השופטת עדנה ארבל בפסיקתה ב-2009, עמדה על זכות הקיבוצים לשיוך בתיהם. הייתה זו החלטה היסטורית. הפסיקה אף הנהיגה שיטת חישוב מחודשת לעלות השיוך
*תמונה ראשית: עדנה ארבל. הבינה עד כמה הרסנית השחיתות. צילום: הרשות השופט
לפני כשבוע הלכה לעולמה כבוד שופטת בית המשפט העליון ופרקליטת המדינה לשעבר, השופטת עדנה ארבל.
לארבל תרומות ענק לתרבות השלטון במדינת ישראל ולמערכת החוקים שלה. כפי שכתבה המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר: "עדנה ארבל הבינה עד כמה הרסנית השחיתות. השלטון (הנוכחי) רוצה למחוק את המודל שגילמה" (הארץ, 2.7.26).
הייתה לי הזכות לפעול בכנסת בהיותה של ארבל פרקליטת המדינה, ולפגוש בה פעמים רבות במאבקיה האמיצים והישירים בכנסת מול המערערים על שלטון החוק והשואפים לריכוז הכוח בידי הפוליטיקאים בלבד (כן, כבר אז, אם כי בעוצמה פחותה בהרבה מהיום), ולראות אותה ואת כבוד נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש משתתפות בענווה עם כלל הציבור בהלוויה בקיבוץ תל עמל, בנפול אח של פרקליטה שעבדה עימם – הוקרתי והערכתי לארבל, רבה ביותר.
עתה, עם לכתה, ועם השלמת הליך שיוך הבתים בנגבה קיבוצי ובקיבוצים רבים, אני מוצאת לנכון להזכיר ולציין את חלקה הדרמטי של ארבל בפסיקה (2009) שהוציאה את התנועה הקיבוצית מהפלונטר הענק של שמנע מהקיבוצים את זכות הבנייה לקליטת דור הבנים ולהרחבת הקיבוצים.
לא רק שטח המחנה
באותה עת המדינה גזרה על התנועה הקיבוצית באכזריות "ספר לבן" נגד קליטת בנים וצמיחה.
ראשית התהליך היה בהצעות חוק חדשניות לזכות לבית לחברי קיבוץ, שאלי גולדשמידט ואני הנחנו על שולחן הכנסת, כחברי כנסת דאז. ההצעה עברה בקריאה ראשונה בעת שיצחק רבין היה ראש ממשלה, בייגה שוחט שר אוצר וגדליה גל יו"ר ועדת הכספים. אולם ממשלות הליכוד לא השכילו לקדם אותן לחוק והקשת המזרחית עתרה נגד הצעות החוק לשיוך הקרקעות של התנועה הקיבוצית, בטענה שיש חובה להנהיג צדק חלוקתי בהקצאת קרקעות המדינה.
בבג"ץ שניתן על ידי כבוד השופט אור ב-2005, הוא קיבל את טיעוני הקשת המזרחית. יש להודות שהייתה זו גם תגובת נגד לזרם במנהיגות הקיבוצים והמושבים, שבניגוד להצעת החוק המידתית והמאוזנת שהנחנו על שולחן הכנסת בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, חתר והגיש הצעת חוק רחבה מידי, ששאפה לשייך לא רק את "שטח המחנה" על מנת להקנות בתים למגורים לחברי הקיבוץ הקיימים והנקלטים לעתיד, אלא גם את הקרקע החקלאית.
לכן, ניתן להבין את התנגדות בג"ץ להצעה גורפת זו. ברם, העובדה שכבוד השופט אור לא עיגן במקביל בפסיקה את הזכות הטבעית וההוגנת של הקיבוצים לשיוך הבתים בתוך שטח המחנה, פגמה ביכולת הפסיקה להטיל על המדינה להביא צדק לתנועה הקיבוצית, ולהקנות ביטחון למגורים לחברי הקיבוץ, שהגשימו את הציונות, החקלאות והביטחון לאורך עשרות שנים, בעיקר בגבולות המדינה.
הזכות לשיוך: החלטה היסטורית
כמענה לכשל הזה, עמדה השופטת עדנה ארבל בפסיקתה ב-2009, על זכות הקיבוצים לשיוך בתיהם. הייתה זו החלטה היסטורית.
הפסיקה אף הנהיגה שיטת חישוב מחודשת לעלות השיוך. פסיקת 2009 קבעה שקיבוצים המעוניינים בכך יוכלו לעבור מהחלטה 751 (בה החברים הוותיקים הצטרכו לשלום לרשות מקרקעי ישראל 11% מערך הקרקע והחברים החדשים/צעירים 91% אחוז) להחלטה 979 (בה כל חברי הקיבוץ יוכלו לשלם ממוצע של 33% ולעשות מנגנון שיפוי פנימי בין הצעירים לוותיקים). הפסיקה הזאת פתחה שער לקליטת בני הקיבוץ הצעירים וחברים חדשים מבחוץ.
הקשת המזרחית ערערה על הפסיקה בטענה שהיא סותרת את פסיקת אור מ-2005. בפסק דין דרמטי שני, ב-2011, ארבל ושישה שופטים נוספים שהיו עימה בהרכב, דחו את העתירה.
עמירם כהן כתב אז ב"הדף הירוק" (12.6.11): "בהחלטה היסטורית דחה בג"ץ בסוף השבוע את עתירת האגודה לצדק חלוקתי לבטל את החלטת מועצת מקרקעי ישראל 979 (המעודכנת), שלפיה הקיבוצים והמושבים זכאים לזכויות קניין בקרקעות המדינה. האגודה לצדק חלוקתי טענה בעתירה כי החלטת המועצה סותרת את פסיקת בג"ץ (עתירת הקשת המזרחית), שלפיה אין להקנות לקיבוצים ולמושבים זכויות בקרקעות המדינה שנמסרו להם לעיבוד חקלאי בלבד…
הרכב מורחב של בית המשפט העליון בראשות השופטת ארבל, פסק כי החלטה 979 אינה סותרת את בג"ץ הקשת המזרחית מפני שאינה מאפשרת שינוי ייעוד הקרקע לדיור, מסחר ותעשייה. על אף דחיית העתירה, בג"ץ לא ביטל את הסעיף בהחלטה 979 שלפיו מהוונים דיירי המגזר העירוני את דירותיהם ב-3.75% מהשווי השמאי של המגרשים, בעוד שהקיבוצים נדרשים להוון את המגרשים ב-33% משווים…
ההחלטה המעודכנת קובעת כי יש להתייחס לדמי ההיוון כפי שנקבעו בהחלטה 979 המקורית (3.75%) כמקדמה בלבד, ועל החברים יהיה לשלם בסופו של דבר 33% משווי המגרש…
היתרה לתשלום תירשם כחוב הצובר ריבית כמקובל במנהל (4.5% לשנה) והיא תשולם בעת שהחבר, או יורשיו, ימכרו את הדירה".
(ההחלטה עסקה גם בנושאי המושבים, אך זה דיון נפרד).
ניסוי מוצלח
הפסיקה הדרמטית פורצת הדרך של כבוד השופטת עדנה ארבל, למרות המחלוקות עליה, היא שפתחה את הצוהר להליך השיוך הגדול המתרחש היום ברוב הקיבוצים.
למצער, הממשלות ורשות מקרקעי ישראל המשיכו בניהול מדיניות הספר הלבן שלהם נגד הבנייה והצמיחה של הקיבוצים עוד כעשור לאחר הפסיקה, ולא חסכו מהרמת מכשולים בפני הקיבוצים.
למרבה השמחה, בזכות מאבק התנועה הקיבוצית, בראשות מזכירי התנועה דאז איתן ברושי ואחריו ניר מאיר, ומעטים ברמ"י שהבינו את התרומה התקציבית הגדולה של הליך השיוך לתקציב המדינה, נפרצה סוף סוף הדרך.
וכך, לאחר השיוך שנעשה בסוף המאה ה-20 בקיבוצי הצפון והנגב (בהם לא הייתה עלות לקרקע), נעשה הניסוי שצלח בלהבות חביבה ודברת, ובחמש השנים האחרונות, כבר עשרות קיבוצים נוספים השלימו את ההליך, ועשרות אחרים נמצאים עמוק בתוכו. וזאת בדרך של שיוך חוזי או חלופת האגודה.
על פריצת הדרך הזו מגיעה הערכה והוקרה גדולה לשופטת עדנה ארבל, שהשכילה להבין את תרומתם הגדולה של מייסדי וותיקי הקיבוצים למדינה, ושיש להביא לתיקון את העובדה, שרק בזכות עקרונות ואורחות החיים הקיבוציים חברי הקיבוץ לא היו בעלי הבתים.
(במאמר מוסגר אציין שעם גמר השיוך בנגבה רציתי להזמין את עדנה ארבל לאירוע חגיגי, אך מצב בריאותה מנע זאת ממנה).
נראה, שאין סמלי יותר מגישתה ואהדתה של עדנה ארבל את הרעיון הציוני והחלוצי של התנועה הקיבוצית, מבחירתה לסיים את פסיקתה בציטוט משירו של אלתרמן מ-1958 "אנשי העלייה השנייה":
"הם היו עלמים צעירים הן היו עלמות צעירות, כעולים חדשים עם צרורות זעירים התהלכו ביהודה ובבקעת כנורות".
הם בערך לפני חמישים שנים ארצה באו להיות חלוצים ראשונים,
"וכל רואיהם אמרו עליהם – איזה מין בני אדם משונים…
עולים ארצה אל ארץ שממה וביצות, באמת בני אדם משונים מאוד!
מפליגים בדמיון וחולמים חלומות, באמת בני אדם משונים מאוד!"
