הוא דור שלישי למשפחת חקלאים שורשית ויזם קולינרי שמסרב להיכנע למציאות ביטחונית מאתגרת, כולל לכתף קרה מהמדינה. בראיון מיוחד, יהודה כמיסה מספר על החיבור לאדמת דלתון, המאבק על פרנסת כמאה משפחות ועל האמונה הבלתי מעורערת בעתידו של הגליל. "אנחנו כאן כדי להישאר"
*תמונה ראשית: יהודה כמיסה. צילום: אייל מרגולין
יהודה כמיסה (54, נשוי ואב ל-4 ילדים), תושב מושב כפר חושן (ספסופה) שבגליל, הוא דוגמה ומופת במובנים רבים ל-"ישראלי היפה" – חקלאי, ציוני ואוהב הארץ, כזה שגם מול קשיים בלתי נגמרים ומציאות שטופחת על פניו פעם אחר פעם, מסרב להרים ידיים, מוכיח כיצד ניתן להתגבר על מכשולים ולשבור שיאים פעם אחר פעם.
הוא דור שלישי למשפחת חקלאים, כורמים ומגדלי בקר ממושב דלתון שבגליל העליון. כבר כנער, כאשר התהלך בין הכרמים בגיל 13, החל להירקם לו סיפור חיים המחובר לאדמה – סיפור שהלך והתפתח עם השנים לכדי יזמות גלילית רב־גונית. יזמות שנטועה עמוק בכרמים ובאדמת הגליל העליון, ומשלבת בין עולמות של יין, קולינריה ובשר איכותי.
עבור כמיסה, הדרך המקצועית והאישית צמחה מתוך הקרקע עצמה והמשיכה להתפתח לעשייה רחבה המחוברת לאדמה, לחומרי הגלם ולאורח החיים הגלילי. את הרומן שלו עם היין התחיל יהודה כמיסה בגיל הנערות, בעבודה בכרמים במשק של משפחתו. לאחר השירות הצבאי התחיל לייצר יין לצריכה עצמית. בשנת 2006 למד במכללת תל חי, ואחר כך המשיך ללמוד ולייצר יין יחד עם ד"ר ארקדי פפיקיאן, יועץ היין הוותיק.
בשנת 2017 הקים את יקב כמיסה, לאחר שנים רבות בהן פעל בתעשיית היין בישראל והטביע את חותמו כיינן ביקבים שונים. ההחלטה לצאת לדרך עצמאית נולדה מתוך רצון ליצור משהו אישי – יקב בוטיק איכותי, המשלב בין ניסיון מקצועי רב שנים לבין חדשנות וטכנולוגיה מתקדמת. הכרמים מהם מגיעים הענבים נטועים במרום הגליל ובמרום הגולן, ומהווים בסיס ליצירת יינות המבטאים את האופי המקומי ואת תנאי הגידול הייחודיים לאזור.
לצד עולם היין, החיבור לעולם הבשר הפך גם הוא לחלק בלתי נפרד מהזהות המשפחתית. כמי שמגיע מדור שלישי למגדלי בקר, כמיסה מביא אל תוך הפעילות תפיסת עולם שלמה, כזו שבה היין והבשר אינם נפרדים, אלא משלימים זה את זה. מתוך תפיסה זו נולדה גם פעילות קולינרית ענפה, המציעה חוויית אירוח המבוססת על חומרי גלם איכותיים, עבודת יד וטעמים שמתחילים באדמה ומגיעים אל הצלחת והכוס.
חקלאי בלב ובנשמה
כיום מתגבשת הפעילות לכדי 'קבוצת כמיסה' – קבוצת בוטיק גלילית המובילה את תרבות האירוח והקולינריה, עם דגש על חיבור עמוק בין יין לבשר ועל עבודה עם תוצרת מקומית איכותית של הקבוצה הכוללת מסעדות בשר פרימיום גלילי ואף שווארמה בתחנת פז ספסופה גוש חלב.
דווקא בימים אלו, כאשר הגליל מתמודד עם מציאות ביטחונית מורכבת, ממשיכה הקבוצה להתרחב ולהתפתח מתוך אמונה באזור ומתוך רצון לחזק את הכלכלה המקומית ואת תושבי הגליל. מגמת התרחבות זו אינה רק מהלך עסקי, אלא גם אמירה: של חוסן, של המשכיות, ושל בחירה להמשיך לייצר, לארח ולבנות עתיד בגליל.
"גדלתי למשפחה שהאמינה בעבודת אדמה. אבא שלי היה חקלאי בלב ובנשמה, אבל יחד עם זאת גם מעריץ של ארץ ישראל, מהתומכים הנלהבים של הימין המתפתח. הוא עלה ארצה מלוב ב-1949 והאמין בכל ליבו בפיתוח והתיישבות יהודית בגליל. הוא גידל אותי יחד עם עוד 11 אחים (10 בנות ו-2 בנים) והפך את האזור המטריף הזה לנוף ילדותנו."
ספר על תחילת הדרך החקלאית שלך
"כמו שאמרתי, התחנכנו על אהבת הארץ ואהבת הזולת לפני הכל, יחד עם ערכי היהדות המסורתית. אני אישית מאוד התחברתי לנושא החקלאי כבר מגיל מאוד צעיר. אני זוכר כשאבי קיבל תקציב לנטוע ענבי מאכל אדומים מסוג 'רד גלוב', עוד בתקופה שבה הענבים היו עם גרעינים. הוא קיבל אז, לפני כ-40 שנה, זיכיון ותקציב, כולל הדרכה ממשרד החקלאות של צ'ילה, משם הגיעו הענבים לצורך הנטיעות. בשנת הבציר הראשונה, גילינו שהענבים מחזיקים כאן מספר חודשים יותר מבצ'ילה, אולם בהמשך הסוכה בה שתלנו קרסה נוכח העומס. נוצר מצב שבו אין לנו מה לעשות עם הענבים שנותרו. חבר של אבא שלי הציע שננסה לתעל את הענבים ולהפיק מהם יין, ומאז הכל היסטוריה. ארזנו אותם בשקיות ואקום של 20 ליטר, מכרנו וראינו כי טוב. עקרנו את הגפנים ושתלנו ענבי יין. השנים חלפו, והחלטתי לקחת את האהבה הזו ליין לכדי יקב משלנו."
"נשארנו קירחים משני הכיוונים"
אלו ימים מתוחים בגזרה הצפונית. הפסקת האש השברירית שהוארכה שוב בימים האחרונים היא אינה בגדר בשורה משמעותית עבור תושבי קו העימות והיישובים הסמוכים במרחב.
"עם כמה שקשה לומר את זה, ברמה המשפחתית נולדנו לתוך המציאות הביטחונית הזאת," אומר יהודה בגילוי לב. "חווינו על בשרנו את החיים הללו עוד בימי הקטיושות ללא אזעקות. עבורי זה באיזשהו מקום חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, ואף במובן מסוים חלק מהוויית החיים. משהו שאנחנו רגילים אליו מאז היינו קטנים."
אלא שבהיבט העסקי, המצב הגיאו-פוליטי הנפיץ משליך הלכה למעשה על מפעל חייו של יהודה, ומשפיע ישירות גם על כ-100 משפחות המתפרנסות הודות לפעילות קבוצת כמיסה בענפי היין והבשר.
"עם תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', בשעה שהיישובים הסמוכים אלינו פונו, משום מה דלתון לא נכנסה לסבב. נוצרה סיטואציה שבו אזור התעשייה דלתון הנמצא בקו קדמי, מרחק של קילומטר מהמושב עצמו, נחסם על ידי הצבא. כך התהוותה כאן מציאות אבסורדית שבה אזור התעשייה דלתון נחשב לאזור מאוים, שאפילו ה-WAZE חוסם מלהגיע אליו, בעוד שהמושב עצמו נדרש להמשיך לפעול כבשגרה.
"בפועל, נשארנו קירחים משני הכיוונים, שכן מצד אחד אין מסלול פיצויים מובהק, ובמקביל גם משאיות לא יכלו לנוע כאן, מה שפגע קשות ביכולת שלנו להתפרנס. שלא לדבר על יותר מ-60 אחוז ממצבת העובדים שלנו שגויסו למילואים. זה הותיר אותנו עם צוות מוגבל של כוח אדם, כולל משרות ניהול שלא ידענו למלא אותם. בשורה התחתונה, האתגרים הללו פגעו ברציפות התפקודית."
הזכרת פיצויים. קיבלתם מענה מהמדינה?
"אחלק את התשובה. אם מדברים על מבצע 'עם כלביא' – שם הגשנו בקשה לפיצוי בסך 340 אלף שקלים. בפועל, קיבלנו אפילו סכום גדול יותר (380 אלף שקלים) בפרק זמן מאוד מהיר, תוך כשבועיים וחצי בלבד. לעומת זאת, ביחס ל-'חרבות ברזל', שם הסיפור שונה לחלוטין. למרות העובדה שהפגיעה בכל אזור הצפון הפגוע והנטוש הייתה דרמטית, הממשלה לצערי לא הצליחה לספק פתרונות.
"אני מצטט מישהו ממס רכוש שאמר לי בזמנו 'תשמע, היקבים שלכם לא מתאימים למסלול הפיצויים שלנו'. כדי לעמוד על הרגליים נאלצנו לרדת בהיקפי המכירות בצורה דרסטית, הכל בכדי להתחיל משא ומתן עם פקידה מרשות המס, שהחלה להתמקח איתנו על מתווה הפיצויים, כאילו אנחנו בשוק. ביד אחת – גורמים ברשות המס החלו לאיים עלינו שאם לא נסכים למתווה הפיצויים, ידחו את הבקשה שלנו על הסף. ובאותה נשימה, ממשיכים לדרוש מאיתנו תשלומי מקדמות ומיסים. בסיטואציה הנוכחית, איך זה הגיוני?!."
עם יד על הלב, איך שורדים את המשבר הזה?
"מאובליגו אפס בבנק לפני השבעה באוקטובר, כיום אנחנו באובליגו בבנק של למעלה מ-20 מיליון שקלים. משלמים ריביות מאוד גבוהות, הכל כדי לשמור על הראש מעל המים."
אפשר לומר שנתקלתם בכתף קרה מצד רשויות המס?
"ההרגשה היא שאת משרד האוצר, הגליל פשוט לא מעניין. חשוב לי להבהיר, אנחנו לא מבקשים מעבר למה שמגיע לנו, אלא רק לפצות אותנו לפי חוק בהתאם למתווה הפגיעה והפיצויים. בסוף הרי אנחנו אזור שמשלם מס, ואזור שחווה במשך שנים ארוכות מלחמות וקושי כלכלי בגלל הרבה מאוד סיבות. שלא לדבר על פרוטקשן שמקורו במגזר הערבי, אזור שהוא מוזנח מבחינת תשתיות וסובל מהיעדר פיתוח, לפחות בהשוואה למרכז.
"במובן מסוים, אנחנו האנשים הפשוטים מרגישים לעיתים שאנחנו שייכים יותר לדרום לבנון מאשר לישראל. מצד שני, גדלתי בבית של אהבת הארץ ואהבת הזולת. כשזה המצב, אתה מניח את כל הקשיים בצד, ועושה הכל כדי לשרוד."
"שום דבר לא ישבור אותנו"
חרף הקשיים הטבעיים נוכח התקופה, יהודה אינו אומר נואש ומבקש לשדר מסר של תקווה ואופטימיות.
"למרות שהציעו לי לא פעם, לא העזתי ללכת לשום שר או לערוץ תקשורת כזה או אחר כדי לבכות על מר גורלנו. אני מגדיר את זה כסוג של פיצול אישיות. מצד אחד, חבריי ואני נאבקים בציפורניים כדי להחזיק מעמד, שכן עתידן של כמאה משפחות מונח על הכף כאן. זה המקום לומר שגם בתקופות הכי קשות, דאגנו לשמור על ההון האנושי היקר שלנו. אף לא עובד אחד פוטר, ואני מאוד גאה על כך. מעבר לכך, אירחנו בהתנדבות מלאה חיילים, אנשי כוחות ביטחון ושוטרים. עם כל הקושי, היה לנו חשוב לתת מעצמנו. אני שוב מבקש להודות לעובדים שלנו שהוכיחו חוסן מדהים. הם הכוח האמיתי שלנו."
ובכל זאת, אתם מתמודדים עם מציאות לא פשוטה בלשון המעטה
"זה נכון. אני מרגיש שאני מייצג את כלל האוכלוסייה בגליל. אנחנו מתמודדים עם הרבה מאוד קשיים, בעיקר בעלי העסקים שממשיכים לעשות הכל בשביל להצליח. בהחלט יש תחושה של צביטה שבו הממשלה מזניחה אותנו, אבל שוב – לא משנה מה, שום דבר לא יוכל להזיז אותנו, ולו מילימטר מכאן. אנחנו כאן כדי להישאר."
כמי שמכיר את הצפון כמו כף ידו. כיצד אתה צופה את עתיד האזור?
"שלא לשם הקלישאה, אני מאוד מאמין באמרה: 'כוחנו באחדותנו'. אף פעם לא מסתכל על הצד השני, אלא על מה אני יכול לתת, במה אני יכול לעשות, לתרום ולתקן. זו הגישה הנכונה שמבחינתי בה טמון כל ההבדל. אם אני מסתכל קדימה, בעיניי הניצחון הכי גדול שלנו יהיה שאנחנו נישאר כאן, נצמח ונשגשג, למרות הכל. גם אם החיזבאללה או כל גורם אחר ימשיך לאיים עלינו, זה בכלל לא מהווה שיקול. נמשיך לאהוב את המדינה היקרה שלנו, לארח את החיילים המדהימים ולסייע לגליל להתפתח. בסוף, אנחנו לא כאן בשביל כסף, אלא בשביל ערכים ואהבת הארץ. זוהי הציונות האמיתית."
איפה נראה אותך בעוד 10 שנים?
"מקווה שהצפון והמקום היפהפה הזה בו אנו חיים, רק ילך ויפרח. ברמה הלאומית, אני יכול רק לייחל לאחדות בעם שלנו. צריך איזשהו מהלך שמיימי כדי שזה יקרה, הרי בכל זאת אנחנו יהודים – עם חכם ודעתן. כשמביטים לעומקם של דברים, אין שום הבדל בין יהודי בעל דעה כזו או אחרת. לכן, עלינו לאחות את הפערים שבינינו ולייחל לשלום ולשלווה. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן."
