יבול שיא
הרפת והחלב
צמח בן אהרון

הנוף חי בו

9 דק' קריאה

שיתוף:

בשבוע שעבר פירסמתי מודעה בה הצהרתי על חיפושי בעקבות סיפורים חיים אחרים, צבעוניים ומרגשים של מושבניקים שרוצים לספר את סיפורם האישי. הגעתי אל צמח בן אהרון (53+2), מושבניק שגר בגבעת יערים מיומו הראשון. "לכל מקום יש את הפסיכי התורן. אני הפסיכי התורן של גבעת יערים" מעיד על עצמו צמח. מאז השחרור מצה"ל צמח עוסק באופנים רבים ומגוונים בתיעוד, מורשת ומסורת של גבעת יערים. בשנים האחרונות התמקד צמח בקיומו של פרויקט ארכיוני מקסים וחשוב – תיעוד סיפור חייהם של בני גילו בגבעת יערים.

 

גבעת יערים מושב נולד
גבעת יערים מושב נולד

 

צמח מדבר בערגה ובהתרגשות על חייו במושב ומוסר דרך אופן הסיפור, קולו ובחירת המילים, מסר בהיר על היופי שבחיי המושב. הוא מבין את חשיבות הילדות של כל אחת ואחד מאיתנו ומבין את חשיבות ההיכרות עם ההיסטוריה, היסטוריה אישית ומשותפת ולכן בחר ליצור לעצמו צמח מפעל חיים אשר משפיע על כלל סביבתו.

 

ספר לי קצת על עצמך?

"כאמור נולדתי וגדלתי בגבעת יערים. אנחנו חמישה אחים ואחות אחת. הורי גרים לידי, בני 90 ו-80 בהתאמה. לאורך החיים יצרתי אינסוף פרויקטים בגבעת יערים. בנוסף ליצירת פרויקטים שונים של מורשת וארכיון, הסיפור שלי מכיל בתוכו פרק נפלא של אירוח בחצר ביתי מאות אורחים, ביותר מ-25 אירועי צדקה בבית, כולל אירועי מטפלים וכולל ערבי שירה בגג העולם. כלל ההכנסות תמיד היו תרומה לקהילה. חלק מהמסיבות התרמה היו של 400 אורחים!

"בהמשך הקמתי בית מטפלים 'גג העולם' ומשם עברתי לאירוח בצימר – ווילה 'גג העולם'. במסגרת ווילת האירוח זכיתי לארח מאות אורחים בכל שנה. במהלך השנים פיתחתי תחביב מעניין והקמתי בביתי סטודיו לאמנות הכיתוב על אבן, שנקרא 'ובסלעים אכתוב'. כיום כל ביתי מצופה אבנים, כולל אבנים בהן חרוטים שירים בעברית או אמירות מעניינות מהמקורות. נכון להיום יצרתי יותר מ-1000 אבנים. ביום יום אני עובד כחשמלאי. היום שניים מאחי גרים בשטח ההורים. בעקבות מצב מצער בו אנו נמצאים מול מנהל מקרקעי ישראל, הרסו לנו שני בתים של המשפחה. אנחנו במאבקים מאוד קשים בנושא, ואני מקווה שזה ייפתר במהרה ועל הצד הטוב ביותר."

 

אז איך הכל התחיל?

הורי עלו מתימן וגם ההורים שלהם עלו בשנת 49' ובשנת 50'. למעשה, ההורים שלי עלו על הר טרשים בלי כלום. לא היה פה כלום. יש לנו תמונות מהימים הראשונים של המושב באוהלים ואחר כך בצריפים. הם היו אנשים מאוד חרוצים והקימו בתים כמעט תוך שנה – שנתיים, בתי סוכנות שהם בנו עצמם.

"בתקופת שירותו הצבאי, אבי הלך לקיבוץ סעד. השאיפה שלו הייתה להביא את המשפחה שלו לקיבוץ, כי שם היה מפותח יותר מבמושב. גם כשאבי חזר למושב אחרי שנים בקיבוץ, הוא חזר עם כלים מהקיבוץ כדי להמשיך ולפתח את המושב. מספרים עליו שאפילו בתור רווק היו לו וילונות בבית, תביני את הטיפוס. במושב אמרו ל'דוד בן אהרון יש וילונות בבית'.

 

מתפלל תימני בבית כנסת עש קבקר
מתפלל תימני בבית כנסת עש קבקר

 

"לשמחתי הרבה החל מגיל 3 ועד היום אני זוכר כמעט את כל האירועים במושב. יש שיגידו ברמה קצת חולנית," אומר צמח עם חיוך. "אני מספר על כל האירועים והרעיון הייחודי הוא שאני גר באותו מקום 53 שנים. הדרך לבית הספר היא אותה דרך, הדרך למרכז המושב היא אותה הדרך, האנשים הם אותם האנשים, הצרכנייה באותו המקום, מגרש המשחקים באותו מקום. את הדרכים האלו עשיתי עשרות אלפי פעמים ובמקביל אני חי את השינוי, מבחינתי אי אפשר לפספס משהו במושב. זה לא שעברתי מקום. נוף ילדותי הוא אותו הנוף, הנוף חי בי וטבוע בי. השכנים שלי – הילדות שלנו עברנו אותה ביחד.

"כשאני עושה הרצאה או 'פסטיבל מספרי סיפורים' במושב, החברים מוסיפים לי לסיפורים מהזווית שלהם. אני מפתיע את כולם בדקויות עד רמת מספר התרנגולות שהיו כשהיינו ילדים ומה היה מבנה הלול. הייתי ילד מאוד פעיל במושב. בתור נער ויתרתי על המון דברים כמו ים או בילוים, אבל לא ויתרתי על החיים שלי – זה בדיוק מה שאהבתי. כל חופש גדול עבדתי ומרוויח כסף ובחודש השני בזבזתי חצי וחצי חסכתי לאוטו. לכל ילד היה מושא – שאיפה לקנות רכב. כשהיינו קטנים היה קטנוע ואחר כך אופנוע ואז סוסיתא, אבל רוב המושבניקים רצו מכונית כדי שלא יסתמכו על האוטובוסים. השאיפה של כל ילד בגיל 17 הייתה להישאר בירושלים אחרי 21 וחצי בערב. זה משהו שלעירוניים יהיה מאוד קשה להבין."

 

מה הייתה עבורך הילדות במושב? היא השפיעה לדעתך על יצירת הפרויקט?

"ראשית, הייתה ערבות הדדית. הייתה שמחת חיים, הייתה קהילה. למשל כשיש איזשהו אירוע אפילו חתונה – כל המושב הגיע. כשיש משחק כדורסל בליגה – זה כל המושב שמגיע. זו לא קבוצת אוהדים שמגיעה: זה כל המושב! שבת בבוקר – כל המושב בבית כנסת ואחרי בית כנסת יש אוכל. סעודות השבת בכל המושב היו אחידות – בשישי בצהרים הלחוח עם הלבנייה/מרק. בערב המרק (עוף לא רגל) התימני עם החילבה, הלחוח והפיתה התימנית. ובשבת בבוקר: הג'חנון, הקובנה והלסיס עם הביצה (ביצים היו בשפע).

"אחרי ארוחת השבת היינו הולכים למגרש הכדורסל כל המושב, מאות אנשים. לא רק צעירים ולא רק מבוגרים. כל אחד משחק את המשחק שלו במגרש הכדורסל. בימי שבת בשעת צהרים מוקדמת היו מגיעים הוותיקים יותר עם רשת וכדורעף. אני זוכר את טקס התקנת ומתיחת הרשת. הם היו מתחלקים לארבע או חמש קבוצות כדורעף בזמן שכל שאר המושב עומד בטריבונה ומעודד. אני מדבר על שנים שזה ככה, בכל גיל אתה עובר למגרש המתאים. אנחנו מדברים על ילדות עשירה עם המון דברים טובים שקורים. יש פעילויות, קייטנות ובתי הספר וגני הילדים בתוך המושב. סבים וסבתות חיים בריא, מגדלים פירות וירקות ואנחנו מלאים באוכל, חיים טוב, אוכלים טוב, לא מרגישים עוני. אנחנו מרגישים שיש רווחה. אנחנו אוהבים לאכול את כל מה שאנחנו מגדלים, סבא שלי גידל אצלו בחצר כמעט 30 סוגים של גידולים.

 


"בפסח הייתה בכלל חגיגת ניקיון מטורפת בכל המושב. כמעט בכל מושב של תימנים יש את התימניות המטורללות חולות הניקיון, שהיו מוציאות את כל תכולת הבית כולל חלונות וכולל מיטות וכולל… כל הבית!!! והבית עובר ניקיון כללי על גבול הטירוף. השכנה ממול שתבדל לחיים ארוכים בת יותר מ-95, להערכתי עד גיל 85 עוד הייתה מטפסת על המרפסת כמו נינג'ה לנקות כל חריץ הכי קטן בתריסים… צחוק הגורל היה שמידי שנה – יומיים לפני פסח – יורד גשם זלעפות וכל הניקיון לא היה באמת שווה אולי כדי להוכיח לכולם שאבק זה לא חמץ!"


 

"במושב במשך כל השנה היו מתקיימות הפעולות של תנועת 'בני המושבים' ובקיץ קייטנות ברמה מאוד גבוהה. אני בעצמי עברתי בגיל מאוד צעיר את כל קורסי המדצ"ים, כי ידעתי שיש לי יכולת לתרום אבל בעיקר בכדי להכיר בנות (איך עושים כאן קריצה). בתכלס, רק הבנות האיכותיות הדריכו ילדים באמת. אנחנו התמקדנו בלהכיר בנות ממושבים אחרים ובשלב מסוים ממתנ"סים בירושלים. הפעילויות בין המושבים היו ברובן עם מושבים מהמועצה שלנו, ועד היום בגלל אותם מפגשים, אנחנו מכירים המון מבני גילינו מהמועצה, אבל גם באירועים ששילבו מושבים ממועצות אחרות (במקרה שלנו בעיקר מהדרום). הפעילות של קן תנועת הנוער עד היום מאוד משמעותית עבור ילדי המושב.

"למזלי גדלתי בסוג של חמולה.  גדלנו יחד עם ילדי אומנה – וההורים שלי עדיין תומכים באחת הבנות. תחשבי ותביני את דרגת הנתינה שאי אפשר להבין אותה. את יודעת אלו לא היו בתים גדולים. חדר הורים, חדר בנים, חדר בנות, יכולנו להיות חמישה בחדר אבל תחשבי על הרעיון שאת גרה בבית קטן עם שלושה ילדי אומנה. אחת במשך חמש שנים, אחת שנתיים שלוש ואחת שנה ואנחנו בקשר איתם עד היום. אבל זה לא רק אני – זה ככה במושב. אצל דוד שלי זה היה ככה גם והם בני דודים שלי, גם מי שהיה אומנה, עד היום, 40 שנה אחרי.

 

היינו ילדים וה היה מזמן
היינו ילדים וה היה מזמן

 

"אבל יותר מהכל – יש את המסורת. לפני הכל מלמדים אותך דרך ארץ, לא איך לשמור שבת. קודם כל איך להיות בנאדם – קודם כל תעזור לאבא ואמא במשק. במשך יותר מ 30 שנה, מאז ילדותי ההורים שלנו ביקשו שנישאר לידם, שנטפל בהם בבגרותם ובזקנתם – ככה חונכנו, ככה נתבקשנו. כל המושב שלנו הוא סוג של חמולה ומה לעשות אנחנו נחשבים חמולה גדולה ואיכותית במושב.

"עבורי זאת הייתה ילדות מופלאה. כולם מכירים את כולם, מבוגרים זקנים וטף ויש את השאלה 'בן מי אתה?' – רצון המבוגרים לדעת. והילדות הזאת הייתה כל כך משמעותית לנו – בית הקולנוע, מגרש המשחקים, משחקי הילדות שלנו, הגבעה שלנו. זה משהו שכל מי שבן גילי בוכה מהתרגשות כשאני מספר לו את הסיפור."

באחד הקטעים אותם כתב צמח לעיתוני מושב גבעת יערים*, הוא כותב על תחילתו של פיתוח הטכנולוגיה בלול: "בגיל מאוד צעיר אני זוכר שיחד עם משפחתי (אבי התעסק באינסטלציה וחשמל) על רעיון לקחת את הקולטי שמש הישנים לפרק אותם, להשאיר רק את הצנרת הפנימית וככה ייצרנו מדפים עולים ויורדים ללולים בקיץ מעלים ובחורף מורידים. כל 2 מטר לערך מדף שיצר חלון בגובה מטר מהרצפה והחדיר בקיץ רוח נעימה ללול ובחורף נסגר. בשלב מסוים היו משפחות שחיברו ממטרות על הגג אזבסט וככה קיררו את הלול. היום יש 'מתזים' בתוך הלול לפי טיימר, ויש תריסים חשמליים ויש האכלה אוטומטית ועוד…(לא בזמננו)".

 

יש לך זיכרון יפה במיוחד לספר מהחגים והאירועים הגדולים במושב?

"בפסח הייתה בכלל חגיגת ניקיון מטורפת בכל המושב. כמעט בכל מושב של תימנים יש את התימניות המטורללות חולות הניקיון, שהיו מוציאות את כל תכולת הבית כולל חלונות וכולל מיטות וכולל… כל הבית!!! והבית עובר ניקיון כללי על גבול הטירוף. השכנה ממול שתבדל לחיים ארוכים בת יותר מ-95, להערכתי עד גיל 85 עוד הייתה מטפסת על המרפסת כמו נינג'ה לנקות כל חריץ הכי קטן בתריסים… צחוק הגורל היה שמידי שנה – יומיים לפני פסח – יורד גשם זלעפות וכל הניקיון לא היה באמת שווה אולי כדי להוכיח לכולם שאבק זה לא חמץ!"

 

צמח מספר סיפורים

אחרי השחרור צמח מתחיל לעסוק בפרויקטים שונים המשמרים את סיפור המושב. הוא מספר שאי שם סביב חגיגות ה-40 למושב, משהו בו נתפס לנושא השימור והזיכרון ומשם נהיה משוגע לדבר. אחד האירועים המרשימים ביותר אותם יזם היה "פסטיבל מספרי סיפורים במושב", אליו הזמין אנשים רבים שיבואו ויספרו את סיפורי הילדות שלהם במושב.

"לפני עשור עשיתי פסטיבל מספרי סיפורים – כל אחד סיפר את הסיפור שלו וכל אחד בא, סיפר את החלק שלו, מישהו אחר המשיך אותו וכן הלאה וכן הלאה. המטרה שלי היתה להעביר מסר. אספתי למעלה ממאה תמונות ועשיתי תערוכה – בית העם היה מפוצץ בתמונות של המושב! הלכתי והדפסתי תמונות בגודל ענק ובאחד הלילות, חודש לפני האירוע, תליתי במושב את פלקטי התמונות – ואנשים לא הבינו מה זה הדבר הזה. ואז הלכנו ואמרנו 'הפתעה!' 'בתאריך הזה יש 'פסטיבל מספרי סיפורים של המושב'.

 

גבעת יערים יוצאים לחריש
גבעת יערים יוצאים לחריש

 

"היום הפרויקט שלי זה מורשת. נכון להיום עיקר הדברים זה הרצאות וכתיבה לעלון המושב. אבל לאורך השנים הפרויקט קיבל המון מבטים שונים. כבר יותר מעשור שנים שאני מנהל את מערך המורשת במושב, אספתי יותר מ-120 תמונות – החל מימיו הראשונים של המושב ועד שנות ה-80' ואני מפיק ערבי מספרי סיפורים והרצאות בנושא."

 

מה גרם לך להתחיל את הפרויקט הנוכחי שאתה בו?

"זה החל לפני בערך 15 שנים, ב-2005, כשהייתי בתקופה מאוד מאוד רוחנית. עברתי והעברתי סדנאות רוחניות והבנתי נוסחה מאוד מאוד פשוטה: 'ילדות יפה – חיים יפים, ילדות קשה – חיים קשים'. עברתי 'סשנים' מטורפים באותה התקופה שהוכיחו לי אקסיומה: כל מי שהייתה לו ילדות יפה, אין לו משקעים, יותר קל לטפל בו ואיתו. מי שחווה ילדות קשה סוחב איתו עבודה מאוד מאוד קשה לצאת מטראומות ילדות. ושם משך אותי הרעיון לספר על הילדות המאוד יפה והמיוחדת שלנו.

"הסיפורים על המושב והילדות שלנו נועדו לא רק לזיכרונות נוסטלגיים נעימים, אלא ובעיקר כדי להבין מה עברנו כאן מה עברו הורינו. לנסות להבין מה המנטליות שגרמה לכולנו להאמין ששום דבר לא יעצור אותנו מלממש את עצמינו. שכלום לא יעצור אותנו בנוגע לאמונה שלנו לאהבת הארץ והאדמה. הרצון של הורינו להמשיך ולהחזיק בקרקע למרות כל הקשיים, כל ממשלה והמדיניות שלה כלפי החקלאים.

 

גבעת יערים אישה עם תבניות ביצים
גבעת יערים אישה עם תבניות ביצים

 

"אני זוכר את הוריי מתמודדים עם מילים כמו 'סובסידיות' או 'מחיר הביצה לתנובה' או 'הדרישות של מועצת הלול'… לא ידענו על מה מדובר אבל בשנים האחרונות לקיומו של הלול שמעתי כל יום את המילה 'כדאיות' או 'האם שווה העבודה הקשה הזאת'. אגב, לנו שהיינו כבר בוגרים אחרי צבא, ההורים לא הרשו להמשיך ולהיות חקלאים. אני זוכר אותי בשנת 90' עם השחרור מצה"ל, אחרי שרות מעניין במיוחד כקצין חימוש גדודי, רוצה להיות חקלאי ולבנות מערך איסוף זבל של עופות לטובת קומפוסט – ואימא שלי מתנגדת לא רק לעבודה כחקלאי אלא ובעיקר לעבודה עם מושבים. כבר הייתי בשלב של קנייה של טרקטור וציוד והיא עצרה אותי."

 

למי זה מיועד? היית מאחל גם לעירניקים להכיר את המיזם שלך?

"אני פונה לכולם, בעיקר למושבניקים נוספים. כל מי שכן התוודא לדברים האלה מאוד התרגש, התחבר והבין שפשוט לא חשב על זה לפני. להיות מושבניק מצריך המון סבלנות. אתה חי במעין מנטליות שהסבלנות היא חלק ממנה. נטעת משהו, טיפלת בו כל השנה בציפייה שבקיץ תקטוף את הפירות. מי מגיע לדבר כזה? אצלי זה היה שונה כי עבדתי בלול, הייתי מטפל, מקבל ביצים ומוכר בשוק, לצורך העניין. אבל מושבניק שעבד בחקלאות, גידל פירות וירקות, תחשבי מה זה נותן לבנאדם. ומושבניקים שאני פוגש מתארים במילים שלהם אבל מתקשים לומר את מה שאני אומר – הם מבינים את החיוביות שבחוויה בתת מודע שלהם. אני מפתח את זה להבנה, למודע, כי ככה למדתי מהחיים שלנו.

"הייתי מאוד שמח שכולם יכירו ואני פונה גם לעירוניים. כמו שהלכתי להרצאות של העדה האתיופית, הלכתי לראות הרצאה יחד עם איזה אירוע גדול – וזה הרחיב לי את כל הידיעה וההיכרות שלי. כשבא אלינו מישהו ואמר לי: 'כולכם ג'יפים ובעלי וילות, מה אתה מתלונן?' אני חושב שזאת הנקודה הכי פוגעת. אם אתה עירוני שגדל עם כפית זהב, אתה לא מבין אותנו. נכון שהיום שיש וילות וג'יפים אבל זה לא מי שאנחנו. אנחנו עבדנו מאוד קשה כל החיים שלנו. לכן אני מנסה לצמצם חלק מהפער הזה בהרצאות שלי. אני גם מזמין חבר'ה מההרחבה שיבואו להכיר את ההיסטוריה של המקום."

 

יש סיפורים שהיית רוצה לכתוב וחסרים לך?

"לא, אני חושב שאני נותן רק מה שאת מה שאני ראיתי במו עיני. אני לא מאמין בסיפורים ובאגדות."

 

מה המסר שאתה רוצה להעביר לקוראים?

"זה ישמע אולי מתפלסף אבל מתוך התקופה הרוחנית שלי, מי שיבין את הערבות ההדדית שהייתה פה, את האהבה שהייתה, את המסורת בין האנשים, יבין כמה הגעגוע הזה לתקופה מופלאה (שהשפיעה עלי) הפכה אותנו להיות אנשים יותר טובים. זה גרם לי לרצות לתרום לחברה, להיות אדם עם יושרה, שמגן בחירוף נפש על המשפחה.

"מבחינתי המסר מבטא את החשיבות שבלהכיר ימים יפים, כאלו שגרמו לי להיות יותר טוב. אני רוצה להעביר את זה לילדים שלי, אני רוצה שאנשים בגילי יזכרו בטוב הזה. יש לך ריב עם בנאדם? תזכור איזה מערכת יחסים היתה לכם בתור ילדים, ומה הייתם. היה פה משהו מאוד טהור, מאוד נקי. ואני, לא אשכח את זה לעולם.

"אז למעשה המסר הוא לזכור מאיפה באת ולאן אתה הולך. אתם מוזמנים להתעניין בסיפור שלי – הוא הרבה יותר מורכב מעניין ומיוחד."

* הכתבה מכילה בתוכה קטעים וזיכרונות אשר נכתבו על ידי צמח בן אהרון לעיתוני מושב גבעת יערים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ארגון הצלת המזון ערך אירוע הוקרה חגיגי למאות חקלאים שהמשיכו במשימת הצלת המזון גם בימי מלחמה ובשנה מאתגרת זו. האירוע נערך בהשתתפות שגרירת הארגון נלי תגר, והמנטליסט ליאור סושרד שהדהים את קהל החקלאים ובני
2 דק' קריאה
AROtech היא פלטפורמה חדשנית המאפשרת לחקלאים/ות להנות מ- מגוון הולך וגדל של אפליקציות ווביות שימושיות להורדה על בסיס פיתוחים של אלגוריתמים שונים שפותחו על ידי חוקרים/ות ממכון וולקני. חוקרי המכון צברו נתונים רבים במהלך
ליאם ודור יצאו להתרענן ולספר על טיול בימים לא פשוטים אלה, עם הרבה טבע, מורשת בן גוריון והנבטים וגם ציונות המאה ה-21  *תמונה ראשית: הסלון בצריף בן גוריון. צילום: דור בר  קבר וצריף בן
6 דק' קריאה
מירה פישביין, המתגוררת בעמק יזרעאל, מנהלת ארבעה סניפי ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) בצפון הארץ * פישביין היא אישה שכל עבודתה היא חסד והצלת נפשות * בראיון ל"קו למושב" היא מספרת על ה-7 באוקטובר, היום
7 דק' קריאה
אמר שר החקלאות דיכטר בוועדת הכלכלה, על רקע חשש החקלאים להתייקרות מחיר המים * יוני דמרי: "מדובר בחוק שיאפשר לחקלאים לקיים חקלאות ישראלית במחירי מים הוגנים"  *תמונה ראשית: שר החקלאות ובטחון המזון, אבי דיכטר
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן