הדי בן עמר בעצות מועילות לקניות בסופרמרקט: איך לא ליפול כמו דג ברשת הקצבייה, איפה התור הכי מהיר (לעולם לא זה שאתה עומד בו) ואיך הכי טוב לשלם
הרבה שמעתי אומרים שיש להכין רשימה לפני שהולכים למכולת.
מאחר ואינני הולך למכולת אלא לסופרמרקט, הנחיצות של צעד כזה גדולה פי כמה וכמה. שהרי בניגוד למכולת של פעם הסופרמרקט של ימינו מתוכנן על ידי יועצי מכירה ושיווק מתוחכמים, שעיקר התמחותם בהעברת הכסף מכיסך אל כיסם של הבעלים תוך שהוא חונה חניה קצרה בקופה בדרכו אל חשבון הבנק שלהם.
לשם כך הסופרמרקט מתוכנן באורח ששלל הצבעים והמוצרים יביא אותך לקנות הרבה מעבר למה שתכננת, ועדיין תצא ממנו בהרגשה שהתמזל מזלך וזכית – עובדה שהיה מבצע על טיטולים והשכלת לקנות שלוש חבילות וכך קיבלת את הרביעית חינם!
נכון אמנם שבמכונית אתה תוהה מה תעשה עכשיו עם ארבע חבילות טיטולים כשאין לך בבית תינוק, אבל מדובר בעניין טפל וחסר משמעות לעומת העובדה שקיבלת חבילת טיטולים שלמה ללא תשלום, אז למה להיות קטנוני?
אולי יום אחד ייוולד לך נכד?
והרי כולם ישבחו אותך אז על ראיית הנולד – תרתי משמע.
דג ברשת
ואף על פי כן, על אף שאני עצמי נכנס לסופרמרקט בידיעה ברורה מה אני מתכוון לקנות, זה ותו לא, קורה לא פעם שהמציאות מתערבת ודברים קורים שלא על פי התכנון – כמו לפני שבוע כשנכנסתי לקינגסטור אלמשהאדאווי, רשת הסופרמרקטים הערבית שאת סניפה בקלנסואה אני פוקד לעיתים מזומנות, ובלבי ההחלטה לקנות שני קילו דג אמנון.
על כן עשיתי צעדיי אל דוכן הקצבים, שמחולק חציו למקרר של בשרים ובחציו השני נחים דגים טריים על ערימות של קרח מרוסק.
הקצב ראה אותי מתקרב ועיניו אורו כמי שמצא את אחיו האובד שנעלם אי אז בנכבה.
"מה נשמע, גבר?!!!" הוא קרא.
צריך להבין שמזה שנים אני רואה באומה הערבית מקור קבוע לפועלי בניין גבריים וקשוחים שידיהם מסוקסות, ולמסגרים ונפחים ופחחים ונגרים ומוסכניקים ולמיני בעלי מקצועות גבריים שבעולם המודרני נחשבים כאילו עברו מן העולם והם מעין עולם שלישי מקומי, אלו מיני תפקידים שגבריותם אומנותם בעיניי, ועל כן יש בי איזשהו רגש נחיתות קל מעצם העובדה שאני אשכנזי ולבנבן שעוסק מזה שנים רבות בניהול, שאיך שלא תסתכלו על זה הוא סוג של מקצוע פקידותי במהותו, לא פחות פקידותי מסמלי הפקידות הגדולים מכולם, פקיד בהסתדרות או בעירייה!
על כן יש בי התשוקה להוכיח שגם אני למרות ועל אף הכל גבר שבגברים, וכך קורה שכשהקצב ממשיך וקורא לעברי "מה בשבילך, גבר?!!", המילה "גבר!" עושה את שלה והטסטוסטרון מופרש בגופי ללא שליטה ומאליה נפלטת מפי התשובה: "תן לי חמישה קילו מהאמנון הזה! ואתה יודע מה? זרוק גם איזה שני קילו בורי טריים ויפים".
משום מה הנוסח הזה נשמע לי גברי.
וכך אני מוצא את עצמי עם שבעה קילו דגים שלא תכננתי לקנות כשאני בדרכי לקופות.
*****
חמישה קילו גזר, מיצים ומרכך כביסה
כשאני מגיע לקופות עולה השאלה: איזו קופה לבחור? האם לעמוד מאחורי הגבר הנמרץ האוחז בשתי עגלות מלאות עד הקצה, או לעמוד בתור לקופה ששתי נשים עומדות בה עם עגלות מלאות עד שני שלישים, אחת מהן עם תינוק על זרועה, או לעמוד מאחורי הזוג הקשיש שלא שם לב שהגיע תורו והם עדיין סופרים את כספם מתוך ארנק ישן במטבעות של עשר אגורות – על איזו קופה להמר? שהרי ברור לכל מאן-דהוא שקנה פעם בסופרמרקט שלא משנה באיזה תור אבחר בסוף, תמיד התורים האחרים יתקדמו יותר מהר.
שלא לדבר על הקופה המהירה, שתמיד מציבים בה את הקופאית הכי איטית, זו שעדיין מתלמדת והיא מתבלבלת בקודים ובמוצרים ותנועותיה איטיות והיא נראית כמי שלא ישנה כמה לילות, ומתוך ניסיוני אני כבר יודע – הקופה המהירה היא תמיד האיטית מכולן ועדיף לא להסתבך איתה, גם אם יש לך שני מוצרים ביד.
אז נשארת הדרך הבטוחה מכולם – אני עושה אן-דן-דינו והולך לקופה שעלתה בגורל.
כאן מתחיל תהליך משעמם וחדגוני של המתנה לתורך.
עד כדי כך חדגוני התהליך הזה בעיניי, שפיתחתי לעצמי מתוך עמידה משועממת דרכים משלי להעביר את הזמן – אני מציץ בעגלות של העומדים לפניי ובמוצרים הנוסעים על הסרט הנע.
- "למה אנשים צריכים חמישה קילו גזר?" אני תוהה ביני לבין עצמי. "יש מצב שהם גילו שמוצאם מהארנב?"
- "הגברת הזו בטח מארחת את ילדי הכיתה או השכונה ליום ההולדת של הבן שלה – אחרת איך אפשר להסביר את הכמויות הגדולות האלה של ממתקים מהסוג הזול ואת כל המיצים המגעילים האלה ואת הכלים החד-פעמיים?".
- "לזאת בטח יש שניים או שלושה חיילים בבית שמגיעים לחופשות – בטח בגלל זה היא קונה את כל הכמויות האלה של סבון כביסה ומרכך. או אולי יש לה בבית פעוטון לתינוקות?"
בתשלומים
ואז מגיע תורה של הגברת שלפני. עוד הגברת הזו תסיים ויגיע תורי! ואפילו אין לה יותר משלושים מוצרים בעגלה, כך שזה צפוי להסתיים מהר ותורי יגיע! ואכן, העברת המוצרים על הסרט הנע מסתיימת במהירות ויש סיכום-קופה ורק נותר לשלם ולפנות את המקום עבורי, כשהגברת שלפני שואלת: "אפשר בשלושה תשלומים?"
"כן", אומרת הקופאית. "אפשר".
ואז הגברת שלפני שולפת פנקס צ'קים – צ'קים!!! ב-2022!!! פותחת אותו, פורשת אותו על המדף, מוציאה עט, בודקת שהעט כותב ותקין, מסתבר שלא אז הקופאית מחטטת בקרביים של הארונית שלפניה עד שהיא מוצאת עט שכותב, נותנת אותו לגברת שלפני – והגברת מתחילה למלא את הצ'ק.
הראשון מתוך שלושה!
אני לא יודע מתי מילאתם צ'ק לאחרונה, אבל יש בו ריבוע קטן לרשום בו את הסכום, ולידו יש שורה ריקה לרשום את הסכום במילים, ואחר כך יש שורה קטנה למלא בה תאריך, ובסוף יש עוד שורה קטנה לחתימה.
את כל זה הגברת מילאה ונתנה את הצ'ק לקופאית.
ואז הקופאית לקחה חותמת והחתימה את הצ'ק מקדימה, והעבירה בקופה שמדפיסה את שם המוטב – קינגסטור אלמשהאדאווי במקרה זה. אחר כך הקופאית הפכה את הצ'ק ולקחה חותמת אחרת, גדולה, והחתימה בה את הצ'ק מאחור. החותמת שמאחור יצרה מסגרת עם שורות שבה בעלת הצ'ק צריכה הייתה לרשום בכתב-יד את כל פרטיה, כולל כתובת, טלפון, תעודת זהות, שנת לידה, תאריך עליה לארץ, שם הבעל, מספר תעודת זהות של הבעל, שמות הילדים, השכלה, דת, גזע, מין, מספר האוטו, נפח המנוע, תאריך פטירה צפוי ומספר סידורי של המזוזה בבית.
כשסיימה, לקחה הקופאית את תעודת הזהות של הקונה ובדקה בקפדנות פרט-פרט ממה שהקונה רשמה, וכשסיימה הכניסה את הצ'ק לקופה.
צ'ק ראשון מתוך שלושה!
אז עברו הקופאית והקונה לצ'ק הבא.
ככה שלושה צ'קים!
כשהקונה סיימה ולקחה את העגלה ויצאה, בחדשות כבר הודיעו שנמצאה תרופה לסרטן ושחללית מאוישת של אילון מאסק נמצאת בדרכה למאדים, ואז הגיע תורי לשלם בקופה.
"אפשר בחמישה תשלומים?" שאלתי.
"כן", הקופאית אמרה.
"טוב", אמרתי לה. "שימי עין על העגלה שלי, אני הולך לאוטו להביא לוחות חרס בבליים, פטיש ויתדות – וארשום לך. אל תלכי לשום מקום, אני כבר חוזר".
כי מה בוער?
