תקדים: לא ניתן לבטל מעמד "בן ממשיך" לאחר שמומש

ההורים נתנו לבנם ורעייתו זכויות 'בן ממשיך' והם בנו את ביתם ומשפחתם במשק ומגורי ההורים * לאחר מות האב הורעו היחסים בין האם לבן ורעייתו והאם המנוחה נישלה אותם בצוואתה לחלוטין – אך ביהמ"ש המחוזי לא קיבל זאת

פסק דין תקדימי ניתן על ידי הרכב שופטי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ורדה פלאוט, צבי ויצמן ומוטי פירר, בו נקבעה הלכה חדשה וחשובה מאוד למגזר החקלאי ולדיני המשפחה: לא ניתן לבטל מעמד של "בן ממשיך" בנחלה חקלאית באמצעות צוואה בלבד, אם ההורים הביעו את רצונם ונתנו את הסכמתם עוד בחייהם.

ב-20 במרץ, שנה שעברה, פסקה כב' השופטת מירה רום פלאי מבית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ פסק דין, במסגרתו נדחתה תביעת אח ואחותו לפינוי אחותן ולסילוק ידה מהמשק והתקבלה תביעת אחותם לביטול מינוי אחיה כבן ממשיך, תוך קביעה כי היא תהיה בעלת הזכויות במשק (תמ"ש 77027-01-23). בנוסף, חויבו המערערים בהוצאות משפט בסך של 118,000 ₪.

מה הביא את בית המשפט לביטול מעמד האח כ"בן ממשיך", צעד שנחשב כחריג ביותר?

רקע

ההורים (המנוחים), היו בעלי הזכויות המקוריים כ"ברי רשות" במשק ולהם שלושה ילדים: המערער, המשיבה (אחות), ו-א', אחות נוספת שאינה צד להליך. מערערת 2 היא אשת המערער.

באפריל 1987 חתמו ההורים, המערערים ואגודת המושב על מסמך "הצהרה והתחייבות" בפני המושב, המנהל והסוכנות, שתכליתו מינויים כ"בנים ממשיכים" במשק. מסמך זה איפשר למערערים לבנות בית מגורים בשטח המשק, וקבע כי יהיו זכאים להחזקה בלעדית במשק לאחר פטירת ההורים.

המערערים בנו את ביתם במשק והתגוררו בו משנת 1987. אחות המערער התגוררה במבנה בלתי חוקי במשק במשך כ-15 שנה. האב נפטר בסוף 2010 ובצוואתו הוריש את כל רכושו לאשתו (האם המנוחה). הוא ציין כי כיוון שזכויות "בן ממשיך" מתנגשות לכאורה עם דיני הירושה וכדי להיות הוגן עם כלל ילדיו, ככל הניתן, יש להעניק לאחות זכות לרכוש "חלקה צהובה" וכי תינתן לה זכות/רשות מגורים בבית ההורים, לאחר מותם, עד שימצא פתרון קבע לה ולבני ביתה. כן קבע המנוח כי אם המשק יימכר לצד ג', על המערער לשלם לשתי אחיותיו פיצוי כספי בשווי שליש מערך המשק לכל אחת, בניכוי עלות ביתו שנבנה על ידו.

לאחר פטירת האב, הגישה אלמנתו בקשה לרמ"י להעברת זכויותיו במשק על שמה. עשר שנים לאחרי כן, ב-24.05.2021 נפטרה האם ובצוואתה הורישה המנוחה את כל רכושה, לרבות זכויותיה במשק, אך ורק למשיבה. היא נישלה את המערער ואת אחות א. מהירושה, תוך פירוט מעשים והתנהגות לא מכבדת לכאורה מצד המערערים כלפיה.

וזו לשון צוואת המנוחה בחלקה הרלבנטי לנדון: "…לאחר מותי הנני מצווה בזאת את כל עזבוני ורכושי, מכל מין וסוג שהוא, לרבות מקרקעין… רכב, ניירות ערך, כספים… וזכויות, מכל סוג ומין… למשיבה ולה בלבד… אני מצהירה בזאת כי אין ברצוני לצוות ו/או להעניק ו/או להותיר דבר לילדיי (המערער והאחות א.).

"לצערי הרב," כתבה האם בצוואתה, "בני הגדול עשק אותי במשך שנים וגם את היותו בן ממשיך במשק, אני מצווה לבטל… ניתק אותי ממשפחתו, אמר לי שהוא לא בני ואני לא אמו, והנכדים כלל לא באים אליי ולא רואים אותי. גם כשהם פוגשים אותי ברחוב הם לא אומרים לי שלום, בהוראת אביהם. וזאת למרות שהוא גר על אדמתי. אשתו מתנהגת אליי בצורה מחפירה, ובאה אליי בהאשמות. לכן, אינני רוצה להותיר לו דבר.

"לגבי האחות א., גם כאן, לצערי הרב, האחות כמעט שלא מגיעה לבקר אותי ולא מגיע לה לקבל דבר מעיזבוני… אין לי רצון להשאיר לה דבר ולא מגיע לה כלום…"

לאחר פטירת האם, הגישה המשיבה ביום 30.08.2021 בקשה לרמ"י להעברת זכויות המנוחה על שמה. מנגד, המערערים הגישו ביום 01.11.2021 בקשה לרמ"י להעברת המשק על שמם כ"בנים ממשיכים" מכוח ההתחייבות הבלתי חוזרת משנת 1987. ביום 13.04.2022 אישרה רמ"י את העברת הזכויות במשק ע"ש המערערים. בעקבות זאת, הגישו, כאמור, המערערים תביעה לסילוק ידה של המשיבה מהמשק ואילו המשיבה הגישה תביעה שכנגד לביטול מינוי "הבן הממשיך" ורישום הזכויות על שמה, בה כאמור זכתה בביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ.

הערעור

באמצעות עו"ד אורן אבלה ערערו ה"בן הממשיך" ורעייתו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. במסגרת הערעור (בעמ"ש 29231-05-25), קו ההגנה והטיעונים שהוביל עו"ד אבלה התבססו על שילוב של דיני הקניין, דיני החוזים המיוחדים של המגזר החקלאי ועיקרון תום הלב.

שופטי בית משפט המחוזי החליטו לקבל בחלקו את ערעור המערערים על פסק דינו של בית משפט קמא וזאת באופן הבא:

"א. נקבע כי הזכויות במשק הועברו למערערים כדין, מכוח התחייבות המנוחים לתת להם זכויות 'בן ממשיך', בניית ביתם של המערערים במשק ומגוריהם לצד המנוחים עשרות בשנים, קבלת מלוא האישורים הנדרשים על ידי הגורמים המיישבים ולבסוף פטירת המנוחים. כל אלו הביאו להתגבשות זכותם של המערערים ולהשלמת המתנה, הן במישור המשפחתי והן במסגרת המוסדות המיישבים.

"ב. בצד זכותם של המערערים לעשות שימוש במשק ומתקניו כברי רשות, רשאית המשיבה להתגורר בבית ההורים נוכח הרשות המוכחת שניתנה לה להתגורר במשק, וכעולה מצוואת המנוח, שהמערער הסכים בחייו לתנאים המפורטים בה. היא תהא רשאית אפוא להתגורר בבית ההורים הישן לצד ביתם של המערערים, כל עוד לא תמצא מדור של קבע, כאשר תעמוד לה הזכות לקבל שליש מערך המשק עם מכירתו באופן המצוין בצוואת המנוח, לה נתן המערער את הסכמתו.

"ג. כל צד יישא בעלויות השימוש במתקני המשק הנצרכות על ידו (מים, חשמל, ארנונה וכיוצ"ב). ככל שתהיינה מחלוקות בעניין זה בין הצדדים, הם ידרשו להסדירן בהליך מתאים.

"ד. צו ההוצאות שניתן כנגד המערערים בהליך קמא בטל וככל ששולמו ההוצאות למשיבה עליה להחזירם למערערים. בנסיבותיו של העניין לא מצאו השופטים לעשות צו להוצאות בהליך זה. הערובה שהופקדה על ידי המערערים תושב להם באמצעות באי כוחם".

עו"ד אורן אבלה, המתמחה בדיני ההתיישבות, יו"ר פורום ההתיישבות ברמ"י ולשכת עורכי הדין בישראל, מסר: "מדובר בפסק דין פורץ דרך שעושה סדר במונח 'הבן הממשיך' ובצורה מופלאה נותן משמיות וחשיבות להתחייבות חתומה שאנשים התבססו עליה כל חייהם. מניסיוני העשיר אנחנו מבינים שיש הרבה 'כוחות משפחתיים' שפועלים כנגד מינויים כאלה, אולם בחלוף ארבעה עשורים לא יתכן שמי שיסתמך על התחייבויות כל חייו, בנה את ביתו, גידל את ילדיו, טיפל בהורים והחזיק את המשק, ימצא את עצמו נוכח ויכוח או ריב מינורי בסיכון לאבד את המשק. שגה ביהמ"ש השלום בניתוח שלא שיקף את המציאות. אני שמח ומברך את הרכב ביהמ"ש המחוזי שנתן פסק דין תקדימי וברור, מפורט ומנומק כדי שהבאים בתור לא יעשו שימוש ציני בהתחייבויות משמעותיות של עזבונות ו/או משנות חיים."