פרשת השבוע: פרשת ראה

פרשת השבוע:  פרשת ראה

דברים פרק יד

{כב}  עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: {כג} וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: {כד} וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: {כה} וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: {כו} וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: {כז} וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: (ס) {כח} מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: {כט} וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

בפסוקינו נדרש כל אדם לתת מַעֲשֵׂר , כלומר עשירית מכל יבול, שמן, יין וכו' שהוא מייצר. המצווה כוללת אכילה במשכן של אלהים,  כדי ללמוד להתיירא ממנו. אם הדרך ארוכה וקשה הוא לא חייב לשלוח מוצרים למקום המשכן אלא להעריך בכסף את המעשר ולהביאו לשם. אחת לשלוש שנים צריך להאכיל את הלויים חסרי הנחלה שאינם יכולים לייצר הכנסה ואז לשים את המעשר בפתח הנחלה כדי שיוכלו לקחת ולחיות. מלבד הלוי יכולים לקחת מהמעשר גם גר, יתום ואלמנה. כלומר כל העניים והנזקקים.

תרומות ומעשרות הן קבוצת מצוות מהתורה המצריכות הפרשת חלקים מהיבול בארץ ישראל לטובת הכהנים, הלוויים, העניים ואף לצורך אכילה עצמית בירושלים.

חיוב התרומות ומעשרות חל על פירות ותבואה הגדלים בארץ ישראל, אולם חכמים הוסיפו ירקות, ופירות הגדלים בסביבתה הקרובה של ארץ ישראל. חיוב תרומות ומעשרות אינו מתקיים ביבול הפקר, ולכן אין הפרשת תרומות ומעשרות בשנת שמיטה.

בתורה שבכתב התפרשו באופן כללי דיני התרומות והמעשרות, ובתורה שבעל פה עוסקות בכך מספר מסכתות משנה בסדר זרעים, ובסוגיות שונות בתלמוד. בנוסף מוזכרים דינים אלו במקורות חוץ-הלכתיים, כדוגמת ספר היובלות, פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס.

מסכת אבות פרק ג משנה יג:

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ – מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה.

מַסּוֹרֶת – סְיָג לַתּוֹרָה.

מַעַשְׂרוֹת – סְיָג לָעשֶׁר.

נְדָרִים – סְיָג לַפְּרִישׁוּת.

סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה.

על אלה כותב אליעזר היון שרבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש – השחוק, הליצנות והתנהגות האדם בקלות ראש .

מרגילין לערוה – מרגילין את האדם לבוא לידי פריצות. כובד ראש ויראה – הם סייג לאדם שלא יחטא בעריות. נראה שמשפט זה יכול לשמש סטדנאפיסטים רבים לצורך הופעותיהם.

מסורת – סייג לתורה – המסורת שמסרו לנו חכמים בתורה שבע"פ הם גדר וחיזוק לתורה שבכתב, שעל ידי המסורת אנו מבינים ויודעים כיצד לקיים חלק מהמצוות.

מעשרות – סייג לעושר – על ידי שאדם נותן מעשרות הוא זוכה להתברך בעושר .

נדרים – סייג לפרישות – בזמן שאדם מתחיל בפרישות שמחמיר עם עצמו, לנהוג איסור גם בדברים המותרים, כדי שלא ייכשל בדברים האסורים, אם הוא מתיירא שמא יצרו יתגבר עליו, יקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך, ועל ידי כך הוא יכבוש את יצרו ויתחזק .

סייג לחכמה שתיקה – רבי עקיבא דיבר על השתיקה מדברי הָרְשׁוּת שבין אדם לחברו, שכדאי  לו למעט בדיבור בהם כל מה שאפשר.

רבי עקיבא מדבר על מניעה, או זרזים, קטליזטורים שעשויים להביא או לשמור את האדם במקום טוב ואידיאלי או לדרדר אותו: שחוק וקלות ראש מהווים זרז להתנהגות גסה וזולה, שמירה על מסורת התורה כצורתה תקבע אותה בטהרתה לבל יחדרו בה שינויים ועיוותים, מעשרות מובילים לעושר, נדרים מגנים על פרישות, ולחכמה מועילה שתיקה.

המבנה של המשנה אינו זהה לכל אורכו. כאשר רבי עקיבא קובע כי כדי לשמור על התורה, על העושר, ועל הפרישות, הוא מציין את הסייג – את הגדר, את ההגנה קודם המצב האידיאלי עליו אמורה היא להגן – 'מסורת סייג לתורה' וכו', לעומת זאת כאשר הוא מדבר על חכמה, מציין רבי עקיבא את המצב האידיאלי, את החכמה קודם ל'סייג' – 'סייג לחכמה שתיקה', ולא 'שתיקה סייג לחכמה'.

האדמו"ר ממונקאטש מסביר שבשלשת הסייגים הראשונים, מציע התנא לשמור על הקיים, ולהציג עזרים שעשויים לסייע. כך התורה שניתנה לנו מהר סיני, כך העושר שהאדם זכה בו, וכך הפרישות שהאדם קיבל על עצמו. לעומת זאת, כאשר מדברים על חכמה,  מסוגל האדם להיחשב ככזה גם אם עדיין לא רכש אותה. האימרה (משלי י"ז,כ"ח) כי " גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ, חָכָם יֵחָשֵׁב;    אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן". במלים אחרות, הטיפש יוכל להיחשב כחכם ואף אולי לזכות בתכונה זו אם רק ישכיל לשמור את פיו חתום. הסובבים אותו לא יבחינו בסכלותו ויחשיבוהו לחכם, והוא גם עשוי לנקות את מוחו ולהקשיב לדברי החכמה של הזולת וללמוד מהם. זו הסיבה שרבי עקיבא בוחר לשנות את התחביר של הפיסקה האחרונה ולומר כי 'סייג לחכמה שתיקה' ולא 'שתיקה סייג לחכמה', שכן הדרך לחכמה – גם אם היא עדיין לא קיימת – היא באמצעות שתיקה נכונה.

סוגי המעשרות

מעשר ראשון – מעשר מן התבואה, הניתן ללוי כל שנה. המעשר נזכר בספר במדבר (י"ח 32-21) כ'תשלום' לבני לוי על עבודת הקודש שלהם, והלוויים הפרישו מהמעשר שקיבלו עשירית לכוהנים. בתקופת בית שני 'מעשר ראשון' נאכל בכל מקום.

מעשֵׂר שני – מעשר נוסף שהפרישו האיכרים, לאחר שהפרישו 'מעשר ראשון', ואותו הביאו לירושלים, לאכול אותו בשמחה בירושלים, עם כל משפחתם ועבדיהם. אם שהמקדש היה רחוק, או שהמעשר היה בכמויות גדולות – מותר היה לפדוֹת אותו בכסף, ולהוציא את הכסף בירושלים על סעודה. מהלך זה נקרא 'חִילוּל המעשר', הפיכתו לחוּלִין. מעשר זה ניתן בשנה ראשונה ושניה, רביעית וחמישית לַשמיטה.

מעשֵׂר עני – חלק מהתבואה שהאיכרים הצטוו להפרישׁ מדי שלוש שנים (בשנים שאין בהן מעשר שני) – בשנה השלישית והשישית לשנת השמיטה (בנוסף על המעשר שנתנו ללוויים), ולתת אותו בשערי הישוב לעניי העיר וללוויים. מעשר זה גם נקרא 'מעשר שלישי' (דברים י"ד 29-28).

מעשר בהמה – מעשר שהצטוו בני ישראל לתת מהבקר ומהצאן.

מנהג המעשר נזכר בסיפורי התורה בהבטחתו של יעקב לאלוהים בבית אל – שאם ישוב לארצו בשלום, ייתן לה' מעשר (בראשית כ"ח 22-20), ובמעשר שנתן אברהם למלכִּי-צדק מלך שָׁלֵם (בראשית י"ד 20).

מעשר המלך: נזכר רק ב'משפט המלך' (בשמואל א, ח' 17-16) כמנהגם של מלכים לקחת מס עשירית מכל רכושו של הנתין: מפרי האדמה – פירות וזרעים, ומן הבהמה.

המעשר נרמז בחלוקת הארץ לשתיים עשרה נציבויות-מס בימי שלמה (מלכים א', ד' 19-7).

מנהג המעשר היה מקובל בקרב עמים רבים במזרח הקדום: נהגו להביא עשירית מן היבולים מהחי ומהצומח, ומן העדרים, למקדש או למלך. (לא ידוע על מעשר סוציאלי, 'מעשר עני', בקרב העמים). המנהג ידוע מבבל, אוּגָרִית, צוֹר, יוון, רומי ועוד.

על הפסוק עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ  יש מאמר חז"ל ידוע: א"ר יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. (תענית ט.)

ט.)

לפי הפירוש הזה, התורה מבטיחה גמול גשמי לאלו שנותנים צדקה. 'עשר בשביל שתתעשר', המובן הוא: שאם אחד נותן צדקה מכספו, זה יחזור אליו בכפל כפליים. נותן הצדקה עלול לחשוב שהוא מבזבז את כספו על ידי נתינת צדקה.  חז"ל מבטיחים שלהיפך – הוא יקבל הרבה יותר .

סיפור חסידי  על המגיד ממזריטש: איש עשיר פעם בא לבקר את רבי דוב בער, המגיד ממזריטש, התלמיד המפורסם ויורשו של הבעל שם טוב. במשך השיחה, המגיד שאל את האורח, מה הוא אוכל כל יום. האיש אמר לו שהוא אוכל לחם עם מלח ומים. המגיד גער בו ואמר לו שהוא חייב לאכול בשר ויין כמתאים למעמדו כאיש עשיר. כשסיים השיחה והאורח עזב, התלמידים המבולבלים שאלו את המגיד, "מדוע הרבי התעקש על הדיאטה העשירה הזה? מה רע אם האיש העשיר מסרב להתענג בגשמיות של עולם הזה?"

השיב המגיד: "אם האיש העשיר הזה אוכל בשר ושותה יין, כאשר איש עני יאמר לו שהוא במצב קשה מאוד, הוא יבין שהאיש העני יצטרך לפחות מספיק כסף ללחם ולמים. אבל אם האיש העשיר עצמו מתקיים בלחם ובמים, הוא יתעקש שהעני יוכל לשרוד על אבנים!"

דומה שהעשירים של ימינו לא נהגו כאותו עשיר שבא אל המגיד.

וִכּוּחַ עִם סַבָּא  שמשון מלצר (קטע מהשיר)

בְּלֵיל אֵין־שֵׁנָה, בֵּין יֵאוּשׁ וְתוֹחֶלֶת

חָשַׁבְתִּי עָלֶיךָ, סָבִי:

דּוֹרֵנוּ רוֹפֵף, סֻכָּתֵנוּ נוֹפֶלֶת,

בִּקַּשְׁתִּי עַל־כֵּן לֶאֱחוֹז בַּשַּׁלְשֶׁלֶת

חֻלְיָה מִלִּפְנֵי דוֹר אָבִי.

מַדּוּעַ אַתָּה, שֶׁכְּיֶלֶד גִּדַּלְתָּ

גִּיסְךָ הַיָּתוֹם שִׁמְשׁוֹן קְלֵין,

הָיִיתָ בַּסּוֹף שְׂכִירוֹ וְהוֹאַלְתָּ

הֱיוֹת ‘נֶאֱמָן’ בִּיעָרָיו, וְהִרְגַּלְתָּ

בָּנֶיךָ גַּם הֵם עֲשׂוֹת כֵּן?

הִנֵּה אוֹתוֹ יוֹם, עֵת יָצָאתָ בַּשֶּׁלֶג

הַיַּעַר לָסוֹב וְלָמוֹד,

חַשֵּׁב הָעֵצָה וְחַלֵּק חֵלֶק־חֵלֶק

קֻפּוֹת־הַסְּבָכִים, עֵץ־בִּנְיָה וְעֵץ־דֶּלֶק

וְעֵץ־אֲדָנִים לֶאֱמוֹד,

“רוֹאֶה אֲנִי, מוֹטְיֶה”, אָמַר זֶה הַנַּעַר

אֵלֶיךָ, גִּיסוֹ שֶׁזָּקַן,

"כִּי אֵין עוֹד כָּמוֹךָ מֵבִין עִסְקֵי־יָעַר,

עַל־כֵּן בְּגָדְלִי תַּעֲרִיךְ לִי הַשַּׁעַר

וְגַם לִי תִּהְיֶה ‘נֶאֱמָן’".

מַדּוּעַ כַּפְּךָ עֲלֵי פִיהוּ לֹא שַׂמְתָּ,

יַפְסִיק מִדְּבָרוֹ וְיִשְׁכָּח?!

אוֹ לוּ אֶת אָזְנֶיךָ מִשְּׁמוֹעַ אָטַמְתָּ!

מַדּוּעַ, סָבִי, הָהּ מַדּוּעַ הִסְכַּמְתָּ,

מַדּוּעַ הִסְכַּמְתָּ לְכָךְ?

מֵאָז כָּל בָּנֶיךָ כֻּלָּם ‘נֶאֱמָנוּ’,

בָּנֶיךָ וּבְנֵי הַבָּנִים.

אוּלָם הַיְּעָרוֹת לְבֵית־קְלֵין הֵם נִתָּנוּ…

לוּלֵא זֶה אָבִי שֶׁמָּרַד – עֲדֶן אָנוּ

כֻּלָּנוּ לָהֶם ‘נֶאֱמָנִים’.

סִפְּרוּ, שִׁמְשׁוֹן קְלֵין הֶעֱשִׁיר כָּךְ בְּיַעַן

נָהַג, הַפִּקֵּחַ, לֵאמוֹר:

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – כִּדְרַזַ"ל… וּלְמַעַן

שֶׁהוּא יִתְעַשֵּׁר הוּא הִפְרִישׁ, אוֹתוֹ כְּנַעַן,

מַעֲשֵׂר מֵרְוָחָיו לָאַדְמוֹ"ר.

הַאִם הוּא שִׁחֵד אֶת רַבֵּנוּ, חָלִילָה,

קָנָה אֶת לִבֵּהוּ, זְצוֹקְ"ל?

הַאִם הַנְּתִינָה אֶת כֹּחוֹ כָּךְ הִגְדִּילָה?

יוֹתֵר מִתְּמִימוּת נַפְשְׁךָ לוֹ הוֹעִילָה

וּמִלִּמּוּדְךָ אֶת הַ’חֹק'?

שאלות טובות לו  לשמשון מלצר על אותו מַעֲשֵׂר…

פרשת השבוע פרשת ראה : שבת של מַעֲשֵׂר אמיתי, נכון ומדויק למי שנצרך לו. אם נְעַשֵּׂר נכון, נתעשר בחוויית רוחנית טובה של  נתינה שמחה, ושמחה בנתינה.

פרשת בלק