בשוליים של בארי הנהרסת והנבנית * כולנו לא ידענו. הוא, כנראה, ידע * ונעמי שמר שרקמה שיר קטן ונעים על ספרי שירה קטנים על מדפים, שהם המשך לארץ ישראל הישנה והנשכחת, שבאה כדי לתת ולא כדי לקחת
ספטמבר. משהו רך באוויר, השוליים של היום מתרככים.
אני הולכת עם הכלב לשדות. רוח סתיו. נעים לו והוא מתרוצץ.
בגדר הקיבוץ נדלקים אורות, מתנוצצים סביב הבית ההרוס האחרון שנותר.
אני הולכת בשוליים של בארי הנהרסת והנבנית. גם בבנייה יש אלימות, במיוחד כשהיא יצוקה בבטון.
צלליות זרות של בתים צומחות סביבנו. חשבתי פעם שבכל קיבוץ לוטפו הצלליות על ידי אלפי מבטים והתקבעו בתוכם. אבל הצומח בבארי עוד לא לבש צורה אפילו, לא הספקנו להתיידד.
ליד בית הקברות סידרו חניה ארוכה ומעבר לה סוללת עפר קטנה. פעם, בקיבוץ שלי, המקום היה מעין קצה שדה בין החורשה לכביש, והיינו מחנים איפה שרוצים. לא ידענו.
לא ידענו, הוא, כנראה, ידע
קצת אחרי השביעי פגשתי מישהו, שאמר לי שרק לפני שבוע ישב אצל חבר בבארי, שאמר לו שעזה הולכת תכף להתפוצץ.
זה הפליא אותי, וכשפגשתי אותו שאלתי אותו אם ידע משהו בגלל עברו הקרבי.
"לא, מה פתאום״, ענה לי, היתה לי תחושה כזאת, לא יכול להסביר".
בשבת ההיא היה בביתו עם משפחתו.
שמעתי גם סיפור על מישהי שבאה לבקר בעוטף, בשתיים בלילה, בין שישי לשבת העירה את בעלה, אמרה שהיא מרגישה משהו רע, והם נסעו עם הילדים. אני לא יודעת אפילו אם הסיפור נכון, כרגיל, כמו בסיפורים כאלה נשבעים בנכונותם, שמכירים, ואלה חברים של חברים.
יש לי גם חברה שסתם לא הגיעה. בת קיבוץ בארי, שבאותו ערב היו לה שלוש הזדמנויות לבוא לכאן, ואת כולן דחתה. לא התאים לה.
בעין הבשור הכינו כיתת כוננות מוגדלת, בגלל גניבות רכב מהמושב. היא שעצרה את ההתקפה.
הרבש״צ בצוחר היה מודאג מרמת האימונים של כיתות הכוננות, והכין תכנית מגירה: להביא שופל במקרה של התקפה ולחסום את הכניסה למושב בגל אדמה. בשבת ההיא, זה אחד הדברים שעשה. לצוחר לא נכנסו מחבלים.
מה שאני רוצה לומר הוא – שלא ידענו. כולנו לא ידענו,
בזמן שהוא, כנראה ידע.
החתיכה החסרה
בשולחן בכניסה לחדר האוכל, שרק הפואיה נשאר בו בלתי משופץ, והוא מתפקד כאזור הגשה המוביל לאוהל הזמני בו אוכלים (גם כך רוב הזמן אנחנו בזמני, מחכים למשהו שיתקיים, שישתפץ, שיתמלא), הונחו אלבומים משנות ה-70 וה-80. כבר לא אלבומי ניצחון, אלא סוג של מיש-מש, שמגדיר אולי את הישראליות.
הם היו כל כך מוכרים, שחשבתי שאלה ספרים שפעם זרקתי.
מצאתי ביניהם את אלבום ההתיישבות בסיני. חתיכה מפאזל ההתיישבות שאיבדתי. הוא מתחיל במדבר הריק, מבני ישראל ועד ימינו, מציין ישובים בריבועים ירוקים, ומסתיים במחיקה, היו כלא היו, ובמקומם נותר רק כתם מטושטש.
היו, אני זוכרת. בקיצים נסענו לחופי ימית, שהיו יפים מכל מה שהכרנו, ואופירה, ונואייבה, והרי סיני, ודהב…
חצי האי סיני היה אוצר שנגלה לנו בעקבות ששת הימים, מלא קסם וחופש.
אנשים התאהבו בו, רצו לעבוד את אדמתו, לגור ליד חופיו.
באופירה, מספר האלבום, התחילו בקראוונים שאינם נטועים בקרקע, נראה מה יגיד העולם, וכשהוא לא אמר כלום, והמדינה תמכה – נאחזו בקרקע.
כשצמחו בתים וירוק, הגיעה נעמי שמר ורקמה לכולנו שיר קטן ונעים על ספרי שירה קטנים על מדפים, שהם המשך לארץ ישראל הישנה והנשכחת, שבאה כדי לתת ולא כדי לקחת.
נעמי שמר אמרה, כמו הצילום בפתיחה, שהארץ ריקה, וגם אנחנו הסכמנו.
הבדואים, אקזוטיים או פועלי חקלאות (העבודה העברית מזמן הלכה פייפן), הכינו לנו קפה שחור, ובפתחת רפיח פרגנו לזן המתיישבים החדש, המתפלל, עובד, כועס ולוחם, שאותו בעתיד כבר לא יחזירו.
ההיאחזות הפכה להתנחלות, והנה אני, בחדר האוכל בבארי, שואלת את עצמי לאן הגענו.
