"ניתן לראות עד כמה הערבות ההדדית באה לידי ביטוי אצלנו, בקיבוצים והמושבים, כמצפן שאליו צריכה לכוון מדינת ישראל כלקח מסט כולל של לקחים מהמשבר שפוקד אותנו"
בימים אלה אנו נמצאים בתקופת בין המצרים, ימים של אירוע כואב בעברנו ההיסטורי, שאליהם מתווספים בתקופה זו ימים מורכבים של התמודדות עם נגיף הקורונה, אך לא פחות משמעותי מכך – תחושת כאוס ובלבול שמאפיינת את החיים בתקופה זו.
היעדר אמון בהנהגה, מגבלות והוראות המשתנות חדשות לבקרים, תחושה של רגע לפני מחאה חברתית ענקית – כל אלה מייצרות מציאות לא פשוטה להתמודדות.
מציאות זו פוגשת גם אותנו, החקלאים ועובדי האדמה. אלה שנושאים בשליחות הביטחון התזונתי לאזרחי המדינה ומזוהים מאז ומעולם עם ערך הערבות ההדדית ואהבת הארץ והשיוון בין בני אדם.
דווקא בתקופת הקורונה, דווקא אל מול השיסוי והניכור הפנימיים, חשיבותו של ערכים אלה עוד יותר מתעצמת והופכת לשאלה קיומית לא רק בנוגע לעתיד החקלאות בישראל אלא לעתיד כל הכלכלה והחברה בישראל.
ניתן לראות עד כמה הערבות ההדדית באה לידי ביטוי אצלנו, בקיבוצים והמושבים, כמצפן שאליו צריכה לכוון מדינת ישראל כלקח מסט כולל של לקחים מהמשבר שפוקד אותנו. ערבות הדדית מופלאה של רפתות מבודדות בעקבות הנגיף, והתגייסות טוטאלית למען רפתות הזקוקות לעזרה, זאת ועוד מעוררות השראה ובהחלט מהוות גאווה גדולה.
הערבות וההתגייסות אף תורמות לחיזוק מעמד של החקלאים והרפתנים כאי של וודאות במציאות של חוסר וודאות. תחת האיומים הבריאותיים והמגבלות, הם ורק הם ממשיכים לעבוד מסביב לשעון, לילות כימים, בכדי להמשיך ולייצר מתוצרת הארץ, בכדי להמשיך ולדאוג שהבתים בישראל ייהנו מאספקת סדירה של מוצרי בסיס במקררים. במישור הזה – אזרחי ישראל יכולים לישון בשקט.
ליאור שמחה: "כאילו לא עברו שני עשורים ואנו שוב ושוב מתמודדים עם הבעיה האמיתית של המשק, על התרחבות המגזר הציבורי והצטמקות המגזר היצרני. כמו אז, כך היום – ולכל מי שמוכן לשמוע אותנו, אנו אומרים ללא משוא פנים: אנו – המגזר היצרני – רזים מאד, ואין אנו יכולים לשאת על כתפנו יותר את המשקולות הכבדות של המגזר הציבורי. לא, לעולם לא נוכל לעשות זאת וראוי כי נטל זה יוסר מאיתנו אחת ולתמיד. ויפה שעה אחת קודם"
אם ממשלת ישראל נדרשה לעוד הוכחה בדבר חיוניותם וחשיבותם של החקלאים בישראל, עובדי האדמה, הרי היא בימים מיוחדים אלה. לכן, לא הפתענו מקריאתו הנחרצת של ראש הממשלה להעדיף את התוצרת המקומית ולתרום ככל הניתן לקידום כלכלת ישראל על טהרת הייצור הכחול-לבן. נדמה, כי קריאתו זו מוסיפה ומהווה קריאת השכמה לכל הפקידות הציבורית והדרג המקצועי במשרדי הממשלה להקל ולסייע ליצרנים הישראלים ולחזק את הכלכלה הישראלית. השאלה היא, האם באמת מדובר באור ערכי ומוסרי חדש ולא בפנס של רכבת חולפת? האם באמת אנו לקראת עידן שבו ממשלת ישראל תבין סוף-סוף כי יש לתמוך ולסייע ליצרנים ולחקלאים שלנו מבית ולא אלה שמעבר לים? ימים יגידו.
אנו עוקבים מקרוב אחר כל שינוי והתפתחות בגזרה הפוליטית, וחוזרים ומזכירים לכל מי שמוכן לשמוע את נאומו המפורסם של רוה"מ, על "האיש הרזה והאיש השמן". אותו נאום שנשא בנימין נתניהו בתחילת שנות ה-2000 ובמהלכו השתמש בדימוי של אדם רזה, הנושא על גבו אדם שמן, כשהאחרון כל הזמן משמין והראשון כל הזמן מתכווץ. האדם השמן, הוא הסקטור הציבורי, בעוד שהאדם הרזה הוא הסקטור הפרטי, המייצר ואמור לשאת על גבו את הסקטור הציבורי.
כאילו לא עברו שני עשורים ואנו שוב ושוב מתמודדים עם הבעיה האמיתית של המשק, על התרחבות המגזר הציבורי והצטמקות המגזר היצרני. כמו אז, כך היום – ולכל מי שמוכן לשמוע אותנו, אנו אומרים ללא משוא פנים: אנו – המגזר היצרני – רזים מאד, ואין אנו יכולים לשאת על כתפנו יותר את המשקולות הכבדות של המגזר הציבורי. לא, לעולם לא נוכל לעשות זאת וראוי כי נטל זה יוסר מאיתנו אחת ולתמיד. ויפה שעה אחת קודם. אחרת, פגיעה מתמשכת בשוק היצרני והחקלאות על טהרת הכחול-לבן תהווה בכייה לדורות, בדומה לתוצאות הרות הגורל בחורבן הבית והבכייה לדורות בתקופת בין המצרים.
כותב המאמר: ליאור שמחה, מנכ"ל משק החלב
ליאור שמחה: חיזוק התעשייה והתוצרת המקומית
