לפני כשנתיים נפתחה מרפאה להתמודדות עם הפרעות אכילה בגני הדר. בשונה ממרפאות המתמודדות עם נושא זה במגזר הציבורי, פרופ' מוריה גולן מובילה קו חשיבה אחר לאופן ההתמודדות עם מחלה זו, אצל הנערות והנערים הסובלות מהפרעות אכילה. "מדובר בעבודה מאוד מעניינת ובעיקר משמעותית ואנחנו רואים שאנחנו מצליחים לתת לטיפול בהפרעות אכילה"
צעירים הסובלים מהפרעות אכילה
400 אלף איש בישראל מתמודדים עם הפרעות אכילה בדרגות שונות – כ-5% מהאוכלוסיה. מחקרים מוכיחים שזיהוי והתערבות מוקדמת מגדילים את סיכויי ההחלמה ומפחיתים את הסיכוי להתפתחות הפרעת אכילה כרונית – צעירים הסובלים מהפרעות אכילה.
במרבית המקרים הפרעות אכילה מתפרצות לאורך גיל ההתבגרות. למרות שהטיפול באשפוז נפוץ מאוד, פרופ' מוריה גולן הקימה בגני הדר את מרפאתה מחדש באופן פרטי – ויחד עם שותפים נוספים הם מראים לעולם, כי יש דרכים רבות לטיפול בהפרעות אכילה, ושבמידת האפשר, עדיף שזה יעשה בקהילה.
כיצד הגעת לעבודה בתחום הפרעות אכילה בקרב צעירים?
"במקור אני דיאטנית קלינית. בתקופת הדוקטורט פיתחתי התערבות לטיפול בהשמנת ילדים כשההורים הם סוכני השינוי העיקריים. עם הזמן פגשתי בנות שנפגעו מהפרעת אכילה והרחבתי את ההתמחות שלי. במשך השנים הודות לפעילות בינלאומית ומחקר עניפים, מוניתי לפרופסור במדעי התזונה"
"ההתמחות שלי היא פיתוח תכניות התערבות ותכניות מניעה, לצד אבחון והבנת עומק של סיפור ההפרעה אצל כל אחד ואחת מהחולות כאן – וסיוע להן/להם בעזרת הצוות שכאן להשתחרר מהכלא הכפוי הזה."
מה הכוונה תוכניות מניעה?
"תכנית שמטרתה לקדם גורמים שתורמים לחוסן אישי ולהפחית גורמי סיכון. פיתחתי תכנית בית ספרית למספר שכבות גיל. משרד החינוך מעביר חלקים ממנה כחלק מהתכנית 'בעד עצמי' ואילו אני ממשיכה לפתח תכנית בית ספרית וכן תכנית אקדמית שקרויה 'מילי' – מגן ייחודי לחוסן יום יומי.
המטרה של כל הפיתוחים האלו היא לחשוף כמה שיותר צעירים לשאלות והפעלות שמאתגרות את החוסן הרגשי שלהם, לפתח דרכים לשפר את הוויסות הרגשי של מתבגרים וסטודנטים, לקדם בקרבם את נושא הדאגה העצמית – להבחין בין מושפעות מטיבה למושפעות מזיקה או שיתוף מיטיב ושיתוף מזיק, כמו גם לתרגל איתם בהתמודדות יומיומית עם החלטות שמזמנים החיים המהירים בחברה המערבית."
יש לך דוגמא בנושא?
"אחת הנערות סיפרה שכשהלכה עם חברות שלה לים, אחת מהן התחילה לתת ציונים לאיך כל אחת נראית בבגד ים. אף אחת לא העיזה להפסיק את השיפוט הלא ראוי הזה. אנחנו רוצים ללמד את המתבגרים להשמיע את קולם ולהבין שהתנהלות שכזו היא שיטור לא תקין בדומה לשיטור שמופעל עלינו דרך המדיה.
"דוגמא נוספת היא הטיקטוק והאינסטגרם – הבנות נמצאות שעות במקומות האלו וצריך לעזור להן לראות האם זה מיטיב או מזיק. אנחנו מנסים לשאול אותן, האם הן מרגישות יותר טוב או פחות טוב עם עצמן אחרי המבט בסרטונים מסוימים? איזה סרטונים משפרים את התחושה שלהן ואיזה סרטונים גורמים להם לתחושה של אי שביעות רצון מעצמם?"
נחזור להתחלה. איך התחלת את המיזם לטיפול בקרב צעירים הסובלים מהפרעות אכילה?
"את כל המערך הטיפולי הזה התחלתי לטפח ב-1998, לפני המון שנים. בהתחלה תפקדנו במסגרת עמותת 'שחף' שפעלה 10 שנים בקיבוץ נען ואחר כך הסניף עבר לתל אביב. הרבה מאוד מההצלחה או המצב הכלכלי של הפעילות תלויה במקום ואיפה מצליחים לשכור. לפני שנתיים הרגשנו שאנחנו לא מצליחים להשיג תרומות נוספות. סגרנו את העמותה והעובדים שרצו להמשיך הפכו לעצמאיים. היום אנחנו לא תלויים במימון של אף אחד, אבל עצוב עד כמה קופות החולים מתעקשות לא להשתתף עם ההורים בעלויות הקשורות בטיפול ההכרחי הזה."
מתי ולמה החלטת להסב את ביתך במושב למרפאה?
"המרפאה היא מרפאה כפרית למיגור תופעות אכילה. מגיעות לכאן קצת למעלה מעשרים נערות, לפעמיים או שלוש בשבוע. הן נמצאות כאן בין שעתיים לחמש שעות, כשכל המפגשים הם פרטניים ולכל אחת תוכנית אחרת. יחד נלחמים בהפרעת אכילה.
"אנחנו מתגוררים בחלק מהבית, הילדים שלנו עזבו ונשאר חלק גדול מהמבנה שאינו בשימוש – והגודל מאפשר לשמונה מטפלים לעבוד בו זמנית. המטבח מאוד גדול וכל זוג (מטפל/ת ומטופלת) מוזגות מהמזנון שנפתח בכל ארוחה ויושבות בפינה משלהן. גם בחצר יש כמה מתחמים שמאפשרים ישיבה בצל בניחותא."
הפרעת אכילה זה דבר מאוד שכיח ונפוץ, מי בדיוק מגיע/ה אלייך?
"אלינו מגיעות הרבה מאוד פעמים כאלו שצריכות טיפול יותר אינטנסיבי, אבל שההורים לא רוצים לאשפז אותן כדי להמנע עד כמה שניתן מההדבקה בסימפטומים סכנה שקיימת באשפוז."
"סלקציה נוספת, לצערי, היא לפי מי שיכול לממן את זה כלכלית. קופות החולים מסרבות לממן את הטיפול כאן כי מדובר בטיפול פרטני. פירוש הדבר הוא שהעלויות יותר גבוהות מאשר בטיפול הקבוצתי – והטיפול מלכתחילה אינטנסיבי. טיפול פעמיים בשבוע זה לא דבר מקובל בקופות החולים (בוודאי לא של 3-5 שעות בכל פעם ועם אוכל)."
מה מצב המרפאות הפרטיות בארץ בתחום הפרעות האכילה?
"נכון להיום אין הרבה מרפאות פרטיות, פחות מחמש בוודאי בכל הארץ. רוב הטיפול קורה דרך קופות החולים. אנחנו מאוד שונים בנוף. הצוות הרב מקצועי שאיתי מתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, זה המקצוע שלנו ואנחנו ידועים בטכניקות הרתימה שלנו וביחס המיוחד (והטעים) שמקבלים כאן. אנחנו עובדים מאוד קשה כדי שגם החולים והחולות וגם ההורים שלהם, לא ירגישו אובדי עצות."
את מתארת כאן גישה אחרת מגישת הטיפול המוכרת
"ראשית, בין אם בקופת חולים ובין אם במקום פרטי, אבל מבחינתנו עיקר גדול מהטיפול הוא שזה דווקא לא יהיה 24 שעות בתוך מחלקה. ברור שבמחלקה יש צוות, צוות שאוהב את המלאכה שלו, אבל בגלל הפרעת האכילה שקיימת למטופלות, יש להן נטייה להשוואות.
"לכן הכל מתווך על ידנו והן חותמות שהן לא מדברות אחת עם השניה, כי בהפרעות אכילה יש הפרעות שדוחקות להשוואות, ביחס לכל החלקים הכמותיים למשל ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. אנחנו תמיד מעדיפים טיפול בקהילה ולא באשפוזים, כי באשפוז יש הרבה 'הדבקה' בסימפטומים. חלקן מגיעות לאשפוז כי אין להם ברירה אבל הן במצבים שונים אחת מהשניה, והידע על פטנטים בנושא עלול להחריף.
"למשל, אם אוכלים יחד בחדר האוכל באשפוז אז אני שמה לב מהר מאוד איך היא אוכלת פחות ממני. בעיה מרכזית היא שלא תמיד הקבוצה החברתית היא אנטי הפרעת אכילה, לפעמים היא פרו (מקדמת את העיסוק בהפרעת האכילה), ולכן אנחנו מעדיפים לתת את הכל פרטני.
"יש לזה מחיר, אין ספק. בנוסף לזה, כשאנחנו עושים את הטיפול בקהילה, המטופלות ממשיכות בבית הספר ומה שזה אומר זה שיש להן אזורי תפקוד. הרעיון הוא להרחיב את החיים שהפרעת האכילה לא גנבה להן, אנחנו רוצות שהן יצליחו בלימודים למשל. כל מרחב שנערה תצליח להשיג את התחושה שהיא מצליחה לא בזכות הפרעת האכילה, ההפך. למרות, או בלי קשר."
מה האתגר הגדול ביותר מבחינתך בעבודה עם בני הנוער?
"למעשה הפרעת אכילה מתפרצת לחיים של אנשים במובנים מסוימים קצת כמו וירוס. אנשים מתחילים עם זה או בגלל שיש להם סוגיה של שליטה, או כי חוו איבוד שליטה. מדובר במשהו מאוד שכיח בגיל ההתבגרות, במקרים שעברו אירועים טראומתיים למשל."
"אז יש קבוצה אחת של 'פריקים' של שליטה והדרך שלהם להשיג לפחות אשליה של שליטה – זה דרך שליטה על המשקל, במרבית המקרים דרך צמצום האכילה."
"יש ילדים שמגיעים לכאן עם חוויה של 'פגימות', 'מוזרות, 'הם לא מספיק טובים' וההפרעה נותנת להם אשליה של הצלחה, אשליה שככה לפחות אני משהו ייחודי ובולט ובזה אני מצליחה ואפילו מרגישה קצת 'אל אנושית'.
"הם נמצאים באיזושהי אשליה שבזכות ההפרעה – סוף כל סוף רואים אותם. יש לא מעט מתבגרים שאומרים שהיחס שהם מקבלים מההורים – או שהוא חונק או שהוא מרוחק ושהם צריכים משהו אחר."
"חשוב להדגיש – זה לא אומר שההורים לא טובים, זה אומר שהם לא מודעים, לא מצליחים לתקשר (זה לא אשמת ההורים) את סוג הקשר שהם היו רוצים. כל הנושא של ריחוק וקרבה הוא נושא מאוד מרכזי בגיל ההתבגרות וחלק גדול מאוד מהמתבגרים מתקשה לקבל מענה מותאם לצרכים שלהם."
"יש היום המון בלבול ביחס ל'במה אני לא בסדר' או 'איך אני יכול להיות יותר פופולרי' או יותר 'בסדר'. מרבית הנערות לא מבינות את פשר המחלה שלהן, לא מבינות שרזון לא באמת יגרום להן להיות יותר פופולריות או להרגיש סבבה עם עצמן."
"לוקח זמן ותהליך עד שהן מבינות שהמרדף אחר רזון ובעיקר אחר רזון קיצוני, הוא סוג של שיטור חברתי והפך לאידיאל בחברה המערבית, בעיקר מתוך אינטרסים כלכלים של התעשייה."
"זה אינטרס כלכלי מאוד גדול שאנשים יתעסקו בשיטור עצמי, בכושר ובדיאטות. הפרעת האכילה משטרת את האכילה והמשקל של הבנות – אבל היא רק סמפטום אחד של החברה שלנו, שדוחקת אותנו לצרוך עוד ועוד מוצרים וריגוש הפך תחליף לרגש."
באתר שלך כתוב שדבר מרכזי דרכו את עובדת, זה אופן פירוש המציאות, מדוע?
"הבנות תופסות את הפרעת האכילה כעוזרת או חברה, אבל למעשה זו אשליה של עזרה ואנחנו מסייעים להן להתפקח ולהתבונן על המציאות האמיתית. הרי אף אחת לא הייתה ממליצה על התנהגות דומה לאחותה האהובה, אבל כולנו נמצאים במסגרות שמופעל עלינו שיפוט וחלק מוליך שולל ורוצה להאמין שרזון ישיג לו את המשאלות."
"אצל הנערות החולות הגוף הנאבק עסוק בחשיבה טורדנית ובהתנהגות כפייתית חזרתית – וצריך כל הזמן לסייע להן לראות שההתייחסות אל האוכל כאל סכנה – זה זיהוי סכנה שגוי של המח, ושצריך לחזק את היכולת שלהן להתבונן במציאות כפי שהיא ולא ליפול באשליות שמובטחות על ידי הפרעת האכילה."
"זה דורש פיתוח של שיח פנימי, התגברות על פחדים, מתן אמון באחר – תהליך קשה שלפעמים דורש מעורבות של טיפול תרופתי."
איך נמדדת הצלחה טיפולית?
"הצלחה בהפרעות אכילה מוגדרת דרך חזרה לטווח התקין של המשקל, נרמול פיסיולוגי, התנהגותי וחשיבתי ובעיקר חזרה לתפקוד מלא. החלק הכי מעניין ומשמעותי בעבודה שלנו זה שהבנות או הבנים אומרות 'וואי, איך אני חושבת אחרת'."
התייחסת לשיעור גבוה – מה קצב ההחלמה ומה אחוז ההצלחה?
"משך הטיפול הוא בין שנה ל-3 שנים. כמובן שהוא תלוי בהרבה מאוד גורמים נוספים – משפחה תומכת, או מורכבות משפחתית, למשל במקרים בהם גם האמא סובלת מהפרעת אכילה, זה מאוד תלוי. לגבי אחוז ההצלחה – 85 אחוז מהמטופלות שלנו מצליחות להחלים."
איך המיקום של המרפאה במושב משפיעה על הצלחת הטיפול?
"אחד היתרונות שלנו זה האווירה הכפרית. המרחב הפתוח, הצמחיה והחיות שמאוד מרגיעים."
איזה מסר היית רוצה להעביר לקוראים ולקוראות?
"המסר הכי חשוב הוא דווקא להורים. מרבית ההורים לא רואים עד כמה העיסוק שלהם עצמם ברזון ובאוכל מזיק לילדים שלהם. מדובר בסדר גודל של 50 אחוז, אולי 60 אחוז מהאימהות לבנות שנמצאות אצלנו בטיפול, אמהות שיש להן עיסוק יתר במשקל."
"הן לא יושבות ואוכלות עם הילדים למשל, ואז הילד אומר לנו – 'אמא שלי מנקרת' (אוכלת מעט מאוד אוכל). אחת הילדות סיפרה שבחצי שעה הראשונה של הארוחה, אמא שלה רק מתרוצצת ומגישה והיא רואה שהיא לא אוכלת."
"הרבה פעמים האימהות מפחדות שהבנות תסבולנה כפי שהן סבלו או סובלות, וכלל לא מודעות למסרים המשטרים שהן מעבירות לבנות ביחס למשקל ולאוכל. התרבות שלנו היא תרבות עם בעיית גבולות בוויסות."
"אז הכל ביחד מייצר שיעור גבוה של מחלות נפש והפרעות אכילה. הורה צריך להבין שלהיות הורה זה לא מספיק, להניק את הילד עד גיל שנתיים זה לא מספיק. צריך לשבת לאכול איתו, לתת לו מודלינג (דוגמא ש.ר) של דאגה עצמית בריאה."
צעירים הסובלים מהפרעות אכילה | צילום: שאטרסטוק
