תמונה ראשית: כלניות, סמל זכרון חדש? עמוס דה וינטר
חלפה עברה שנה ושוב יום הזיכרון לחללי צהל ופעולות איבה מגיע.
הפעם הזיכרון הוא חד וטרי – אנחנו במלחמה, יום יום "הותר לפירסום.." נשמע ואנחנו יודעים שעוד חיל נפל. בשביל החייל הזה לא צריך – זכרונו חי וקיים ושולט בחיינו יום יום, שעה שעה.
אך לוח השנה מחייב, רוצים לזכור וחובה לזכור את הנופלים בשנים קודמות. 75 ימי זיכרון כמספר ימי המדינה וגם קודם לה. כל הזמן זוכרים ולא חדלים וגם אם נרצה לא נוכל – אלו הם חיינו.
אלא מאי? מלחמת "חרבות ברזל" שלא מניחה לנו לשקוע ולעכל זיכרונות קשים, בני 5 חודשים בלבד, מעוררת בנו שאלות מציקות: איך לציין את היום הנורא הזה? האם צריך לתת דגש למלחמה זו ולדחוק הצידה את נופלי המלחמות הקודמות? מה חושבים הלוחמים במלחמות ישראל לדורותיהם?
אמר לי גל נעמן, ממושב ירקונה, שלחם במלחמת יום כיפור. לדעתו צריך לאפשר למלחמה הנוכחית לקבל מקום בולט ולהעמיד אותה כערך בפני עצמו, כדאי שיהיו 2 דקות דומיה ולא אחת כמו תמיד, לציון המלחמה עכשיו.
המלחמה האחרונה שעדיין לא תמה הולמת בלבבנו ללא הרף – אנחנו מדינת כל מכאוביה.
חללי צה"ל בכל המערכות כבודם נשמר ונזכר, אך במערכה הזו שיש מי שמדמה אותה למלחמת השחרור השנייה, בגלל העוצמה הצבאית והאזרחית הנדרשת כדי לשרוד כאן, בלטה במעשי הגבורה של אזרחים וחיילים בלתי יאומנו.
גם אורי עצמון, ממושב כפר סירקין, שלחם במלחמות הקודמות, חושב שיש צורך להדגיש את עוז רוחם וגבורתם של החיילים והאזרחים במלחמת אוקטובר האחרונה. כל שנה הטלוויזיה הישראלית מקרינה את פרטי הלוחמים גם לפני מלחמת העצמאות ואי אפשר להמעיט בגבורתם והקרבתם למען המדינה, רק במלחמת יום כיפור נהרגו קרוב ל-3000 חיילים ומעט מאוד אזרחים.
איך זה יהיה השנה? עד כה נהרגו כ-500 חייילים וכ-1,200 אזרחים. איך יציינו את מות האזרחים?
אנחנו עומדים בפני תקופה קשה של תוקפנות מצד אויבינו לא רק ברצועת עזה אלא גם בגבול הלבנון ובגדה המערבית. האם נצליח לנצח את כולם? ומחיר הדמים?
על כן נראה שיום הזיכרון הבא עלינו יאלץ להמשיך ולעביר אלינו בתקשורת עוד חללים והם יחרטו בנו זיכרון חדש שגם הוא יכלל ביום זה. כדי לשמור על כבוד החללים אסור שיהיו מחלוקות על אופן ציון היום הנורא.
אם הורים שכולים לא מעוניינים בנוכחות שרי ממשלה צריך לכבדם, והתנועה הקיבוצית שרוצה לציין את האירוע בדרכה בנפרד, ללא נציגות ממשלתית – יש לאפשר להם. איך אפשר להגיד לאם שכולה שאיבדה את בנה בן ה-20 לשמור על כללי טקס ממלכתיים שלא מדברים אליה. הם, הם, ששילמו את המחיר הנורא מכל ועל כן הם יכולים לקבוע את מהותו של היום הזה.
נגליתי לרעיונות חדשים לציון יום הזה כמו הקמת רשות נפרדת שתהיה אחראית לציון היום לאורך כל השנים הבאות, מחקרים על האירוע, תיעוד הנופלים ובני המשפחות וגם שינוי התג שניתן לכל אזרח במדינת ישראל מפרח דם המכבים ללוגו אחר.
אולי כלניות בארי?….
