחרים.

"המיזם נקרא גי"ל, אלו ראשי תיבות של ג' – גמילות חסדים , י' -לעילוי נשמת יוחאי ו-ל' – לתינוקות ופעוטות. גיל – הקשר אלינו – משפחת גלבוע, ו-'גיל' ברכה, שאנו מברכים כל אחד שיזכה לגדל את ילדיו בשמחה -בגיל. אני מאמינה," מוסיפה נעה, "שלכל אחד יש משהו שהוא יכול להעניק, חפץ או מעשה, שיהיה משמעותי לאחר."

"מתחברות לחיים" – השכול האזרחי

במדינת ישראל השכול פוגש משפחות רבות, לצערנו. יש בארץ גופים ועמותות התומכים במשפחות אשר איבדו את יקיריהם בפעולות טרור או בשירות הצבאי.
אך כשאדם נפטר מסיבה אחרת, כגון מחלה, אובדנות או תאונה, במקרים רבים המשפחה נדרשת להתמודד בעצמה עם האסון הכבד, ללא יד מכוונת, תמיכה או קהילה.

"בשנים האחרונות קיימות כמה עמותות, אשר שמו להן למטרה לקדם את המודעות לשכול האזרחי, והן עוזרות בהתמודדויות. אבל כשיוחאי נפטר," מציינת נעה.
"לא מצאנו עמותה כזו, ו'גוגל' עוד לא היה נגיש עם מידע רב כמו היום. באמת מצאנו את עצמנו מגששים באפלה ומחפשים את הדרך.
מתוך ההבנה שאין מענה מספיק חזק בשטח, ומתוך היכרות עם כמה אימהות שכולות, החלטתי ליזום מפגש ולהעניק לאימהות ערב חוויתי, ערב של הפוגה.
הנשים, חלקן חוו אבדן לפני שנים רבות, ואצל אחרות האובדן עדיין טרי מאוד. במפגשים אלו גילו הנשים רגישות רבה זו לזו. הן קיבלו הזדמנות לדבר על מה שהן רוצות, על דברים שאי-אפשר לדבר עליהם עם כל אחד בסביבה רגילה.
הערב זכה להצלחה. הגיעו נשים צעירות ומבוגרות, שדבר אחד משותף להן, והוא ההתמודדות עם אובדן ילד/ה."

התגובות היו חמות ונעה יזמה עוד ועוד מפגשים כאלו של מעגלי נשים המשלבים אימון, שיח ויצירה.
הפעילות נקראת "מתחברות לחיים". נעה מפעילה אותה בהתנדבות מלאה. "פניתי לבעלי עסקים," מוסיפה נעה, "ואלו אשר ראו בזה חשיבות, תרמו שי לנשים, 'משהו קטן' לשמח אותן."

"החברות של נעה גלבוע"

"אני אוהבת לכתוב ולספר סיפורים," מעידה נעה על עצמה, שכרגיל אינה שוקטת על שמריה ומחפשת מקום להתבטא. "בשנת 2016 פניתי למספר עיתונים וביקשתי להשתלב בהם,
לכתוב מדור קבוע. אבל לא נעניתי. כאשר זה לא התאפשר לי, חשבתי שאין לי סיבה לחכות שמישהו ייתן לי עמוד בעיתונו, ויש לי את הפייסבוק שלי, בו אני יכולה לכתוב כל מה שארצה ומתי שארצה.
"יצרתי פרויקט תחת הכותרת 'החברות של נעה', בו אירחתי בכל פעם חברה אחרת. לקראת כל מפגש איפרתי את האישה, ערכתי לה סטיילינג והזמנתי צלמת מקצועית שצילמה את שתינו.

בראיון דיברנו על הקשר בין שתינו, היכן נפגשנו וכו', וכמובן שהיא סיפרה על עצמה ועל חייה, תובנות על החיים ועוד. כל סיפור כזה העליתי בפייסבוק עם תמונות. רוב חברותי הן עצמאיות, וראיתי חשיבות לעזור להן לקדם את העסק שלהן."

לשבור את הקרח

ואז ניחתה על נעה מכה נוספת. "לפני שנתיים, כאשר הייתי בשיא העשייה, פרחתי בתחום שלי, היו לי ותק וקשרים טובים, ונהניתי ואהבתי את מה שעשיתי; הכול נעצר, כי נפצעתי ברגל בתאונה בעת טיול."
נעה ובני משפחתה חשבו שהריפוי יארך כמה שבועות, ולא הבינו שהיא עומדת בפני תהליך ארוך. היא עברה מספר ניתוחים והשיקום ארך שנה וחצי!
"הכול נעצר," היא מספרת. "בתקופה זו היה מאוד קשה לי עם המצב של חוסר הודאות. היה לי קשה מאוד לא לדעת מה יהיה ומתי. הרגל לא חזרה מיד לתפקד וחששתי שאהיה נכה ולא אוכל לעבוד במה שאני רוצה, לטייל ועוד. היתה זו תקופה מאתגרת מאוד. מלחמה יום-יומית על העתיד שלי."
יש לציין שבאותה תקופה, לפני הקורונה, השימוש בזום לא היה נפוץ, לא היה כמעט מקובל לעבוד מכל מקום או לערוך פגישות און-ליין – והעשייה של נעה נפסקה, כאמור, בבת אחת.
"אגב," מציינת נעה, "בזמן שהייתי צריכה להיעזר בקביים, המראה שלהם כל כך דיכא אותי, אז מצאתי חתיכת בד בבית ועטפתי אותם. לא חשבתי על זה במיוחד, לקחתי מה שמצאתי, אבל בעקבות ההחלטה הזו, מאז, הקביים שלי תמיד היו מקושטות, אני מאמינה מאוד בכוח המחשבה ובכוח הראייה.
בכך שהלכתי לכל מקום עם קביים ורודים, הזכרתי לעצמי כל הזמן לאן אני שואפת להגיע."

ואז הגיעה הקורונה

"התאוששתי קצת מבחינה גופנית בזכות טיפול מסור של צוות מכון הפיסיותרפיה באשדוד, אשר ליווה אותי בכל התקופה. ואז הגיעה הקורונה," מספרת נעה "הייתי צריכה לחשב מה אני – עם יכולות פיסיות מוגבלות לעומת מה שהכרתי, צעירה עם הרבה שנים של עבודה ועשייה – עושה הלאה עם עצמי. ובנוסף התמודדתי עם הדיכאון שחזר, הן בעקבות התאונה והן בגלל המצב הקשה שנגרם ע"י הקרונה.
"בשנה האחרונה הייתי כמו תמנון," היא מעידה על עצמה. "עשיתי הרבה דברים בכל מיני תחומים במקביל, שלחתי ידיים לכל מה שהזדמן. ידעתי שאני צריכה להעסיק את עצמי, לתרום מזמני ומהידע שלי, להתנדב. האמנתי שהעשייה תעזור לי להחלים וקיוויתי שגם תעזור לי לחזור לשוק העבודה. יזמתי פעילויות קהילתיות במשק שלנו, וכן קבוצות בהן שלחתי מדבקות שיצרתי לווטצאפ, דברים קטנים שמשמחים אנשים.
בהמשך, מכיוון שהיה עוצר והחנויות היו סגורות – כחובבת 'יד שניה', הקמתי קבוצת למסירת חפצים ובגדים באזור מגורי, ומאז הקבוצה פעילה מאוד, וכבר נוספו קבוצות נוספות כמו חיפוש עבודה ועוד.

"תקופת הקורונה לא היתה קלה עבורי. הרגשתי שבכל פעם שאני רוצה להרים את הראש משהו קורה ומשאיר אותי במקום. אבל נהניתי מאוד מהזמן המשפחתי והשתדלתי להקדיש אותו לחיזוק הקשר וחוויות משותפות ובמקביל המשכתי לחפש עבודה.
"אז עלה בדעתי להכין פרויקט לכבוד יום האישה הבינלאומי במתכונת 'החברות של נעה', לספר על נשים שונות. פניתי עם הרעיון הזה למספר מועצות מקומיות. ומי ש'הרים את הכפפה' מיד היה קובי אביבי, ראש המועצה האזורית באר טוביה. הוא נתן הוראות לצוותו ויצאנו לדרך. נבחרו כ-30 נשים מכל יישובי המועצה.
"יש לציין," מדגישה נעה, "שבחירת הנשים נעשתה ללא כל אינטרסים אישיים או שיקולים פוליטיים ואחרים. וזה התאפשר משום שאני והצוות שלי לא מתגוררים בתחומי מועצה זו.

"נוכחתי לדעת שראש מועצה שמח על כל הזדמנות לפרגן ולהוקיר נשים, וכן להעלות למודעות עשייה מקומית בכל התחומים. לכן חיפשנו נשים מתחומים שונים: חקלאות, קריירה, משפחה, שכנות טובה, סיפור אישי מיוחד, התנדבות, ספורט ועוד.
ההיענות היתה רבה. נשים וגברים מכל יישובי המועצה המליצו על אימהות, על חברות, על שכנות. וכל זאת מתוך אהבה ופרגון. שיתוף הפעולה של התושבים היה מעורר השראה. בחרנו נשים מכל הגילאים – מגיל 16 ועד בנות למעלה משמונים. ותיקות וחדשות.

"כל אחת מהנשים קיבלה יום פינוק וגם ריאיון אישי. הכתבות האישיות מתפרסמות באתר המועצה וברשתות החברתיות. אנחנו מתכננים עם המועצה אירוע שיא בתחילת חודש מרץ, לכבוד 'יום האישה הבינלאומי'. באותו אירוע תקבל כל אישה מארז שי, תרומה של בעלי עסקים בתחום המועצה האזורית."

פרויקט 13 – בר-מצווה ליוחאי ז"ל

השנה היו אמורים בני משפחת גלבוע לחגוג את בר המצווה של יוחאי ז"ל. "תמיד חשבתי על השנה הזו," אומרת נעה. "גם בשנה שבני גילו עלו לכיתה א' היה לי קשה, אבל את בר המצווה היה קשה יותר לדמיין. זה הגיע הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הייתי בטוחה שאז כבר אדע הכול על החיים ועל המוות.
בתחילת השנה, כשהתחילו האירועים סביבנו, הרגשתי ממש צביטה בלב בכל אירוע, וידעתי שזו ממש לא התחושה שאני רוצה להיות איתה. ברגעים כאלו, המוח שלי הופך להיות כאילו מפעל עם מיליון מכונות שעובדות בו ללא הפסקה.
אני משתדלת לפרק את הרגש הרגעי להבנת סיטואציות קטנות, בודקת עם עצמי היטב היטב מה אני רוצה להרגיש, איך ומתי, ואז מנסה למצוא ב'ארגז הכלים שלי' את הידע הנכון כדי לממש את הרגשות שאני רוצה לבטא.

"ואז נולד הרעיון של פרויקט 13. שוחחתי עם שתי חברות טובות, זרקתי לאוויר רעיונות שונים לכל מיני מעשים קטנים. אחרי שהעליתי אותם על הכתב, ספרתי אותם ונדהמתי לגלות שהיו לי בדיוק 13 רעיונות של חסד.
החלטתי שכל חודש בשנה זו יתגשם פרויקט אחר, חלקם פרויקטים שרק אני מבצעת, וחלקם פתוחים להשתתפות של בני משפחה וחברים.
"הקורונה שיבשה מאוד את הרעיון, אבל שיניתי את הרעיונות שחייבו עשייה בחוץ לפרויקטים און-ליין. לדוגמא, הוצאתי ערכות חינמיות שנועדו לשמח ולהקל על הורים וילדים בתקופות הסגר והלמידה מרחוק.
זה ללא ספק עוזר לי להתמקד בשנה הזו בדברים טובים, אני חושבת שאם יוחאי היה איתנו, בוודאי היינו עושים יחד איזה שהוא פרויקט התנדבותי. יוחאי אומנם לא איתנו, אבל חשוב היה לי לבצע פרויקט זה לזכרו דווקא השנה. (למעוניינים, ניתן למצוא פרטים בפייסבוק לפי האשטאג #פרויקט13)."

נעה ונעם גלבוע וילדיהם חיים במשואות יצחק. באותו יישוב חיים גם הוריה של נעה, סבא שלה וסבתא של נעם.
נעה מציינת: "אני מגדלת את ילדיי ליד ההורים שלי וליד סבא וסבתא שלנו. כבת דור שלישי לניצולי שואה אני רואה בכך זכות גדולה. זה לא היה קיים בדורות קודמים בגלל השואה.
בילדותי היתה לנו משפחה מצומצמת. אני מרגישה שזוהי המתנה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת לילדים שלי, לחיות קרוב לדמויות משמעותיות וחשובות להם, שעוטפות אותם באהבה לאורך כל הדרך. וחולקים איתם את חוכמת החיים שלהם וידע יומיומי.
"במיוחד חשתי זאת מאז שהחלה הקורונה. אני רואה בכך נס שאנו מתגוררים לידם. בפסח האחרון, כשאסור היה לחגוג עם המשפחה המורחבת, עברנו מבית לבית, בתחום המרחק של 100 המטרים, ושרנו להם מתחת לחלון 'מה נשתנה'.
ואז חזרנו לערוך ליל סדר במשפחה הגרעינית. זה שהצלחנו להעלות חיוך על פניהם של הסבים והסבתות גם באווירת חג משונה כל כך, היתה אושר עילאי מבחינתי."

החיים בכפר

נעה לא מפסיקה ליזום. בפורים האחרון הרימה פרויקט של משחק "גמד-ענק" ארצי, בו השתתפו 50 נשים מכל הארץ שלא הכירו את השנייה, רובן הגיעו למשחק באמצעות עמוד הפייסבוק של נעה.
אחת ממשתתפות הפרויקט כתבה לה: "תודה על ההזדמנות לראות אחרים, ולקבל גם פינוק בעצמי בתקופה לא פשוטה זו. הכנסת לנו אור ושמחה לחג". בהמשך למשחק זה ובמסגרת פרויקט13 נשלחו גם משלוחים לנשים ללא ידיעתן, עם הזמנה "להעביר את הטוב הלאה" בכל דרך אשר יבחרו.
ונעה מסיימת: "אחרי שנה וחצי בהן הייתי בצד המקבל, בעל כורחי, סוף סוף חזרה לי האפשרות להיות בצד הנותן. אני שמחה להיות פעילה בתוך היישוב שלי.
בקורונה השתדלתי לשמח מבודדים וחברות, ואני שותפה לפעילויות התרבותיות. למרות הקורונה הגשמתי חלום ויצרתי ערכת קלפים השלכתיים בשם 'קלפי לאור'. אני ממשיכה לחפש דרכים להביא את האור שלי לעולם, ליצור ולהפוך את העולם למקום טוב יותר עבור כולנו."