דרורית ואפרים מקיבוץ דליה עשו הכול כדי שבנם שנולד עם תסמונת דאון ישולב בקהילה. מבית הספר, דרך הצבא ועד הקמת "הבית בדליה". היום הם מלווים קיבוצים נוספים בדרך לבית משלב בקהילה
כשלדרורית ואפרים אברהם נולד בנם החמישי, יאיר, תינוק מתוק עם תסמונת דאון, הם ידעו כבר מהרגע הראשון שהם יעשו הכול בשבילו. כל מה שיידרש כדי להעניק לו חיים מלאים, עצמאיים ומשמעותיים. אחד מהעקרונות הבסיסיים בגישה הזו הוא הרצון לשלב את יאיר, עד כמה שניתן, במסגרות חינוך רגילות.
כולנו ילדים של החיים
דרורית היא אשת חינוך. במשך 35 שנה עבדה במערכת החינוך של המועצה האזורית מגידו. בתחילה ניהלה את המוסד החינוכי "הרי אפרים" ולאחר שזה התאחד עם מוסד "השומריה" והפך לתיכון מגידו, לקחה על עצמה את תפקיד הריכוז החברתי. בנוסף, היא שימשה במשך כמה שנים כמזכירת קיבוץ דליה: "לתוך זה נולד יאיר", היא מספרת "והשקפת העולם שלי תמיד הייתה שילוב, גם בתוך בית ספר בתיכון היו לנו כל מיני מסגרות וכן הלאה".
השקפת העולם הזאת קיבלה חיזוק כאשר לאחר לידתו של יאיר פגשו דרורית ואפרים את פרופ' ראובן פוירשטיין. פרופ' פוירשטיין היה פסיכולוג ופדגוג, פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ואנדרבילט בטנסי ומייסד מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה. הוא חתן פרס ישראל למדעי החברה ולאחר מותו קיבל את עיטור נשיא מדינת ישראל. בין היתר חקר פרופ' פוירשטיין גם את הנושא של תסמונת דאון: "הוא קבע שמנת המשכל שאנחנו נולדים איתה היא לא דבר קבוע" מסבירה דרורית. "אלא זה עניין שמתפתח וזורם וכדי שזה יקרה מאוד חשוב שהילדים האלה עם תסמונת דאון יחשפו לנורמות רגילות ויתחנכו במסגרות רגילות. הילדים האלה לומדים בעיקר דרך חיקוי, חשיבה מופשטת היא יותר בעייתית אצלם, ולכן חשוב השילוב".
רווח לכולם
כשיאיר, היום בן 38, היה בן חודש, הכירו דרורית ואפרים את עמותת ית"ד – ילדי תסמונת דאון, ועם הזמן הפכו לפעילים משמעותיים בה, חברים בהנהלה שלה ובוועדות השונות, וגם שם קיבלו חיזוק לאמונתם שחשוב לשלב את יאיר בחברה הרגילה. עם כל הרוח הגבית והאמונה הזו יצאו לדרך, כאשר המקום הראשון בו רצו לשלב את יאיר היה כמובן ביתם, קיבוץ דליה. בשנה הראשונה לחייו, בשל בעיות בריאותיות, יאיר היה בבית עם דרורית, אבל לאחר מכן הוא נכנס לפעוטון רגיל בקיבוץ, בליווי סייעת, ובהמשך למד בבית הספר היסודי בעין השופט. בשני המקומות האלו הוא ילד יחיד עם צרכים מיוחדים בתוך קבוצה של ילדים "רגילים": "ראינו שכולם יוצאים מזה מרווחים. יאיר מקבל את האפשרות להתחנך במסגרת רגילה וחיקוי של נורמות רגילות והילדים האחרים לומדים לקבל אותו. לא רק ילדי קיבוץ דליה שרגילים אליו אלא ילדים מכל האזור. ובאמת, העניין הזה של השילוב מראה תוצאות מאוד טובות, גם מבחינה ערכית, גם מבחינה מעשית, גם מבחינת ההתפתחות של יאיר וזה נותן לנו את התחושה שזו הדרך, דרך השילוב", מוסיפה דרורית.
קירוב לבבות
הדרך לשילובו של יאיר לא תמיד הייתה חלקה. בתור הילד הראשון עם תסמונת דאון בקיבוץ דליה היו צריכים אפרים ודרורית לעשות הרבה דברים על מנת "לקרב את הלבבות", כדבריה של דרורית. היא מספרת שכאשר חזרה עם יאיר מבית החולים אנשים בתחילה נרתעו ואף התרחקו. בהחלטה לשים לזה סוף נכנסה דרורית עם יאיר בעגלה לחדר האוכל בשבת בבוקר וכשחבר הקיבוץ הראשון עבר לידה פנתה אליו ואמרה: "לא מגיע לי מזל טוב?" והחבר ניגש ואמר מזל טוב וניגשו עוד אנשים וכך נשבר הקרח. לאחר מכן הביאו דרורית ואפרים רופא לקיבוץ שהעביר הרצאה על תסמונת דאון, הביאו הצגה שעסקה בנושא ואף הזמינו אנשים בפתיחות רבה לשאול אותם כל שאלה. "יאמר לזכות דליה שהנשמה פה יתרה", מתרגשת דרורית כשהיא נזכרת בתחילת הדרך.
כשיאיר גדל והגיע לכיתה ה' עלתה השאלה היכן יתחנך כשיגיע לחטיבת הביניים ולתיכון. מבחינה פורמלית ומעשית באותו הזמן לא הייתה אפשרות לשלב אותו בכיתה בחטיבה ובתיכון והפנו את המשפחה למסגרת של חינוך מיוחד בבית שאן. אפרים ודרורית, שהאמונה בשילוב כבר הפכה לדרך חיים עבורם, לא יכלו לדמיין את יאיר במסגרת חינוך מיוחד והחליטו שהם בעצמם יקימו עבורו ועבור ילדים נוספים כיתה מיוחדת בתוך בית הספר האזורי הרגיל, החלטה שלקחה אותם למסע בנבכי מערכת החינוך והבירוקרטיה: "אפרים ואני ישבנו עם כל מי שאפשר. פגשנו את שר החינוך ושר החינוך הגיע אלינו, זה היה אז יוסי שריד, ועזרו לנו גם דרך עמותת ית"ד, שכאמור היינו בה מאוד פעילים. בבית הספר מגידו, שהיה אז במעבר ממוסד 'הרי אפרים' לבית ספר אזורי מגידו, עשו על זה דיונים. הם דאגו ושאלו 'מה, יסתובבו בינינו מפגרים ומה יעשו להם הילדים הרגילים שיתנכלו להם'? ואני אמרתי 'תקשיבו, מהניסיון שלנו הילדים האלה עם התסמונת דאון מוציאים את הטוב מהבן אדם ואני מבטיחה לכם שגם פה יקרו דברים טובים".
יחד נצליח
ואכן, כיתת "יחד" קמה בבית הספר מגידו, בתחילה עם שני ילדים ולאחר זמן גדל מספר הילדים עד ל-12 שזהו התקן. גם כאן נבנתה עם הזמן תוכנית שילוב ייחודית ומעניינת. דרורית מסבירה: "חשבנו בהתחלה שהם ישתלבו בכיתות הגדולות. נעשה להם הכנה מראש בכיתה הקטנה ואז הם יגיעו לכיתה הגדולה ושם ישתלבו. ראינו עם הזמן שזה לא הולך, זה לא מתאים להם ואז החלטנו שננסה הפוך. הילדים של כיתת 'יחד' ילמדו בכיתה שלהם ונוציא תלמידים מהכיתות הרגילות והם יגיעו לשם. מה שעשינו בעצם הוא שיצרנו כיתות משותפות בתחומים שהם יכולים ללמוד יחד כמו כישורי חיים, ספורט ואומנות ובשעות אחרות הילדים של כיתת 'יחד' למדו בנפרד חשבון, שפה וכדומה".
הסיפור של כיתת "יחד" בבית הספר מגידו היה הצלחה גדולה. הילדים עם הצרכים המיוחדים השתלבו בצורה טובה בבית הספר, שילוב שהעצים ותרם לכל המעורבים בדבר. הילדים יצאו עם כל ילדי בית הספר לטיולים, השתתפו בהצגות סוף שנה ויצרו קשרים וחברויות.
יוצא לחיים
אבל המסע לשילוב מלא של יאיר בכל תחומי החיים לא נגמר שם. חוק החינוך המיוחד אינו מסתיים, כמו החינוך הרגיל, בגיל 18, אלא ממשיך עד גיל 21. לכן, לילדים עם הצרכים המיוחדים יש שלוש שנים נוספות בהן הם לומדים וצריך ליצור מסגרת שילוב נוספת עבורם. עם כל הידע והניסיון והאמונה שכבר היו מצוידים בהם יצרו אפרים ודרורית, יחד עם הורים ושותפים נוספים, תוכנית שילוב נוספת: "אמרנו, השלוש שנים האלה לא יהיו עוד מאותו הדבר. בשלוש השנים האלה ניצור להם תוכנית כישורי חיים" מפרטת דורית. "ואז מה שעשינו זה ששיתפנו את כל האזור. היו לנו אז בסיסים צבאיים באזור, ג'וערה ואליקים שלידנו. אז יומיים בשבוע היה להם צבא. היית צריכה לראות, הם לבשו מדים ויצאו לצבא והיו חיילים. יומיים נוספים בשבוע הם השתלבו במפעלים באזור. רצינו שיתרגלו לפרנס את עצמם והם השתלבו במפעלים, במטבח, בחדר האוכל, בבתי ילדים, כל אחד איפה שמתאים לו. ויום נוסף בשבוע הם הלכו למרכז מגדלור שנמצא בחיפה, שם יש תוכנית של משרד הרווחה להכנה לחיים. שם הם למדו להכין לעצמם אוכל, לסדר מיטה ושם גם התחילו להכין אותם לכך שבגיל 21 הם כבר יצאו לחיים עצמאיים בהוסטלים".
יום אחד, כשיאיר היה כבן 19, הוא בא אל דרורית ואמר: "אמא תקשיבי, כל האחים שלי גרים בקיבוץ דליה. נכון שגם אני אגור בקיבוץ דליה?". השאלה הזו, שהייתה כמו הרמה להנחתה, כפי שמתארת זאת דרורית, פתחה את הדלת לפרויקט השילוב האחרון והגדול מכולם של משפחת אברהם – הקמת בית לדיור של בוגרים עם צרכים מיוחדים בתוך קיבוץ דליה, בו יוכל לבלות יאיר את חייו הבוגרים כאדם עצמאי המשולב בקהילה שבה נולד וגדל.
"הבית בדליה"
במשך 11 שנים עמלו דרורית ואפרים, ושותפים נוספים, על הקמת "הבית בדליה". 11 שנים שבהן יאיר ממשיך לגדול ולהתפתח ובינתיים חי עימם, בביתם הפרטי בקיבוץ. כדי לגרום לפרויקט הזה להתגשם עבדו דרורית ואפרים בכמה מישורים – מישור ראשון מול משרד הרווחה, אותו היה צריך לשכנע שכן יש צורך להקים הוסטל נוסף באזור, ומישור שני מול קיבוץ דליה, כשברקע מתקיימים כבר דיונים על הפרטה בקיבוץ וגם מבחינה חברתית לא היה פשוט לאנשים לקבל את העובדה שיגורו בקרבם אנשים עם צרכים מיוחדים.
ב-2003, כשיאיר עוד היה בבית הספר, התחילו דרורית ואברהם לעבוד על הקמת הדיור בדליה ורק ב-2014 קם הבית באופן מעשי. לאורך השנים הללו הלכה איתם קבוצת משפחות, כולן משפחות בהן יש ילדים עם צרכים מיוחדים, ששמרו אמונים לפרויקט וחיכו להקמתו.
כידוע, את ההפעלה של הוסטלים ברחבי הארץ הפריט משרד הרווחה והעביר את האחריות לזכיינים שונים. לאחר תהליכים שונים נבחרה על ידי משרד הרווחה חברת "אלאור", בבעלותו של אלון אלרואי, להיות הזכיינית שתפעיל את "הבית בדליה", חברה שדרורית ואפרים הכירו והעריכו עוד קודם לכן. שלוש שנים ישבו חברת אלאור וקיבוץ דליה יחד עם עורכי הדין של שני הצדדים עד שהגיעו להסכמות שאפשרו את הקמת הבית ולאחר אישורו לקחו מבנה בקיבוץ ושיפצו אותו מהיסוד.
בגיל 30, לאחר שנים שהוא חי בבית הוריו, עבר יאיר למסגרת הדיור שהקימו דרורית ואפרים עבורו ועבור בוגרות ובוגרים נוספים בעלי צרכים מיוחדים. כיום מונה הבית 16 דיירים ודיירות בעלי צרכים מגוונים, חלקם עם תסמונת דאון וחלקם עם אוטיזם. "הבית בדליה" הוא הבית הצפוני ביותר של חברת "אלאור" וההתייחסות אליו היא כאל "בית בוטיקי" העטוף בטבע הירוק של הקיבוץ ומוקף בחום האנושי של אנשי קיבוץ דליה. במהלך היום דיירי הבית עובדים במקומות שונים כגון חוות התעסוקה האקולוגית "תלמים" שבקיבוץ מגידו. אחר הצוהריים הם מבלים בפעילויות פנאי שונות בדיור ובקיבוץ, כאשר יש גם אנשי מקצוע שמלווים אותם ועובדים עימם וגם מתנדבים שונים מהקיבוץ והאזור. הקיבוץ עצמו הוא חלק מחייהם ועל שביליו הם נפגשים עם האוכלוסייה המקומית, מבלים בחדר האוכל ובבריכה, קונים בכלבו ועוד.
כוכב הצפון
חשוב לציין שלהגשמת החלום הזה, שליאיר וחבריו יהיה בית משלב בקיבוץ, היו שותפים נוספים. מלבד דרורית ואפרים, שהובילו את המהלך, קיבוץ דליה היה שותף מלא וללא תמיכת האנשים שבו לא היה הבית קם: "אני יכולה לומר לך, ממקומות אחרים שבהם אנחנו מעורבים, שזה לא מובן מאליו שקיבוץ מאשר הקמת בית כזה בתוכו. תמיד יש דאגות… ובדליה אפילו אלה שבהתחלה הכי התנגדו הפכו להיות החברים הכי טובים של הדיור שלנו", מספרת דרורית. "אני חושבת שקיבוץ דליה ראוי לכל ההערכה על הפתיחות, הנכונות, הקבלה, הליווי לאורך השנים. מראשית הדרך, מאז שיאיר נולד, כשנכנסנו לחדר האוכל ופתחנו את הדלת". אפרים מוסיף: "יש גם את מי שהיה מנהל הקהילה בזמנו, שחם מיטלר, וחסידה גאיל שהייתה אז מנהלת הפרט בקיבוץ שליוו אותנו, ואברהם אזולאי, מנכ"ל המועצה האזורית מגידו, שמלווה אותנו הרבה שנים עוד מאז שיאיר נולד".
כמובן, שהבית לא יכול להתקיים ולהיות בית כל כך מוצלח ואיכותי ללא הצוות שעובד במקום וראוי להערכה גדולה. "הצוות הוא המפתח. אנחנו דואגים שהצוות שם יהיה מעולה", דרורית מסבירה. "קודם כל אורלי בכר, שהייתה אחת מהמנהלות הראשונות של הבית וניהלה אותו שבע שנים. היא הייתה מעולה ואיתה היה צוות מעולה, חלק נשארו וחלק התחלפו, יש צעירים ויש פנסיונרים כמו העובדת הסוציאלית המצוינת שלנו מאשה סמרס".
גם אחרי ש"הבית בדליה" הוקם והחלום הוגשם אפרים ודרורית לא מפסיקים את העשייה. "יאיר הוא כוכב הצפון שלנו", הם אומרים, "הוא מכוון אותנו בדרך". כיום הם מלווים קיבוצים נוספים שמעוניינים להקים דיור שכזה בשטחם וכן, מלווים משפחות וממשיכים להיות פעילים באקי"ם עפולה-בית שאן שם דרורית מנחה קבוצת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. המוטו של דרורית, כפי שהיא אומרת, הוא "תחלמו חזק, תאמינו חזק, תעבדו מאה אחוז ותצליחו".
