הסיפור מאחורי סיפורו של "הבן הממשיך"

לאחרונה סיפור ה"בן הממשיך" הופיע בסביבתי מכיוונים שונים ומפתיעים, ומצאתי את עצמי מסבירה, חושבת ומותחת את מרחב התובנה על המונח השגור הזה, שמשמעותו המשפטית גדולה בהרבה, ולצד זה גידלה זקן ארוך במיוחד 

כשאני נשאלת לתחום עיסוקי, ואני קצרה בזמן למתן הסבר; אני נוהגת לומר שאני מלווה משפחות בנושאים של סכסוך סביב ענייני "הבן הממשיך". אני יכולה לומר בוודאות כמעט מוחלטת שב־99.99 אחוזים מהמקרים, ההסבר מפיל את האסימון למושבניקים; פשוט כי הם מבינים את השפה, ומכאן ממשיכה להתנהל השיחה. 

אבל לאחרונה סיפור ה"בן הממשיך" הופיע בסביבתי מכיוונים שונים ומפתיעים, ומצאתי את עצמי מסבירה, חושבת ומותחת את מרחב התובנה על המונח השגור הזה, שמשמעותו המשפטית גדולה בהרבה, ולצד זה גידלה זקן ארוך במיוחד. 

הבן שחזר למושב 

הקישור הראשון היה במסר שקיבלתי ממכר, שהתרגש לדווח לי על בחור שהוציא ספר שירים שהכותרת שלו היא "בן ממשיך". למשורר החביב קוראים יניב פרידלר; ואכן בספטמבר 2023 הוא הוציא לאור את ספר ביקוריו ("בן ממשיך", בהוצאת לוקוס). 

בשיחה טלפונית עם יניב ומדברים שכתב ברשת, התבהר סיפור הרקע שהוביל אותו בגיל 35 לחזור עם רעייתו יעל ושלושת ילדיהם למושב שבו נולד והתחנך, כפר ורבורג; וזאת, לאחר שנים ארוכות שבהן טיפח קריירה כראש מכינת עין־פרת. הסיבה המרכזית הייתה מחלתו הממושכת של אביו, שממנה נפטר מאוחר יותר. וכך השמיש יניב את משמעות היותו "בן ממשיך", וחזר לרפת שהקים סבו כמורשת, עברה לאביו ואחר כל אליו. ספר השירים שכתב, "מעניק ביטוי למורכבות המבנה המשפחתי במושב, לאהבה ולכבוד לדור הקודם; לצד הרצון לפרוש כנפיים לדרכו שלו, ולהתמודדויות הכרוכות בהקמת משפחה בהווי המושב והרפת", כך כתב יניב. 

אחד השירים שלכדו את עיניי בספר הוא פרדוקס הערימה (ולשמחתי, ניתנה לי הזכות לפרסם את כתב היד בשמו): 

יֶשְׁנוֹ רֶגַע 

מֻבְחָן בְּדִיעֲבַד 

שֶׁבּוֹ זִיפִים הוֹפְכִים לְזָקָן 

טִפּוֹת מַיִם לִשְׁלוּלִית 

הַבְּרוֹשִׁים לִשְׂדֵרָה 

אֲנַחְנוּ לְמִשְׁפָּחָה. 

הקסם שמצאתי ביניב, היה בראש ובראשונה הדואליות הבלתי שגרתית של היותו חקלאי ומשורר. בהחלט צירוף מילים מרגש במיוחד, שככל הנראה יכול להסתדר היטב בעולם החדש שבו אנו חיים; אבל פחות יזרום בהתייחסות לדור החקלאים הקודם. גם אם היינו חופרים היטב, לא היינו מגיעים לחקלאי־משורר; אולי היה בנמצא רק חקלאי אחד או שניים שכתבו למגירה. אין לדעת. אבל הדור החדש, לעומת זאת, מביא רוח חדשה למושב, והנה דמותו המיוחדת של החקלאי שהוא איש חינוך ומשורר. מפתיע ומעורר השראה. 

קסם נוסף שלכד את תשומת ליבי, הייתה תפיסת העולם של יניב, שגורסת: "שכל אחד מאיתנו הוא למעשה בן ממשיך". הטענה שלו היא שלא צריך לָרֶשֶׁת את המשק במשמעות משפטית, אלא כולנו בצורה כזו או אחרת ממשיכים מורשת של הורינו או סבינו. יש אנשים שממשיכים את המורשת המשפחתית דרך סיפור חיים, ויש כאלה שמקימים מסעדה עם האוכל של סבתא וקוראים למקום על שמה; ומתוך כל המחשבות האלה התעוררה אצלי סקרנות גדולה וחדשה – מהי המורשת המשפחתית שאנשים ממשיכים לקיים, כזו שאינה קשורה כלל למשק החקלאי? 

המונח המשפטי שאבד עליו הכלח 

מכיוון לגמרי שונה, נשאלתי השבוע – "תגידי, אפרת, מה הסיפור של ה'בן הממשיך'?"  

מודה שבהתחלה המהמתי לרגע, כי הייתי בטוחה שכל העולם יודע כמוני על "מאחורי הקלעים" של המונח; אבל אז התעשתי ופצחתי בהסבר.  

בממד ההיסטורי המונח המשפטי נוסד בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, על בסיס חקיקה של רשם האגודות השיתופיות. המושבים כרכו את עצמם בהסכם עם הסוכנות היהודית ועם מינהל מקרקעי ישראל, ונתנו תוקף להעברת זכויות המשק מאב לבנו, אחד יחיד ומיוחד, ללא כל צורך לפצות את האחים או האחיות במשפחה. 

הַפִּיקַנְטֶרְיָה שמאחורי המונח "בן ממשיך" היא שלאורך השנים היו לא מעט פסיקות סותרות לחקיקה. למשל, במקרים שהבן הממשיך נפטר ולשאלת העברת הזכויות על המשק לרעייתו; או מה קורה כשההורים, בעלי המשק, מתחרטים ומבקשים להעביר את הזכויות לבן או בת אחרת?! בקיצור, פסיקות סותרות עם ניחוח של סכסוך נערמו בזמנו אצל רשם האגודות השיתופיות. 

האבסורד הגדול בעיניי באותה חקיקה נושנה וחסרת שיניים (לשמחתי), היא הרבה מעבר לפסיקות השונות, וקשורה באופי ההליך. תחשבו על בעל משק שהולך למזכירות המושב, מבקש אחרי מחשבה עם רעייתו למנות את אחד מהבנים כממשיך; וכל מה שהוא נדרש לעשות כדי להניע את התהליך, זה למלא טופס סטנדרטי מול המזכיר של המושב. לאחר מכן, נשלח הטופס לאישור הסוכנות היהודית ולרשות מקרקעי ישראל; וכשהוא חוזר חתום, המונח "בן ממשיך" קיבל למעשה את התיקוף המשפטי הנדרש.  
זאת אומרת שחתימה אחת הרת גורל, יכולה הייתה להכתיב את המשכיותו של המשק המשפחתי, ששוויו הכלכלי גדול ומסתכם במספר מיליוני שקלים וגם שוויו הרגשי עצום, וזאת מבלי שגורם מקצועי האיר בפניהם על ההשלכות ועל ההשפעות של הצעד על חייהם של כלל בני המשפחה; וכמובן, ללא כל צורך לייצר איזשהו איזון בתהליך ההעברה הבין דורית (פיצוי). 

בימינו המינוי של "בן ממשיך" כמעט ועבר מהעולם לגמרי, והתוקף המשפטי התפוגג מזמן מהנוף הישראלי, וזה קרה בעקבות מגמה שהתפשטה לאיטה, כשהמושבים החליטו שלא לחדש את ההסכם מול הסוכנות היהודית. ובאין הסכם משולש גם אין "בן ממשיך". 

ובכל זאת המונח, ללא הנופך המשפטי המיושן, משמש עד היום את כולנו, מושבניקים ואנשי המקצוע מסביבם; ולמרות התנגדותי למשמעותו המקורית, אם יחזרו לשאול אותי במה אני עוסקת, אדבוק בהסבר הפופולארי – מיישבת סכסוכים משפחתיים סביב נושא "הבן הממשיך". קצר וקולע. 

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון 

בית מדרש / יניב פרידלר 

וְהַטְּרַקְטוֹר מְקַלְטֵר אֶת זֶבֶל הַפָּרוֹת, 

הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ דְּכֻלָּא בָּהּ. 

יַחַד 

בְּהִלּוּךְ אִטִּי 

אַבָּא וַאֲנִי 

כּוֹתְבִים אֶת  

הַדַּף הַיּוֹמִי. 

כיתוב 

חתימה אחת הרת גורל, יכולה הייתה להכתיב את המשכיותו של המשק המשפחתי