אוהבת יצירה ואוהבת אדם

ורד עותמי ממושב גיאה בדרום היא אמנית רב תחומית שיצירותיה מושכות את העין ואת הלב בשלל צורות וצבעים, כולן עשויות עיסת-נייר ועץ * כיצד הגיעה לעיסוק זה, על התנדבותה למען נשים מחלימות מסרטן, ועל מקומה של ארץ הודו בחייה – על כל אלו סיפרה ורד לעדינה בר-אל, שביקרה בסטודיו שלה ובביתה הססגוניים

במושב גיאה, בין עצים, שיחים ופרחים ריחניים, עומד ביתן שקירותיו צבועים בכתום, כחול, אדום ותכלת. הצבעוניות של הפרחים הרבים ושל הקירות מכינה את המבקרים ל"מכת צבעוניות" יותר דרמטית גם בתוך המבנה, הוא הסטודיו של ורד עותמי.  

ורד, אמנית רב תחומית, מתמקדת בסטודיו זה ביצירות ובכלים עשויים עיסת נייר, החל בדמויות קטנות ובינוניות של בעלי חיים וכלה בצלחות, חמסות ענקיות ועוד ועוד.  

בשבת אביבית ונעימה פגשתי בסטודיו את הזוג ורד ודני עותמי. השניים ישבו ליד שולחן העבודה ועבדו על הכנת פסלונים של עכברים קטנים. השיחה בינינו התנהלה משני עברי שולחן גדול, עמוס בחומרים, כאשר ורד ודני מדברים וידיהם אינן עוצרות לרגע. 

ורד ודני הכירו בקיבוץ רעים, שם התחנכו שניהם כילדי חוץ. הם נשואים 38 שנים. לפני 34 שנים הם רכשו משק עזר במושב גיאה, בו הם גידלו את שלושת ילדיהם: תום בן ה-36, אשר מתגורר עתה בכפר סילבר ועובד בדיר; גיא בן 34 מתגורר בנס-ציונה, הוא מנהל פרויקטים בחברת סטארט-אפ; גיל בת ה-28 היא גננת בגן לחינוך מיוחד. היא, בעלה זוהר ובנם מאור מתגוררים עם ורד ודני בביתם במושב.  

השיחה החלה על שורשי משפחתה של ורד: "סבי וסבתי מצד אמי," מספרת ורד, "עלו ארצה מגרמניה ממש בתחילת מלחמת העולם השנייה וכך ניצלו מן השואה. הם התגוררו ברמת חן. סבי עבד בבנק וסבתי היתה ציירת ופסלת. היא נראתה אצילה ואפילו עטתה רשת שחורה על פניה."  

סבה וסבתה מצד האב היו מפולין. בתחילת המלחמה ברחו לרוסיה, משם למונגוליה ולארץ ישראל. רוב בני משפחתם, ביניהם שבע אחיותיה של סבתא, עלו לארץ. 

הוריה של ורד, יאיר ועליזה, הגיעו מהעיר עם גרעין נח"ל למנרה ומשם לקיבוץ גונן, בו נולדה ורד. כאשר היתה בת שנתיים עברה המשפחה לערד, שם היו מן המשפחות הראשונות בעיר. למרבה הצער נפטרה אימה של ורד עליזה  ממחלת הסרטן בגיל צעיר. היא היתה אז בת 36 ובתה ורד היתה אז בת 16.

שילוב אמנויות שונות 

לשאלה מדוע בחרה דווקא בפיסול בעיסת נייר, מספרת ורד: "סבתי היתה אמנית, פסל וציירת. גם לאמי היו כישרונות אמנותיים, היא ציירה ותפרה, אבל עקב מותה בגיל צעיר היא הספיקה לבטא את עצמה מעט בתחום האמנות. אני כנראה ירשתי מהן את הנטייה לעסוק באמנות, אבל להתחרות במתים לא קל. לכן היה לי קשה בתחילה לעסוק באמנות. כאשר ציירתי או פיסלתי משהו, היתה התגובה מן הסובבים אותי: 'זה נחמד, אבל סבתא שלך…' ולכן מצאתי לעצמי נישה שונה. בעצם זהו ז'אנר שאני המצאתי." היא מוסיפה.  

והז'אנר שלה הוא: שילוב אמנויות שונות. ורד משלבת בין החומרים – עיסת נייר ועץ – וכן משלבת כמה פעילויות: פיסול, ציור וצביעה. על מאפייני עבודותיה אומרת ורד: "אני שמה דגש על צורה ועל צבע. העבודות שלי, הקטנות והגדולות, מכילות אלמנטים צורניים שונים וצבעוניות רבה. אבל במבט פנימה מסתבר שהמאפיין את כל עבודותיי הוא הסימטריות. סימטריות גם בצורות וגם בצבע."  

הסימטריות גורמת למביט בעבודותיה של עותמי תחושה טובה, הנאה אסתטית. הן לא צורמות ולא מבלבלות למרות ריבוי הצורות והצבעים.  

עוד מוסיפה ורד: "יש בעבודות שלי גם הומור. בלי הומור אי אפשר." ואכן ניתן למצוא בין עבודותיה ג'ירפה רוכבת על אופניים ומובילה כדי חלב, או חזיר ענק ועליו רוכבת דמות שנראית מלאכית עם כנפיים, לא פחות.

שלבי העבודה 

נושא חשוב עליו מקפידים בני הזוג ורד ודני עותמי – המיחזור. את הנייר עבור העיסה הם אוספים ממשרדים שונים. לבניית הקונסטרוקציות הם משתמשים בחוטי חשמל שיצאו משימוש, בבקבוקי פלסטיק בגדלים שונים ועוד. יש יצירות בהן הגוף עשוי מבקבוקי אקונומיקה, מבקבוקים למרככי כביסה, ואילו בקבוקים קטנטנים של יוגורט אקטימל משמשים אותם לבניית גוף של עכברונים או ראשים של ג'ירפות.  

"העבודה בעיסת נייר מחייבת סבלנו רבה," מציינת ורד, "משום שהעבודה נעשית בשלבים, ובין שלב לשלב יש צורך לחכות פרק זמן מסוים לצורך התייבשות."  

והיא מפרטת את השלבים: "אנחנו מכינים מראש את עיסת הנייר, שעשויה מנייר גרוס ודבקים שונים. אחר כך אנחנו בונים קונסטרוקציה ומצפים אותה בעיסת הנייר. עתה יש לחכות עד שעיסת הנייר תתייבש, רצוי בשמש. כאשר העבודה יבשה מתחילים לצבוע את המשטחים. שוב יש לחכות על שהמשטחים יתייבשו, ואז אני מתחילה לצייר עליהם את האלמנטים השונים ולצבוע אותם. שוב מחכים לייבוש העבודה, ואז אני מוסיפה קונטור, תוחמת את הציורים בקווי זהב דקים."  

"זהו עסק משפחתי," מציינת ורד, תוך כדי שהיא ודני ממשיכים בעבודותיהם. "אני התחלתי בזה ודני הצטרף אלי בשלב מאוחר יותר. הוא מצטיין בצביעת משטחים, וגם מדייק יותר ממני," היא מוסיפה. "כי אני מטבעי חושבת מהר ומיד צריכה ליישם את הרעיון, והוא מתון יותר."  

"העבודות שלנו לא מתוכננות," היא מציינת, "הכול אינטואיטיבי. לפעמים אני מביטה ביצירה שסיימתי ושואלת את עצמי בפליאה: 'אני עשיתי את זה?'" ואכן עבודותיה מעוררות התפעלות בלב כל מי שרואה אותן. בעלי חיים קטנים וגדולים (עם הומור. כבר אמרנו?) ומוצרי יודאיקה, עליהם נרחיב להלן.

מוצרי יודאיקה מעץ 

במרוצת הזמן החלה ורד להכין מוצרי יודאיקה מעץ. ומדוע עץ ולא עיסת נייר? על כך עונה ורד: "ראשית, בחפצי יודאיקה יש משטחים ישרים. אם מכינים משטחים גדולים מעיסות נייר הם עלולים במשך הזמן להתעוות. ושנית, כפי שציינתי, יש צורך לייבש זמן רב תוצרים של עיסות נייר, ואז קשה מאוד להכין אותם בחורף. לכן בחורף אנחנו מתרכזים בהכנת חפצי יודאיקה מעץ." 

והנה בסטודיו שלה יש חנוכיות, קופות צדקה, קופסאות למגילת אסתר, קערות פסח, מגש וסכין לחלת שבת, חמסות קטנות וענקיות ממש. מלבד הצבעוניות והסימטריה שמאפיינת את עבודותיה, יש על היצירות מילים ומשפטים שכתובים בידי סופר סת"ם מאשקלון בשם ערן חג'ג'. "הכול כתוב ביד," מדגישה ורד. בנוסף ורד משפצת רהיטים ישנים ומחייה אותם בציוריה האופייניים לה.

עבודה עם מחלימות מסרטן  

"הכול התחיל לפני עשרים שנה, כשמלאו לי ארבעים," היא מספרת. "הסתבר לי שאני נשאית של הגן האחראי לסרטן השד והשחלות, שבגללו נפטרה אמי בצעירותה. לכן החלטתי לכרות את שתי השדיים שלי לאחר שילדתי שלושה ילדים."  

הניתוח הזה השפיע על החלטות שקיבלה ועל השינויים הגדולים בחייה. "הניתוח גרם לי לעבור טרנספורמציה בחיים. הבנתי שאני צינור בעולם, שאני מקבלת ומוסרת לאחרים. לכן, אגב, אני לא קשורה לרכוש וגם אין לי כל בעיה למכור את כל יצירותיי."  

ורד התחילה להדריך נשים חולות סרטן או מחלימות אצלה בסטודיו. "אני אדם אוהב אדם," היא מעידה על עצמה. "הסטודיו שלי משמש להן מקום מפלט, מקום מעודד. כאשר הדלת נסגרת אפשר פה לחשוף את הרגשות האמיתיים, שלעתים קשה לחשוף בפני הבעל והילדים. אפשר להיות פה חלשה, אפשר לבכות, וכמובן אפשר ליצור. יש לי אינטואיציה חזקה, ואני ממש חשה את הנשים. יודעת מתי האישה צריכה לעבוד לבדה בשקט, מתי היא צריכה להשקיע הרבה אנרגיה כדי 'להתפרק' ועוד. אני אדם חילוני אבל קשורה  לכולם."  

ורד מספרת על אישה שלמדה אצלה, עדנה בוכניק ז"ל: "היא  נתנה לי 'מתנה' – קשר עם אחיה ערן חג'ג סופר הסת"ם ומשפחתם החמה."

הודו וטקסטיל 

מסתבר שעבודותיה של ורד מושפעות מאוד מטקסטיל. "אחרי הצבא הייתי או-פר (מטפלת בילדים) בארצות הברית ושם התאהבתי בבדים. עברתי קורס של קווילטינג, עבודת טלאים, ואת כל שעותיי הפנויות ביליתי בחנויות בגדים כמו 'לורה אשלי' ואחרות."  

אחרי ניתוח הכריתה, עותמי החליטה לנסוע להודו: "נסעתי לבדי. לקחתי עמי תיק קטן ואת המדריך 'לונלי פלאנט', שהיה התורה שלי. חיפשתי היכן יוצרים אמנות בהודו. אמרו לי שיש אזור כזה, אבל הוא מסוכן מאוד." ורד שבה ארצה בלי לבקר במקום, אבל הדבר לא נתן לה מנוח. חודש לאחר מכן היא נסעה שוב להודו, הפעם יחד עם בת דודתה. "האזור נמצא במדינת גוג'ארטסי," היא מספרת. "יש בו כפרים קטנים, וכל כפר מתמחה בתחום אחר: רקמה, בטיק, הדפסות על בדים עם תבניות בלוקים מעץ, יצירת חרוזים, קרמיקה, חימר, בנייה בבוץ ועוד." 

מאז ביקרה ורד עוד כשלושים פעם בהודו. בפעמים הראשונות היא לנה באכסניות, אבל היום היא משתכנת במין ארמונות שהם מלונות בוטיק. ורד עוברת בכפרים השונים ומלקטת בחנויות בדים, פיסות רקמה, בגדים מעניינים, כגון חצאיות עתיקות שניתן לעשות מהן כריות, מפות או רָנֵרים. בקיצור, דברי טקסטיל יפים ומקוריים. ורד קשורה לאחת המשפחות באחד הכפרים, ושם היא תופרת שמלות. היא מביאה ארצה את השמלות שתפרה שם, וכן דברי טקסטיל שאספה במסעותיה בהודו. את כל אלו היא מוכרת בסלון ביתה. וכך יכולים המבקרים בסטודיו לעבור אל סלון ביתה, ושם לראות ולרכוש בגדים, מפות, כיסויי מיטה, ציפויי כריות – הכול מהודו.  

מלבד בסטודיו שלה במושב גיאה, נמכרות היצירות של ורד במקומות שונים ברחבי הארץ. ביניהם: במוזיאון ארץ ישראל, במוזיאון "אנו" תל-אביב, בגלרית "רפאלי'ס" בדיזנגוף ובגלריית "חיה" בשדרת מלילא בירושלים. היצירות נמכרות גם בחוץ לארץ. בעבר נמכרו יצירות בערים טוסון וסדונה, אשר במדינת אריזונה, ומעל עשר שנים נמכרות יצירותיה בבוסטון ב-Kolbo Fine Judaica Gallery. 

*לתיאום ביקורי יחידים וקבוצות:  050-760-0288