"הצפון פשוט נטוש"

משה דוידוביץ, יו"ר פורום קו העימות בצפון וראש המועצה האזורית מטה אשר בגליל המערבי, דורש מן הממשלה אמירה ברורה לגבי המהלך המלחמתי בצפון * הוא מצדיק את פינוי היישובים ומציין את התנאים לשובם של העקורים מבתיהם

בשנת 2018 נבחר משה דוידוביץ ממושב בוסתן הגליל לראש המועצה האזורית מטה אשר בגליל המערבי. בצפון גובל שטח המועצה בלבנון. מאז ה-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה סובלים כל היישובים בתחומה, בעיקר בקו העימות, מאש החיזבאללה – מתקפות טילי נ"ט, כטב"מים, רקטות, ירי צלפים ועוד. דוידוביץ מכהן גם כיושב ראש פורום קו העימות, במסגרתו פועלים יחד ראשי רשויות מקומיות ואזוריות בצפון בעת הקשה הזו.  

"נסראללה והחיזבאללה פתחו המלחמה על צפון הארץ," אומר דוידוביץ. "ככל שהימים נוקפים הם מגבירים את הקצב. במשך כל הימים אנחנו חווים לאורך כל הרצועה טילי נ"ט שנורים לעבר בתים והורסים אותם. הם הורגים אזרחים, ואנחנו עדיין במדיניות תגובתית."  

תושבים עקורים מבתיהם 

יישובים בקו העימות, שממוקמים עד חמישה קילומטר מהגבול, פונו מיושביהם. היישובים נטושים ורק חברי כיתות הכוננות, בעלי תפקידים ובעיקר כוחות צה"ל מצויים בהם. למעלה מ-70 אלף מתושבי המועצות האזוריות סמוכי הגדר נעקרו מבתיהם ועוד כשלושים אלף פונו על ידי הרשויות המקומיות –  והם מפוזרים בכל הארץ, משדה בוקר ועד חיפה.      

לשאלה אם הפינוי מוצדק ואולי דווקא העובדה שישראל פינתה את תושבי הצפון גרמה או מאפשרת את הירי של החיזבאללה, עונה דוידוביץ: "לא, ממש לא. נסראללה הוא הארכי טרוריסט המנוסה ביותר, לא רק במזרח התיכון, לעניות דעתי בכל היקום. נסראללה מכיר היטב גם את קברניטי מדינת ישראל וגם את תושבי מדינת ישראל ובפרט את תושבי הצפון. הוא לא מתרגש מהעובדה שמפנים את התושבים או לא. הוא החליט שהוא מטריד את מדינת ישראל כדי לייצר שתי חזיתות הן בעזה והן בצפון. עכשיו הוא עושה את זה במיומנות גדולה יום יום. הוא משלח פעם טילים ורקטות, פעם כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים) ופעם בוּרְקאנים (רקטות שיצרו אנשי החיזבאללה בסיוע איראני). הוא יוצר לנו 'קוקטייל'. נסראללה עוד לא גילה את הארסנל האמיתי שיכול להגיע לתל אביב, לירושלים ולכל פינה במדינת ישראל." 

האם הפינוי מוצדק?  

החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם קבעה שתהיה רצועת ביטחון בלבנון, שבה לחיזבאללה לא תהיה דריסת רגל. עם השנים השתלט חיזבאללה על דרום לבנון, הלך והתקרב לגדר, עד כדי כמעט מרחק נגיעה. למעשה, עם פינוי תושבי גבול הלבנון נוצרה רצועת ביטחון דווקא בצד הדרומי של הגבול, בשטח מדינת ישראל – וזה יכול להיחשב בעיני החיזבאללה כהישג שלו.  

למרות זאת מאמין דוידוביץ שהצעד הזה היה נכון: "אני ומרבית תושבי הגליל, מרבית תושבי קו העימות, סוברים שאילו לא היינו מבצעים את הפינוי הזה, היו  חוליות רדואן של החיזבאללה עושות את מה שחוליות הנוח'בה עשו בעוטף עזה בשבעה באוקטובר. כי חוליות רדואן מתרגלים בשנים האחרונות באופן קבוע את אותו מתווה של חוליות הנוח'בה בדרום. כולנו יודעים את זה. יש גם סרטונים שמוכיחים זאת. לכן אני בטוח שאף אחד מראשי הממשלה לא היה לוקח סיכון, שבשמונה באוקטובר נאסראללה יעשה את מה שחמאס עשו. באותו זמן צה"ל לא היה ערוך, כיתות הכוננות לא היו מצוידות בנשק ולא ערוכות, והטבח, אילו היה קורה בצפון, היה טבח לא רק שואתי, אלא טבח שמדינת ישראל היתה כנראה שנים רבות מנסה לעכל ולהבין מה קרה שם."  

ואיך חיים העקורים עכשיו?  

"אני כראש מועצה, יחד עם עמיתיי ראשי הרשויות, מנסים לייצר להם את סביבת החיים הנורמטיבית ביותר. אבל אני חייב לומר שאלו לא חיים. לא חיים לא ברמה החברתית ולא ברמה הכלכלית. אנשים כבר למעלה משלושה חודשים לא עובדים. לכל אורך הגזרה עסקים פה סגורים, נטושים. ממשלת ישראל התחייבה לייצר מסלול ירוק לעסקים. ואכן עסקים פוצו לחודש אוקטובר, מאז עברו למעלה מחודשיים ועדיין מתווכחים בוועדת הכספים של הכנסת למי לתת איך לתת, קושרים את זה לכל מיני הסכמים קואליציוניים כאלה ואחרים. אנחנו מרגישים כמו ספינה שהקפטן נטש אותה והמלחים, שהם חברי הכנסת, כולם נפוצים לכל עבר. הצפון הוא פשוט נטוש. אין פה הכוונה."

פתרון מדיני?

ברור שדוידוביץ היה מעדיף, כמו כולם, פתרון מדיני על פתרון צבאי. אבל לדעתו: "לא שר הביטחון ולא הקבינט הביטחוני וגם לא אלופי צה"ל – ששוקדים על המדוכה כרגע כדי לייצר איזו שהיא תמונת מצב טובה יותר לעם שלנו – אף אחד מהם לא מאמין לא בהסדר מדיני ובוודאי לא בחלון ההזדמנויות שייסגר מהר מאוד. אני לא מאמין שהסדר מדיני יסיר את החיזבאללה מהגדרות ומחצרות הבתים שלנו, לא בשתולה ולא בחניתה ולא ביישובים אחרים." 

מה היא מדיניות הממשלה? 

"לממשלת ישראל אין מדיניות בכל מה שקשור למצב בצפון. כאשר מדברים על עזה אנחנו שומעים אמירות כמו 'מיטוט החמס, ריסוק החמאס, ביטול החמאס, וכמובן החזרת החטופים. בצפון אנחנו שומעים רק 'אם' ו'אם'. למשל: 'אם נסראללה יירה, אנחנו נגיב בחומרה', 'אם נסראללה יפגע ביישובים אנחנו ניכנס ונפגע בבירות'."  

ודוידוביץ מוסיף: "אף אחד לא מתווה פה תכנית ברורה, לא עם יעדים ולא עם מדדים, ולא עם לוחות זמנים. למדינת ישראל צריכה להיות תכנית לטווח הקצר, הבינוני והארוך, בטווח הקצר צריך לתת לאנשים את כל ארגז הכלים, את כל המעטפת, כדי שבמקומות שהם שוהים בהם, הם יוכלו לחיות בבטחה ולפחות באיזה שהיא רווחה כלכלית. אם אתה לא נותן לאנשים שום תקווה שום כיוון, איזו ודאות יש לילדים שלהם. לדאבוני הרב חלק מהאנשים הללו לא יחזרו כבר לאזורנו, ואנחנו נעשה כל שלאל ידינו כדי לחזק אותם, על אף ולמרות אי תפקוד הממשלה. בינתיים תושבי הצפון חשים רפיסות, עמימות ואובדן דרך אצל המנהיגים."  

כידוע, בצה"ל ובממשלה ניסו להימנע ממלחמה בשתי חזיתות בו בזמן, ולכן  התמקדו בלחימה בדרום, מתוך כוונה לשים אחר-כך דגש על הצפון. וזה לא מקובל על דוידוביץ. "ואני שואל," הוא מנסח בחריפות, "כמה אנשים עוד צריכים להיהרג כדי שצה"ל יפתח גם בצפון במערכה ויכריע את החיזבאללה. שאם לא כן, הגבול הצפוני של מדינת ישראל עלול להיות חיפה. 

"כאשר אנחנו מתקשרים לירושלים, לראש הממשלה או לשרים, הם עונים לנו. אבל התשובות שלהם הן כמו במגדל בבל. כל אחד חוזר אומר לנו שמדינת ישראל מחויבת לביטחון תושביה, אבל זו אמירה מכובסת. הרי יש חוזה בלתי כתוב של מדינה עם תושביה שעליה לדאוג לביטחונם.  

"אבל נכון לעכשיו אף אחד מתושבי קו העימות – ואני אומר את זה בבטחה – אף אחד לא מאמין לממשלה. לא מאמין שהיא מתכוננת לייצר פה חיץ, לא מאמין לממשלה שחיי החברה יחזרו למתכונתן." ודוידוביץ חוזר ומזכיר: "אנחנו נמצאים בגליל הירוק, שעד השביעי באוקטובר היה אחד מחבלי הארץ הכי מבוקשים הן תיירותית והן כלכלית. שני האספקטים האלה לא יקרו פה. אולי אילו היינו מתגוררים ביהודה ושומרון היו מאבטחים את הבתים שלנו," הוא מוסיף במרירות.  

"ובכל זאת, הדרישה שלנו היא מאוד מאוד פשוטה," הוא אומר בתקיפות, "שחיזבאללה יורחק מהגדר, או באמצעים או באמצעים ביטחוניים או באמצעים משולבים ביטחוניים ומדיניים. אני יודע מהקצונה הגבוהה שנמצאת כאן באזור, הן הסדירים והן אנשי מילואים – אין להם הנחיה ברורה. ההנחיה האחת שקיבלו היא: מגננה התקפית. הם יורים אנחנו יורים בחזרה, הם פוגעים אנחנו פוגעים בהם. אין אמירה לגבי הרחקת החיזבאללה, מתי ובאילו אמצעים." דוידוביץ סבור שהצבא ערוך ומוכן לכל מתקפה ולכל אירוע לחימה בצפון, אבל הוא זקוק להנחיית הקבינט המלחמתי.  

מתי חוזרים הביתה?  

כאשר דוידוביץ נשאל מתי יחזרו המפונים הביתה, הוא עונה: "זו שאלת השאלות. ואני אומר לכולם: תושבינו  לא יחזרו הביתה עד שיהיו בטוחים מפני החיזבאללה. רק פעולה צבאית נחושה ומשמעותית יכולה לטפל באיום הזה.  

"לא די להרחיק את החיזבאללה עשרה קילומטרים עד מעבר לנהר הליטני," מדגיש דוידוביץ. "מבחינתי הסרת האיום כוללת גם את חיסול כל הבונקרים שהוא ייצר פה לאורך השנים, גם את ארסנל הטילים שנמצא באזור, גם את הבורקאנים ובוודאי את טילי הנ"ט שמאיימים על כלל יישובי קו העימות שנמצאים מחוץ לגדר. כל אותו ארסנל חייב להיות מורחק." 

והוא חוזר ומדגיש: "לעניות דעתי ניתן לעשות זאת רק בדרך צבאית, ורק אחר-כך תהיה אפשרות לשקול להכניס לשם כוחות בינלאומיים שיעמדו בפרץ בחַיִץ הזה. או אז אנחנו נקרא לתושבינו לחזור לבתיהם."  

מוסיף דוידוביץ : "אני לא אדם רודף מלחמות, וכל שכן לא הייתי רוצה שצה"ל ישקע בבוץ הלבנוני כפי שקרה בשנות האלפיים – איבדנו שם את מיטב בנינו ובנותינו. לדעתי צריך להיות פה מבצע כירורגי מאוד מאוד מאוד ממוקד, תָחוּם  בזמן, שיבהיר גם לנסראללה וגם לכל המזרח התיכון, ש'בעל הבית השתגע', ומדינת ישראל זו לא המדינה שהתגלתה אחרי השבעה באוקטובר. אלא אותה מדינה שהיתה לפני השישה באוקטובר, שהיא הריבון והיא המדינה החזקה במזרח התיכון. ואל להם, לכל אותם בני בליעל, לחשוב לרגע שאנחנו שפופים, מפחדים או חוששים."   

לסיום, הנה כי כן, יישובים שאבות הציונות יישבו בארץ ישראל באומץ ותוך הקרבת חיים – כגון חניתה – עכשיו ריקים מאדם ופגיעים. יש המציינים זאת כמלחמת שחרור שנייה. דוידוביץ ועמיתיו ראשי הרשויות המקומיות נאבקים ללא הפסק למען תושביהם. הם יודעים שהמלחמה תארך זמן רב ודואגים לחייהם ולמצבם החברתי והכלכלי הן בהווה והן בעתיד.