דרך שרטוט דמויותיהם של הנביאים אלתרמן ועוז, נאחז אסף ענברי בקצות ציפורני מדורת השבט. אלו שלא נכללו בה וב"נתן ועמוס", הורידו את תנועת העבודה מכס השלטון. האם זה אומר שעלינו להפסיק לכתוב ספרים על עצמנו?
*תמונה ראשית: אסף ענברי. משרטט בחדות ובכישרון. צילום: דניאל זריהן
אפתח בגילוי נאות: את הספר קיבלתי בדואר בחמישי, ולקח לי פחות מ־24 שעות – ולא רק בגלל שאנחנו תקועים בבית – לבלוע אותו.
"נתן ועמוס" קרא אסף ענברי לספרו החדש. הרפרנס כמובן מקראי, בהתייחס לנביאים שנקראו בשמות האלה. כתמיד בספריו של ענברי, המסורת היהודית נוכחת, מתכתבת, ואולי גם קוראת תגר על אירועים ודמויות בתולדות הציונות.
הפשט הוא נתן אלתרמן ועמוס עוז, שני גיבורי הספר, שני אישים בני זמננו. אלא שגם אלתרמן ועוז נחווים במידה רבה כדמויות מקראיות בימים אלה, בכל הקשור לריחוק ולניכור של מציאות חיינו מאישיותם ומממשותם.
ספרו החדש של ענברי ממשיך את הרצף הכרונולוגי של ספריו הקודמים. "הביתה", שהתמקד בסיפורו של קיבוץ אפיקים; "הטנק", שהעמיד במרכז את 1948 ודגניה; ו"הספר האדום", שמאיר את שנותיה הראשונות של המדינה. הוא ממשיך את השזירה הביוגרפית של גיבוריו בסיפור הלאומי.
וכמו בספרים הקודמים, גם בספרו זה מבקש ענברי להתחקות אחר בית הגידול שלו, תנועת העבודה. אחר זרמי העומק שבה, ולא פחות מכך התככים והפולמוסים הגלויים שעיצבו אותה. אפשר, במידה לא מבוטלת, להתייחס למפעל הספרותי הזה כסדרה בהמשכים. לא יהיה זה מופרז לומר שזהו הביטוי העז, המעמיק והמעניין ביותר בספרות הישראלית כיום להבנת התקופה.
להתייחס לפיל שבחדר
"נתן ועמוס" הוא עדות ליכולתו הפנטסטית של ענברי ככותב מושחז ומיומן ולמעמדו המוצק כאחד הסופרים הבולטים בישראל. הוא הרוויח את זה ביושר.
כאן המקום לציין שאינני חוקר ספרות. השכלתי לקוחה משדה ההיסטוריה, ואלה הכלים בהם אני ניגש לקרוא ולנתח את יצירתו של ענברי. ומהזווית הזו אבקש לומר מספר דברים על הספר. יש המון מחשבות, ויותר מזה מה להגיד, אבל אני מרחם עליכם ואתמקד רק במעט.
ראשית, נכון להתייחס לפיל שבחדר. עבור היסטוריונים רבים ספריו של ענברי, ודאי גם "נתן ועמוס", הם צלם בהיכל. ספריו עוסקים בהיסטוריה אמיתית, אך שקועים עמוק בעולם הפרוזה. עובדות ופרטים מונכחים לצד הפלגה רחוקה למחוזות הדמיון. תפירה גסה של תהליכים מורכבים לכדי קו עלילה מהוקצע. מה שהוא מעשה ספרותי מרהיב, עשוי להתפרש לא פעם כעבירה גסה על אתיקה היסטוריוגרפית. יש שיאמרו שהנטייה למה שמתפרש כצהוב ורכילותי, מאפילה על ההיסטוריה הגדולה. המתח הזה נוכח כל העת, גם ב"נתן ועמוס".
אי אפשר למסמס את העובדה שענברי הולך על חבל דק מאוד מבחינת אתיקה היסטורית. אירועים ביוגרפיים בחייהם של הגיבורים עוד ניתן להעשיר בדמיון מסוים, אבל הנושא ההיסטורי המרכזי שנדון בספר – "הפרשה" (עסק הביש) – מחייב זהירות יתר וצמצום מרחב החופש הספרותי.
יחסי הכוחות ברורים
אולם, בשקלול הכולל, "השירות" שענברי עושה לזיכרון הקולקטיבי גדול מהנזק האפשרי להיסטוריוגרפיה הציונית. ההחייאה של האירועים, הדמויות, הדילמות והקרעים, נחוצה כדי להאניש את העבר ולהפוך אותו לחי, נושם וממוקם עמוק בתוך ההווה.
כך גם ביחס לפרטים העסיסיים יותר בספר. הגיבורים הם בני אדם. חשיפה של חולשותיהם איננה מחלישה אותם. אדם אינו חשוב פחות או רע יותר אם יש לו חיבה לטיפה המרה או בעיית נאמנות. ייתכן שאפילו קל יותר להזדהות איתו, ובכך יש הפשטה הכרחית למיתוסים שאופפים פרקים שלמים בהיסטוריה הציונית.
"נתן ועמוס" מספר את סיפורם של שני אנשי רוח, שדור מפריד ביניהם. שניהם הפליגו מעבר למעשה הספרותי ועירבו ביצירה שלהם פוליטיקה, גדולה וקטנה, ובכך הפכו את עצמם לקול ציבורי בעל משקל, לנביאים. ענברי עומד על כך בתבונה.
המיקוד בספר הוא בשני העשורים הראשונים לאחר קום המדינה. תקופה בה אלתרמן התמסר לחלוטין להיות "נביא החצר", כהגדרת ענברי, של דוד בן־גוריון, אבי האומה; ועמוס עוז הגיע לגיל נערות ובחרות ועיצב את תפיסת עולמו ומעמדו כאינטלקטואל.
דרך פכים וקווי עלילה שונים, סיפוריהם נפגשים באמצעות דמויות אחרות שמפציעות בספר. כל העת יש דיאלוג עקיף ביניהם. יחסי הכוחות ברורים: אלתרמן המשורר הלאומי, עוז נער מבריק וחצוף משהו בדרך למעלה. הכול נבנה לקראת המפגש בין הדמויות, המטאפורי והפיזי, בסיומו של הספר (בלי ספוילרים).
בכישרון וחריפות משרטט ענברי את שתי הדמויות, ומפליא להקביל ולהנגיד ביניהן ובין הייצוגים שלהן – אלתרמן הפולני ועוז הצבר, אלתרמן התל אביבי ועוז הירושלמי, אלתרמן העירוני הבוהמיין ועוז הקיבוצניק איש העבודה, אלתרמן המשורר ועוז הסופר, אלתרמן שבא מקרביה של תנועת העבודה מול עוז הבן לאצולה רביזיוניסטית, אלתרמן האב לאישה שברירית, עוז הבן לאישה אובדנית.
השיא, כמובן, הוא בעיצוב התפיסות של שניהם לאחר מלחמת ששת הימים. אלתרמן, שהיה חוד החנית של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לעומת עוז שהיה מהוגי ומנווטי "שיח לוחמים" ותמך בהחזרת השטחים שנכבשו.
בין הירדן לים
העמידה על אותו "הלם ניצחון" לאחר 1967, היא קריטית. זהו קו פרשת מים לא רק בעיצוב הפוליטיקה הישראלית, אלא בפרט של תנועת העבודה. ענברי מנכיח את העובדה הנשכחת שנביאי ארץ ישראל השלמה היו בשר מבשרן של מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם, בניגוד למה שהפך להיות תנועה דתית־לאומית במהותה.
דרך ליבון שאלות על מוסר לחימה, על היתכנות השלום, על תכלית הסכסוך ועוד, של גיבורי הספר, זועקים לקורא אירועי השנים האחרונות בין הירדן לים. השאלות של 1967 לא נפתרו ועומדות לפתחה של ישראל גם היום. כל אחד מכל זרם פוליטי יידע לברור את האמת שלו ולהצדיק אותה כשהוא נתלה על דברי חכמים. קריאה בספר מחדדת את זה.
דמות מרכזית בספר, ולא בפעם הראשונה אצל ענברי, היא דוד בן־גוריון. אם ב"הספר האדום" הוא כמעט לא מופיע, מתוך בחירה וכאמירה מובלעת על כך שהוא המבוגר האחראי שבונה מדינה בזמן ששלושת המנהיגים משמאל (טבנקין, יערי וסנה) מתבשלים במיצי הקיבה של עצמם, ב"נתן ועמוס" הוא משמש דמות מפתח.
כתביו, לבטיו, מעשיו ודעותיו מנווטים את שני הגיבורים, שעושים מסע שלם מתמיכה או התנערות ממנו לצד השני. בן־גוריון הוא משל, הוא לקח, הוא דבר מופשט. במכוון או שלא, אך כנראה שכן, ענברי מתייחס לנקודות השפל של בן־גוריון, סביב הפרשה, ומזכיר את ההאשמות שהופנו כלפיו וכלפי נאמניו על פולחן אישיות וגרירת מדינה שלמה לסחרור בגלל אדם אחד שלא יכול לשחרר.
את ההשלכה העכשווית כל קורא יידע לעשות לבד.
נקודה נוספת, מהותית, היא לאו דווקא מה ומי שמופיעים בספר, כי אם מי שלא. האפוס המפואר של תנועת העבודה, פרי עטו של ענברי, שם במוקד את הדמויות והסמלים, את האירועים והתהליכים הדרמטיים שעיצבו את מדינת ישראל שנים קדימה.
לא ניתן לכתוב את זה יפה מאיך שהוא כותב. גם קשה להפריז בחשיבות של הצבת ההיסטוריה הזו בלב הדיון הספרותי והתרבותי בישראל 2026.
אך דומה שהוא משאיר בחוץ את מי שגיבוריו השאירו, במודע או שלא. בין אלתרמן לעוז, בין טבנקין, יערי וסנה, בין דגניה לאפיקים – נשמטים נדבכים שלמים בחברה הישראלית, של האנשים שיהיו אלה שיורידו את תנועת העבודה מכס השלטון.
מאות אלפי העולים החדשים מארצות ערב ואסלאם, רביזיוניסטים, ציונות דתית. כל אלה מפציעים מדי פעם בעלילה, אבל בסופו של יום מה שפורר את תנועת העבודה לא היה רק הסתאבותה הפנימית ובחירותיה הפוליטיות, כי אם פספוס של שכבות שלמות בציבור הישראלי שנשארו מחוץ למדורת השבט.
והספר הזה, אולי יותר מכל ספריו של ענברי, הוא אחיזה בקצות הציפורניים באותה מדורת שבט. כמי שגם משתייך אליה, הדבר מסב לי נחת ואפילו הנאה, אך איני יכול שלא להרהר בכך שההתבשמות הזו היא שבמידה רבה חרצה את גורל תנועת העבודה, שכיום נדחקה לשולי הציבוריות הישראלית.
האם זה אומר שעלינו להפסיק לכתוב ספרים על עצמנו? לא, נהפוך הוא. אסור להפסיק. החיים מורכבים.
לאחריתו של הספר הגעתי בנשימה עצורה. אני מכיר את הדמויות והסיפורים סך הכול, וגם מדשדש בקהות חושים לא מבוטלת אחרי ימי מלחמה ארוכים. לכן לא התכוננתי לכך שאניח את הספר אחוז צמרמורת.
קשה לי אפילו להסביר למה. ככה זה בספר טוב.
אה, כן, וגם געגוע.
נולדתי הרבה אחרי שאלתרמן הלך לעולמו ומבחינתי דמותו המרוחקת היא הטקסטים הנפלאים שכתב, ובמקרה הטוב הולחנו. אבל לעמוס עוז אני מתגעגע. מאוד.
ממליץ.
פורסם בפייסבוק ב־15 במרץ 2026
ד"ר עומר עינב הוא מנהל "יד יערי", בן קיבוץ בית אלפא
