על אמונה, סביבה וקולנוע

ליאת דאודי, מנווה ירק, בת בכורה במשפחה דתית בת 15 נפשות * ליאת מגדירה את עצמה "חילונית מקיימת מצוות", פמיניסטית ולהט"בית, עוסקת בקולנוע וחוקרת את נושא המודעות הסביבתית בחברה החרדית * עתה היא כותבת דוקטורט על פועלי הזבל, בעקבות עבודתו של אביה כנהג משאית זבל * עכשיו היא מסבירה איך מתיישבים הניגודים בחייה

שיחתנו מתחילה לאחר שצפיתי בסרט הדוקומנטרי שיצרה ליאת "שומרת נגיעה" (ישראל, 2016). בסרט היא מתעדת את משפחתה הגדולה בחיי היום יום, בימי חול ובאירועים מיוחדים, כגון טקס חינה וחתונה. בסרט בולטת ביותר אמה, שהיא אישה נמרצת, מנהלת את המשפחה ומביעה דעותיה תוך כדי ביצוע מטלות הבית ותוך כדי עבודתה כמגייסת תרומות. נמרצותה וקסמה הרב אינן מסגירות את העובדה שהיא אם ל-13 ילדים. "אכן, זכיתי לאימא מיוחדת במינה," מאשרת ליאת וכבר במשפט הזה מתבטאת חמימות משפחתית שבולטת בריאיון.  

היא מציגה את עצמה: "אני בת 44, בת בכורה למשפחה מזרחית חרדית בת 15 נפשות. בילדותי התגוררנו ברמת השרון ואחר כך בהרצליה בדיור ציבורי." כאשר היתה בסוף כיתה א' של בי"ס חילוני, הוריה של ליאת חזרו בתשובה והיא הועברה לבי"ס של "אגודת ישראל". אבל אז "אימא שלי, האישה המופלאה הזו, עשתה חישוב מחדש לגבי מידת האדיקות המתפתחת. היא הבינה שזו היתה קפיצה קיצונית מדי, והעבירה אותי לבית ספר ממלכתי דתי."  

עד סוף חטיבת הביניים למדה ליאת במסלול זה, אבל בכיתה י' נקעה נפשה: "הייתי נערה מאוד ביקורתית, ולא הייתי מוכנה לשבת וללמוד מקצועות קודש משמונה עד חמש בכל יום. ובנוסף לזה התחילו שיעורים כמו כלכלת בית, נושאים שהסלילו אותי לעבודות מטבח, וזאת במקום לתת את הדברים היפים כל כך שיש לנו ביהדות ובמסורת." אימה השתכנעה ורשמה אותה לתיכון "רון" בהרצליה, בו למדה בכיתות יא' יב'. "אלו היו שנים אשר שינו את חיי," מעידה ליאת. "המעבר מבית ספר דתי די שמרני לבית ספר בו לומדים בעיקר לבגרות, גרם לי להפוך ביקורתית ולפתח את המחשבה, לשתות בצמא כל חומר ולהצטיין בלימודים. שם פגשתי את מי שהפכה להיות בת הזוג הראשונה שלי ואת חברתי הטובה ביותר עד היום, הילה כרמונה ממושב שדי חמד, שהביקורים אצלה הפגישו אותי לראשונה עם האווירה הירוקה ביישוב כפרי." 

לאחר סיום בחינות הבגרות התגייסה ליאת לצה"ל ושרתה בחיל אוויר: "הייתי מפקדת של פרחי טיס," היא מספרת, "עשיתי תפקיד מאוד קרבי. אלו היו שנים של התנתקות מסוימת מהבית, ויום לאחר השחרור עברתי להתגורר לבד."

חילונית מקיימת מצוות 

כבר בצעירותה ליאת חשה בתוכה קונפליקטים בעניין העולם הדתי מול העולם החילוני, שמאוד קסם לה. את עצמה היא מגדירה "אני חילונית מקיימת מצוות. מעולם לא חזרתי בשאלה באופן הצהרתי כזה או אחר. ההורים שלי הם בעלי תשובה, אשר עם השנים מאוד התחזקו, אבל הם מעולם לא הכריחו אותי, לא כפו עלי כל מיני דברים ולא הפחידו אותי, כמו שקורה פעמים רבות בתוך העולם הזה, כך שלא היתה פה יציאה בשאלה מופגנת. זה קרה באופן טבעי, ועם השנים מצאתי את עצמי הולכת וחוזרת למחוזות המסורת."  

כאשר היא נשאלת למה היא מתכוונת ב"חילונית מקיימת מצוות", היא עונה:  "קודם כל אני חיה חיים חופשיים. אני אדם מאמין, מתפללת, צמה ביום כיפור שזה היום הקדוש שבו גם נולדתי. אני קוראת מדי שבוע את פרשת השבוע, נוטלת ידיים ומתפללת בכל בוקר, ואין לי יום בלי לקרוא פרק תהילים. אבל החשוב ביותר בעיני הם הדברים הבסיסיים של בין אדם לחברו, ואהבת לרעך כמוך, צדקה וכיבוד הורים. בלבוש ובתספורת קצוצת השיער שלי אני נראית חילונית למהדרין, ואני גם משתייכת לקהילת הלהט"ב." גם כאשר פגשה את בת הזוג הראשונה שלה, היא לא היתה צריכה להצהיר הצהרות, וההורים לא הקשו בשאלות: "פשוט חייתי את החיים כפי שהם מבלי לתת דיווחים."   

כיצד את מסבירה את הסובלנות שמפגינים הורייך המזרחים-חרדים לעזיבה שלך את אורח החיים שלהם?  

"החברה החרדית בישראל מאוד מגוונת, והיא כוללת קבוצות ותתי-קבוצות," היא אומרת. "חשוב להגיד את זה עכשיו, בתקופה הפוליטית הסוערת הזו," היא מוסיפה, "ולכן כל משפחה שונה מן האחרות. יש משפחות דתיות עם גישות שונות. אני התברכתי במשפחה שערך המשפחתיות בה עומד מעל לכול. מבחינתם אני יכולה להגיע במסוק בשבת, העיקר שאבוא." עוד היא מוסיפה: "הסוציולוג פרופ' ניסים לאון מאוניברסיטת 'בר אילן' אפיין את היהדות המזרחית-חרדית כ'חרדיות רכה', כלומר: פחות רדיקלית, מתעסקת במסורות שעוברות מאב לבן ומאם לבת. היא מגיעה ממקום גמיש יותר. לשמחתי אני משתייכת למשפחה הזאת ולא לאחרת, שהיתה אולי עלולה להוקיע אותי מתוכה, כמו שעדיין לצערי קורה ולא רק במשפחות חרדיות." לדבריה, "מהיכרותי עם משפחות מזרחיות-חרדיות רבות יש בתוכן יותר גמישות ויצירתיות, ולא חיים של שחור ולבן."  

הקשר אל המרחב הכפרי 

לפני כעשרים שנה עברו הוריה להתגורר בבית שמש וליאת נשארה באזור השרון. "אני עוסקת בשני תחומים מרכזיים בחיי," היא מספרת. "אני חוקרת סביבה וחברה ובמקביל אני אשת קולנוע. כל הפסיפס של חיי מתחבר גם מבחינה חברתית-תרבותית וגם מבחינה אקדמית."  

מזה חצי שנה היא מתגוררת במושב נווה-ירק. אין זו בחירה בעלמא להתגורר ביישוב כפרי. זו היתה משאת נפשה במשך שנים, ואולי ניתן לומר שהיא הכינה את נפשה לכך בשלבים שונים של חייה: "במבט לאחור, הנקודות המשמעותיות בחיי קשורות לאדמה ולסביבה, למושב ולקיבוץ. המושב הראשון שכף רגלי דרכה בו היה מושב שדי חמד בדרום השרון. לשם הגעתי, כאמור, בעקבות הילה, חברתי הטובה מבי"ס התיכון, שמשפחתה היתה ממש משפחה שנייה שלי. שם, תחת עץ הערבה הבוכייה, בסוף שנות התשעים, היו שנים מכוננות עבורי." 

עשור לאחר מכן הגיעה ליאת לקיבוץ הרדוף בגליל התחתון, שם עסקה בנושאים סביבתיים: "עבדתי אז בתחום האורגני. הייתי פרוייקטורית שיווק ב'הרדוף תוצרת מזון אורגני' ששייכת לחברת 'תנובה'. אז נתקלתי לראשונה בקהילה מקיימת ("שומרות על קיימוּת") מדהימה. למדתי בענווה מהחקלאים ומאנשי האדמה, המחלבה, הרפת והמאפייה. במסגרת עבודתי עסקתי בשיווק והדרכה בנושא מזון אורגני, וחיברתי בין נקודות המכירה לבין הקהילה. זו היתה הסנונית הסביבתית הראשונה שלי."

קולנוע 

לאחר סיום עבודתה בהרדוף החלה ליאת את דרכה האקדמית: "בגיל שלושים, אחרי שנים שעסקתי בתחומי שיווק והפקות, השתלבתי במערכת ההשכלה הגבוהה. אני בעצם בת לדור ראשון באקדמיה במשפחתי הגרעינית והמורחבת. נרשמתי לתואר ראשון במסלול 'חינוך, תקשורת וקולנוע' במכללת סמינר הקיבוצים. הייתי 'זקנת השבט' בין הסטודנטים הצעירים משוחררי הצבא. עבורי זה היה מעבר חד מאוד, אבל מאיר עיניים ותודעה.  

"לקראת סוף התואר הראשון התחלתי לצלם את הסרט הדוקומנטרי שלי 'שומרת נגיעה'. לקחתי מצלמה ונסעתי להורים שלי," היא מספרת. "במשך שנתיים צילמתי וצילמתי באופן אינטואיטיבי וידעתי שאני רוצה להביא אל המסך משפחה שהיא באמת יוצאת דופן, איך זה לגדול בתוכה ואיך להתבונן ממרחק הזמן על יחסים בין דוריים."  

ליאת רצתה להתמקד באמצעות הסרט גם בסוגיות חברתיות-תרבותיות ספציפיות: "רציתי לעסוק במגדר אל מול מסורת וגם להפנות את תשומת הלב לסוגיות אתניות, כגון כל הסיפור האשכנזי והמזרחי, שהוא הרבה יותר קיצוני בעולם הדתי."  

עוד נושא שהיא רצתה לגעת בו היה האמונה באלוהים, תוך כדי ההשתייכות לקהילה הלהט"בית: "לכאורה אלו עולמות שונים אבל לדעתי בכלל לא," אומרת ליאת, "הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כפי שאנחנו. אצלי זה חלק בלתי נפרד מהאמונה שלי באלוקים שהיא מאוד חזקה, ושום נטייה כזאת או אחרת לא תשנה את זה. בלי האמונה אני לא חיה." אגב, שם הסרט "שומרת נגיעה" הוא דו משמעי. נקרא באנגלית: When I Measure the Distance ("כשאני מודדת את המרחק"). 

"בארבעים וחמש הדקות של הסרט, אני מוליכה את הצופות והצופים לתוך אווירה, שהיא מצד אחד מאוד כאוטית ומצד שני יש בה כל כך הרבה אמת ופשטות וחום." הסרט יצא בשנת 2016 עורר הדים רבים ועדיין זוכה לשבחים. מאז ליאת מסתובבת בארץ, מקרינה אותו בפני קהלים שונים: "היו לי הקרנות רבות בקיבוצים ובמושבים. אחרי הקרנת הסרט אני מנהלת שיח עם הקהל, מספרת על תהליך היצירה, וכמובן נוגעת בנושאים אקטואליים מאוד בין החברה החרדית לבין החברה החילונית – וזאת מנקודת מבט של מי שנמצאת בתווך בין שתי החברות האלו."  

על חשיבות נקודת המבט הזו דווקא היום, היא מוסיפה: "כאשר אנחנו לא מכירים את האחר זה גורם לפחד ויוצר אנטגוניזם ואת ההרחקה הזו, שהיום כולנו כואבות וכואבים. בכל מחנה, ולא משנה מאיזה זרם, יש קיצוניים, ובאמת מאוד קשה להתמודד איתם. אבל יש כל כך הרבה אנשים שרוצים ומאמינים בטוב משותף, שאפשר גם וגם." והיא מוסיפה: "מבחינתי הסרט שלי הוא דוקומנט מקרב לבבות, שפותח ומייצר שיח מאוד חשוב לחברה ולתרבות שלנו." 

ליאת עסקה גם בחינוך באמצעות קולנוע. במקביל ללימודי התואר הראשון היא הקימה מגמת קולנוע בתיכון עמל בלוד, בו למדו יהודים וערבים. אחר כך עברה ללמד בבית ספר יסודי – קמפוס דורה לאמנויות ע"ש יצחק נבון בנתניה. "זכיתי לעבוד עם תלמידות ותלמידים מדהימים ויצירתיים בכיתות ד'-ו'. לימדתי ולמדתי על החיים באמצעות הקולנוע."

הקשר בין חרדיוֹת לסביבה 

ליאת המשיכה את דרכה באקדמיה. היא נרשמה ללימודי התואר השני במסגרת החוג ללימודי הסביבה ולמדעי כדור הארץ ע"ש פורטר באוניברסיטת ת"א. הכותרת של עבודת הגמר שלה היא: "מחוברות כהלכה: על הקשר בין זהות נשית חרדית ומודעות סביבתית". המחקר, ששילב בין סביבה לתרבות, היה ראשון מסוגו, בהנחיית פרופ' רקפת סלע–שפי מתל-אביב וד"ר דניאל מישורי.  

מספרת ליאת: "מהיכרותי את המקרא וההלכה ידעתי שיש בתוכם אזכורים רבים לשמירת הסביבה, כמו לא להשחית עצי פרי, שנת השמיטה, מצוות התלויות בארץ ועוד. ומצד שני, הנושא הסביבתי גרידא רחוק מיום יומם של החרדים. רציתי לבדוק את הפער הזה בקרב נשים כמו אימא שלי, בעלות תשובה מזרחיות. לצורך ההשוואה נפגשתי גם עם נשים אנגלוסכסיות חרדיות, שגם הן נחשבות לקבוצת שוליים. המחקר שנערך בבית שמש התאפשר בזכות אימי, שהיתה יד ימיני וסייעה לי רבות להגיע אל הנשים היקרות הללו, שאת עולמן אני מכירה היטב." 

"למה דווקא נשים?" היא שואלת בעצמה ועונה: "כי נשים הן כוח עצום במשפחה ובקהילה. בשנים האחרונות נשים חרדיות הן יותר משכילות, ויש להן יכולת השפעה רבה וגדלה. רציתי לשמוע האם ומה הן יודעות על נושא שמירת הסביבה, ואם כן – מה הן מעבירות הלאה."  

אחד הממצאים המפתיעים במחקר של ליאת הוא: החברה החרדית נחשבת כמי שאין לה עניין ולא עושה מאמץ לשמור על הסביבה; אבל למעשה היא תורמת רבות לסביבה באופנים שלאדם חילוני אולי יהיה קל לפספס. אומרת ליאת: "החברה החרדית לא תופסת את השמירה על הסביבה כערך שנמצא בראש סדר העדיפויות שלה; אבל מה שעלה באופן בולט מהנשים במחקר הוא, שבעבור מצווה הן יאספו בקבוקים ויתרמו את הכסף לצדקה. כלומר: אם הן יודעות שפעילות מסוימת תשרת מטרה ערכית-אמונית בעיניהן, הן יקיימו אותה. ולכדור הארץ זה לא משנה אם שומרים עליו מטעמי צדקה או אידאולוגיה סביבתית. לכן צריך להסתכל דרך נקודת המבט שלהן.  

"בעצם," אומרת ליאת, "אם נבחן את הרגלי הצריכה של אדם חרדי לעומת אדם חילוני לאורך שנה שלמה, נראה שדווקא החרדי מזיק הרבה פחות לסביבה. למשל, הוא נוסע בתחבורה ציבורית ואז פוחת מספר המכוניות המזהמות בכבישים. הוא בדרך כלל לא טס לחו"ל והבגדים שהוא לובש מועברים הלאה לשימוש חוזר, דבר כמעט לא נזרק והוא מקפיד על 'בל-תשחית'. אדם חרדי לא קונה גאדג'טים או רוכש פריטים רבים מיותרים מאתרי אינטרנט זולים. וכך בעצם," מסכמת ליאת, "לחרדים יש קהילה שיתופית מקיימת ומעוררת התפעלות וטביעת הרגל האקולוגית שלהם (למעט שיעור הילודה), איננה כגודל הסטראוטיפ. אני לא באה לסנגר על כל החרדים, אלא לציין שחובה עלינו להרחיב את העדשה דרכה אנו מביטות ומביטים."

כלים חד פעמיים 

אחת הדוגמאות בה נשאלה ליאת לדעתה המקצועית היא עניין המיסוי על הכלים החד פעמיים. תשובתה בעניין זה תואמת בדיוק את התפישה שלה לגבי הצורך להכיר את התרבות של כל חברה ולשלב זאת במטרות סביבתיות.  

"אני טוענת, שההחלטה להעלות את המס על הכלים החד פעמיים בצורה גורפת, מלמדת על חוסר רגישות חברתית ואי הבחנה בין הקבוצות השונות. באבחה אחת העלו את המס פי שלוש. זה מאוד בעייתי וזה יצר אנטגוניזם גדול. רק מי שגדלה כמוני בבית עם שלושה עשר ילדים, מבינה את הנחיצות של החד פעמי. זה לא כמו אצל משפחה תל אביבית עם שני ילדים. יש כאן משהו שהוא הרבה יותר בסיסי. אמנם אני, בתור אדם סביבתן, מתנגדת בתוקף לשימוש בכלים חד פעמיים, אבל לפני שמטילים כזה מס, לפני שמורידים את החרב באבחה בצורה כזאת, יש צורך לבדוק את העניין ברגישות תרבותית. צריך להסתכל על המגזרים השונים ולהבין מה זה אומר עבורם."  

מה לדעתך הפתרון בסוגייה זו?  

"לצערי המס בוטל, אבל לפני שיוחזר בעתיד יש צורך לפני הכול לקיים הסברה ופעילויות חינוך, אשר מותאמות לקודים ולערכים הדתיים, ורק אחר כך למסות באופן דיפרנציאלי בין משקי הבית הפרטיים ומשקי הבית המוסדיים. לישיבות ולמוסדות ציבור, שקונים בכמויות גדולות ביותר ותקציבן גדול, צריך לקבוע מס גבוה; ואילו למשפחות ולאנשים פרטיים, מס נמוך יותר."

דוקטורט על זבל 

"סיימתי תואר שני והמשכתי לדוקטורט," מספרת ליאת. "אם את התואר השני שלי עשיתי בד בבד עם אימא שלי היקרה, התואר השלישי קשור לאבא שלי. אבא שלי הטוב היה נהג של משאית זבל במשך עשרות שנים. הוא היה עובד קבלן ומשאית הזבל היתה הרכב שלנו. לא היה לנו רכב פרטי במשך כל הילדות שלי. אמצעי ההתפרנסות של המשפחה היו מעבודה בזבל. אבי היה גם מוצא כל מיני מציאות ומביא הביתה.  

"היום זה אופנתי ומקיים – אנשים משתמשים ב'יד שנייה' ולוקחים מהרחוב," מוסיפה ליאת, "אבל פעם אנשים התביישו, ובבית שלנו היה אבא שלי מוצא או מקבל כמעט את כל הצעצועים והבגדים ומביא הביתה. זו היתה הילדות שלי. אם לא היה לנו את הזבל הזה בתור משאב, אין סיכוי שהיינו מסתדרים. בילדותי הייתי מצטרפת לאבא שלי למשמרות. היינו מסתובבים בכל הארץ, בחירייה ובמקומות נוספים. ובעצם, את כל הידע שלי על רגישות אנושית, על בין אדם לחברו, על פשטות ועל קירוב לבבות, אני למדתי מהאיש הזה." אומרת ליאת בהערכה. "הייתי מתבוננת בפעילות שלו, איך הוא מבחין באישה שמתקשה להוציא את הפח מביתה, עוזר לה ומביא את הפח למשאית. ואם בעל וילה מבקש ממנו להרים גם ערמה קטנה של גזם, הוא עושה זאת. כך הוא גם התייחס אל אחרון הפועלים הפלסטינים בחירייה. הוא היה אומר לי: 'ליאת, תמיד תזכרי: אדם הוא אדם הוא אדם'." 

ליאת נמצאת עכשיו בעיצומה של כתיבת עבודת דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון בנגב, במחלקה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה, בהנחיית  פרופ' פנינה מוצפי-האלר. "במחקר שלי אני מנסה להתבונן בענווה ולספר מי האנשים שמפנים לנו את הפחים מהבתים ומהחצרות האחוריות. מי אלו העומדים על המשאיות? מאילו משפחות הם מגיעים? מאיזה רקע הם באים? במה הם מאמינים? האם הם דתיים או חילוניים? מה הם הכי אוהבים למצוא בפח? איך הם רואים את החברה סביבם מהמשאית החוצה? מצד אחד לא נוכל לחיות בלי פינוי האשפה ומצד שני – התגמול שלהם כל כך נמוך ופעמים רבות הם 'שקופים'." 

מסתבר שהמחקר שלה משלב גם פן מעשי: "בנוסף לראיונות שערכתי עם הנהגים והפועלים, גם הצטרפתי באופן אקטיבי למשמרות שלהם, כדי להרגיש ולו במעט בגופי מה זה. נסעתי על משאיות הזבל, גררתי פחים," אומרת ליאת בהתרגשות: "המחקר הזה הוא איזה שהוא תיקון שבא לעשות צדק מפצה עבורי ועבור הגברים המיוחדים המועסקים בענף הקשוח הזה. כשהייתי נערה, חסרו לי רגעים של גאווה בעבודה של אבי בזבל, וכיום אני עמלה על 'החזרת עטרה ליושנה' ועל זקיפת הקומה יחד עם כל העוסקים במלאכה." 

ליאת לא מסתפקת רק במחקר אקדמי. היא גם עוסקת בתחום הפסולת והמחזור: "בשנים האחרונות אני עובדת בשלטון המקומי, בעבר ברמת גן וכעת בעיריית רמת השרון במחלקה לאיכות הסביבה. עבודת השדה במחקר החלוצי הזה שלי נערכת בתחומן של שתי הערים הללו." 

המעבר לנווה ירק  

"כשהכרתי את בת הזוג האחרונה שלי חזרתי לעיר ילדותי רמת השרון. לפני מספר חודשים ולצערי לאחר 13 שנים של זוגיות התפצלנו בפרידה קשה מאוד," מספרת ליאת. "ואז החלטתי לעבור לגור ביישוב כפרי, דבר שחלמתי עליו במשך שנים. מאז שדי חמד והרדוף יש בתוכי החיבור הזה, הכמיהה לשדות מוריקים, לציוץ של ציפורים, למגוון ביולוגי, לשקט." 

"הגעתי לפה עם שני החתולים שלי ומצאתי שלווה ויופי. אני מתגוררת בנחלה של אנשים מקסימים, משפחת שלכטר ממייסדי המושב, אנשי אדמה ורוח. כשהגעתי לכאן נגלה לפני מיד עולם יפהפה ומנחם," היא אומרת בהתרגשות. "המטעים שיש כאן, האפרסמונים, האפרסקים והארטישוקים. נחל הירקון זורם כאן ממש מרחק של כמה דקות הליכה. בכל יום אני משוטטת בשדות סביב וחוקרת את שבילי המושב. הגעתי למקום כל כך ירוק, קרקע פורייה לחיות בה. האנשים כאן מקסימים בין אם בצרכנייה, בסניף הדואר הקטן, במשתלה או בבריכה."  

מה שעוד מרגש את ליאת במקום מגוריה: "במרחק קצר מפה, במושב הסמוך אלישמע, יש  מקום קסום – 'למען חיות הבר', בית חולים לחיות בר שייסד אביהו שרווד, בו אני מתנדבת. נעשית שם עבודת קודש."  

עוד היא מוסיפה: "עבורי זו סגירת מעגל. לפני שני עשורים הייתי בשדי חמד, אחר כך בהרדוף, ועכשיו בנווה ירק. הכול בדרום השרון. יש פה סגירה של מעגל אחד, ופתיחה של מעגל אחר. זה מאוד מרגש. אני מתגוררת פה חצי שנה ואני רוצה ושואפת להישאר לחיות בעולם הכפרי. זו זכות לחיות באווירה כזאת מבחינות רבות".  

היא מתייחסת גם לעיתון "קו למושב": "מזה כמה חודשים אני הולכת לערוך קניות לשבת בצרכנייה, ולוקחת אתי הביתה את העיתון. אני קוראת את הסיפורים היפים, המרגשים, האנושיים והפשוטים. חשבתי שיהיה נהדר שגם הקול שלי, כתושבת חדשה במקום יישמע. נווה ירק הוא מושב חילוני, ואותי משמח מאוד שיש כאן גם בית כנסת וגם אנשים מאמינים. מאוד מעניין לראות כאן גיוון אנושי. המיקרוקוסמוס הזה מחמם את הלב. כל חיי אני נמצאת בעולמות שלכאורה יש בהם קונפליקט, אבל הם לחלוטין יכולים להיפגש, גם מבלי לוותר על הביקורת. העיקר שנבחר לראות את הטוב."