כיצד הצליחו פרופ' בני רקח וצוותו במכון וולקני לרדת לרמת החומצה האמינית בחדק הכנימה, ואיך המחקר המולקולרי פורץ הדרך תורגם להמלצות ממשק מעשיות בחממה ובשדה
*תמונה ראשית: פרופ' בני רקח – הקפיד תמיד על חיבור הדוק לשדה ולצרכים המעשיים של החקלאים
מסלול חייו המקצועי של פרופ' בני רקח שזור כחוט השני בהיסטוריה של הגנת הצומח בישראל. ממחקר מולקולרי מתקדם ועד ליישום מעשי בשדה ובחממה, עבודתו העניקה לחקלאות הישראלית והעולמית תובנות עמוקות על הדרך שבה וירוסים מועברים על ידי חרקים – ואיך אפשר לבלום אותם.
רקח כיהן במשך שנים רבות כחוקר בכיר במחלקה לווירולוגיה במכון וולקני, עמד בראשה ולאחר מכן ניהל את המכון להגנת הצומח. במקביל לתפקידיו המחקריים והניהוליים, הרצה לתלמידי מוסמך ודוקטורט בפקולטה לחקלאות ברחובות והעמיד דורות של חוקרים ואנשי שטח.
בשיחה עם פרופ' רקח, מגלים ששורשי הזיקה העמוקה שלו לאדמה ולמדע התחילו עוד הרבה לפני המעבדות המתוחכמות.
מגיפור הגפנים לכוורת הדבורים: התשוקה הראשונה לחקלאות
"אני בוגר מקווה ישראל במחזור שנת 1957", משחזר פרופ' רקח. "היו אלה ימים אחרים. מקווה ישראל היה בית ספר חקלאי תחרותי ברמה גבוהה מאוד, שבו העבודה המעשית בכרם ובשדה הייתה חשובה לנו לא פחות מהלימודים העיוניים. היינו קמים מוקדם בבוקר לפני הלימודים כדי לגפר את הגפנים, מתוך תחושת אחריות פנימית. לימדו אותנו שם מורים מהשורה הראשונה, שחלקם זכו לימים בפרס ישראל – כמו פרופ' יצחק ואהל שלימד אותנו בוטניקה, נתנאל הוכברג שלימד גפנים, וד"ר יעקב אפרת בגידולי שדה".
הקשר הראשון שלו עם עולם החרקים נוצר דווקא במכוורת. "במקווה ישראל השתלמתי בין היתר בגידול דבורים אצל יצחק פרמן, וזה היה המפגש הראשון שלי עם אנטומולוגיה".
הסקרנות המדעית הובילה אותו ללימודים בפקולטה לחקלאות, הוא בחר להתמקד בהגנת הצומח. את עבודת המוסמך הקדיש לתחום ההדברה הביולוגית והשתמש בווירוס הפוליהדרוזיס למלחמה במזיק הפרודניה. "פיתחנו תכשיר ואפילו יצאנו לניסוי שדה באזור קבוצת יבנה", הוא נזכר.
לקראת לימודי הדוקטורט עבר לעבוד במכון הביולוגי בנס ציונה במסגרת מענק מחקר. "בתחילה עבדתי על אקריות, אך מהר מאוד הבנתי שתחום חומרי הדברה פחות עניינה אותי מבחינה מחקרית. חיפשתי מחקר פיזיולוגי מעמיק יותר". המפנה הגיע כשנפגש עם פרופ' שלום אפלבאום מהפקולטה לחקלאות בעת שפורסמו מחקרים פורצי דרך מאוניברסיטת ברקלי על גידול כנימות על מצע מזון מלאכותי. פרופ' רקח חקר את הפיזיולוגיה של כנימות על ידי שינוי הרכב המזון המלאכותי, וגילה כי שינויים ברמת החומצה הפולית משפיעים ישירות על התפתחות הכנפיים אצל הכנימות.
המעבר לוולקני: מנגיף הטריסטזה ועד למחלת הצהבון
עם סיום הדוקטורט פנו אליו פרופ' גד לובנשטיין ופרופ' משה בר יוסף והציעו לו להצטרף למכון וולקני. באותה תקופה מחלת הטריסטזה החלה לפגוע בפרדסים בארץ, והיה צורך לחקור כיצד הווירוס מועבר ומתפשט בארץ.
פרופ' רקח החל לחקור את מנגנוני העברת הווירוס על ידי כנימות, ועבד בשיתוף פעולה הדוק עם פרופ' משה בר-יוסף. "דרך העבודה על הטריסטזה בהדרים, הבנתי שמרבית מחלות הווירוס מועברות על חרקים ובעיקר ע"י כנימות עלה, כנימות עש, ציקדות ותריפסים, היה ברור שיש צורך ללמוד על המנגנון ההעברה בגידולים נוספים ובעיקר בגידולי ירקות".
בדיוק באותן שנים פרצה בישראל מגפה קשה של וירוס צהבון המוזאיקה של הקישוא (ZYMV), שגרמה לנזקים כבדים ביותר במקשות הדלועיים – קישואים, מלונים ואבטיחים. פרופ' רקח, יחד עם ד"ר שלמה כהן ז"ל וד"ר חזי אנטיגנוס, נרתמו לפתרון הבעיה: הם ניקו את הווירוס, אבחנו את דרכי העברתו והחלו לרדת לעומק המנגנון המולקולרי.
פיצוח המנגנון: מה גורם לכנימה אחת להעביר וירוס ולשנייה לא?
עם התפתחות הביולוגיה המולקולרית בעולם, הוביל פרופ' רקח יחד עם ד"ר חזי אנטיגנוס ותלמיד הדוקטורט שלו, עמית גלאון, פריצת דרך מדעית: ע"י השגת שבט בעל יכול הדבקה (Infectious Clone) – יצירת עתק DNA של הווירוס שאפשר לחקור בנפרד כל תת רכיב גנטי שלו.
"באמצעות השיבוט הצלחנו לזהות מה בדיוק במבנה הווירוס מאפשר לו להיות מועבר על ידי הכנימה", מסביר פרופ' רקח. "גילינו אזור מסוים בחלבון המעטפת של הווירוס, לצד חלבון עזר נוסף (Helper Component), המשפיעים ישירות על יכולת ההעברה. הוכחנו כי שינוי של חומצת אמינו אחת או שתיים בלבד בחלבונים אלה יכול לבטל לחלוטין את יכולתו של הווירוס להיקשר ולהיות מועבר!".
אך המחקר לא נעצר בצד של הווירוס. פרופ' רקח וצוותו המשיכו לשאול את השאלה המרכזית: מה קובע את הספציפיות של הכנימה? מדוע מין אחד של כנימה מעביר וירוס מסוים, בעוד מין אחר אינו מסוגל להעבירו?
"היה ברור שמשהו בתוך הכנימה עצמה מונע או מאפשר את ההעברה", הוא מסביר. "חדק הכנימה בנוי אמנם מכיטין, אך בתוכו משולבים חלבונים קוטיקולריים שמקודדים על ידי הכנימה".
ברמת החומצה האמינית: פריצת הדרך שזכתה להד בינלאומי
במסגרת עבודת הדוקטורט של ד"ר אביב דומברובסקי, נעשתה עבודה מורכבת ופורצת דרך לחילוץ ולבירור המבנה של החלבונים הקוטיקולריים מתוך הכנימות. דומברובסקי הצליח לאפיין הבדלים בין 5 ל-6 מינים שונים של כנימות עלים, ופיתח נוגדנים ספציפיים שהוכיחו כי חלבונים קוטיקולריים מסוימים (כמו אצל כנימת אפרסק) הם אלה שנקשרים פיזית לחלבוני הווירוס. מחקר זה זכה להד בינלאומי נרחב והיווה את הבסיס להמשך המחקר בתחום בעולם, בעיקר בצרפת.

מדע עם רגליים על הקרקע: השותפות הנאמנה והמבט אל השדה
לצד המחקר המולקולרי במעבדה, פרופ' רקח הקפיד תמיד על חיבור הדוק לשדה ולצרכים המעשיים של החקלאים. יחד עם צוותו פיתח מחקרים אפידמיולוגיים מעשיים:
- מיון מיני הכנימות המעבירות: באמצעות מלכודות דבק ירוקות ייחודיות ומכונות יניקה שלכדו כנימות באוויר בעודן חיות, מופו מיני הכנימות הפעילים בשטחי פלפל וירקות אחרים, והוגדר בדיוק איזה מין מעביר את וירוס ה-CMV ואיזה מעביר את וירוס ה-PVY.
- תזמון ממשק המנהרות: המחקרים האפידמיולוגיים מיפו את שעות התעופה והנחיתה של הכנימות במהלך היום. תובנות אלו אפשרו להמליץ לחקלאים על השעות הבטוחות ביותר לפתיחת מנהרות הפלסטיק והכיסויים בשדה מבלי לחשוף את הגידול לחדירת כנימות מדביקות.
"עבדתי עם צוות נפלא של קולגות, מאסטרנטים ודוקטורנטים", מסכם פרופ' רקח בגעגוע. "אחד השותפים הנאמנים ביותר שלי לאורך השנים היה ד"ר חזי אנטיגנוס. חזי היה מדען ממדרגה ראשונה, אבל הראש שלו לא היה באוויר – הייתה לו תמיד אוריינטציה חקלאית מעשית, וזה מה שהפך את העבודה המשותפת אתו לפורייה ומהנה כל כך".
כיום, כשמביטים אחורה על עשרות שנות מחקר במכון וולקני ובפקולטה לחקלאות, מורשתו של פרופ' בני רקח בולטת בכל שדה וחממה: שילוב נדיר בין מדע מולקולרי מדויק ופורץ דרך לבין מחויבות עמוקה ואמיתית לחקלאי ולשדה.

כיצד נעצרה מגפת הטריסטזה בפרדסים
מחלת הטריסטזה של ההדרים ,(Citrus Tristeza Virus – CTV) מהקשות וההרסניות בעולם, היוותה למשך שנים אתגר עצום לחקלאות בישראל ובעולם. אף על פי שנגיף המחלה זוהה לראשונה בארץ כבר בשנות ה-50, במשך שני עשורים היא לא הראתה סימני התפשטות טבעית בשטח, המצב השתנה דרמטית בשנת 1970, עת התגלתה התפשטות טבעית נרחבת של המחלה באזור חיבת ציון שבשרון.
במחקרם פורץ הדרך, פרופ' משה בר יוסף, פרופ' בני רקח ופרופ' גד לובנשטיין, ושותפיהם במכון וולקני, יצאו לפענח את התעלומה: מה גורם להתפשטות הפתאומית? החוקרים גילו כי זן ה-VT של הווירוס, אשר אותר באזור ההתפרצות, מועבר ביעילות יוצאת דופן על ידי כנימת עלה הדלועיים (Aphis gossypii) שיעורי ההדבקה הגיעו עד כ-40%-58% באמצעות קבוצות כנימות – נתונים גבוהים לאין שיעור מהידוע עד אז בארצות הברית, והתקרבו לרמת היעילות של כנימת ההדרים (Toxoptera citricidus) שאינה מצויה בישראל.
במחקר שהוביל פרופ' רקח התברר האופי הסמי-פרסיסטנטי (חצי-מתמיד) של ההעברה: נדרשו לכנימה כשש שעות של האכלה כדי לרכוש את הווירוס ולהעבירו ביעילות. כמו כן, נמצא כי עצים נגועים רבים מכילים למעשה "תערובת" או ספקטרום של וריאנטים שונים הנבדלים ביכולת ההעברה שלהם. הממצאים הציעו כי זנים בעלי יכולת העברה גבוהה עשויים להיות מדוכאים כמותית בעץ על ידי זנים דומיננטיים בעלי יכולת העברה נמוכה, מצב שעשוי להשתנות בתנאי עקה או גיזום אינטנסיבי.


