"אישה ותיקה" הוא שם ספרה של שרון רשב"ם פרופ, והוא מוקדש לסבתה דבורה רשב"ם ז"ל ולימי ילדותה בקיבוץ גבעת חיים איחוד. שרון היא ציירת מוכרת, ובספר, העומד לצאת בעזרת "גיוס המונים", יהיו סיפורים בגוף ראשון, כאילו סופרו על ידי הסבתא, וציורים של שרון.
בגיל שנתיים וחצי על רצפת החדר בבית הוריה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, ישבה הילדה שרון וציירה ציור. העתידן ומכופף המזלגות אורי גלר, שעמד להופיע בערב בחדר האוכל בקיבוץ, התארח בחדרם, העיף מבט בילדה ובציור ופסק: "היא תהיה אמנית ציירת".
נבואתו של גלר התגשמה וכחמישים שנה אחרי, הוציאה שרון רשב"ם פרופ את ספרה הראשון "הזמן ששכח", שתוכנו ציורים וטקסטים שרובם מנציחים את ילדותה בקיבוץ. הספר יצא כשהיא כבר ציירת מוכרת, אחרי תערוכות בגלריות ידועות כבית האמנים ע"ש זריצקי, בית יד לבנים ברחובות, שטרן בתל אביב, משכן האמנים בהרצליה והאקדמיה ע"ש יאנוש קורצ'ק במינכן. רשב"ם הרבתה גם להציג את ציוריה בקיבוצים: גבעת חיים איחוד, עין גדי, נען ואורים.
ספרה השני, "אישה ותיקה", העומד לצאת בעזרת "גיוס המונים" (כבר נאסף 50% מהסכום), מוקדש כולו לסבתה של שרון, דבורה רשב"ם, ממייסדות גבעת חיים, עוד לפני הפילוג בין האיחוד והקיבוץ המאוחד. הספר במתכונת של אלבום אמנותי, יכיל סיפורים בגוף ראשון מפיה של סבתא דבורה והוא נע בין הביוגרפי לבדיוני, בטקסטים וציורים הכוללים סודות חיים של אהבה, משפחה והתבגרות נשית בחברה הקיבוצית.
בספר חושפת דבורה, במונולוגים מפיה וכתיבתה של נכדתה שרון רשב"ם, את חייה לאחר שהתאלמנה מבעלה דב: "מי הייתי? אישה צעירה, נפעמת מאי הידיעה, מה שלא הכרתי הרבה יותר מרגש מהשגרה המוכרה. דמיינתי את עצמי, חלוצה חסונה, לבושה מכנסי חאקי קצר, הכפתור בחולצתי פתוח, שערי נישא, מתנפנף ברוח.
היו כמה רגעים כאלו של תחושת חופש, מרגשת וטובה. אולם מהר מאד חברתי לדב, כנראה שהחינוך שקיבלתי, ניצח את הצורך בהרפתקה. השנים, הלידות, הזוגיות, החברה, הקבוצה. כל אלה הצמיחו דבורה חדשה. זועפת, מתנצחת וחסרת מנוחה. רק כשדב הלך לדרכו, פתאום הרימה ראשה אישה אחרת, בדומיה דרשה ממני להביט סביבי להירגע. עתה אני מי שהנני, אין ממי להימלט. ביתי הוא אני ואני אישה בביתה".
הכותבת-ציירת ממשיכה בגוף ראשון מפי סבתה דבורה "האישה הוותיקה": יום אחד החלטתי שאני לא יוצאת יותר מהבית. שאני מפסיקה את ההסתובבויות. במקום למלא את היום שלי במטלות הפכתי אותו למרחב אחד ארוך בבית….היו ימים בהם ויתרתי על ארוחות כבדות, נהניתי מריקנות הבטן, כשחתכתי לי רק ירקות. החלטתי להסתפק במועט. מה אני כבר צריכה בכדי לחיות? כוס קפה שחור עם סוכרזית, חתיכת לחם לפה. אבל על הביגוד היומי הקפדתי והשכם בבוקר עם כוס קפה, תחת עץ האזדכת והענף עליו יושב התור הזקן, שכבר שנים מגרגר ומחרבן. אם רודה חברתי מתעקשת, אני נוסעת לחדר האוכל, לשבת לצידה. למרות שלא דחופה לי שום פגישה, שום שיחה".
שרון רשב"ם פרופ מספרת מה יסודות וסודות היחסים הקרובים-האהובים שהיו בינה לבין סבתה דבורה: "לעתים קרובות בשעה 2:30 בצהריים הייתי בורחת מבית הילדים לבית סבתא וסבא.
הייתי מחכה עד שהם התעוררו מהשנ"צ (שנת צהרים) ואז נוסף לחיבוקים ונשיקות, סבתא הייתה מכינה את ארוחת הארבע הקיבוצית שלה: לחם שחור ועליו חמאה עם לקרדה וחתיכות עגבנייה, שוקו חם בחורף ובורשט קר בקיץ. הרבה דברים היו סביב האוכל וזה היה דבר שגם חימם לי את הלב.
כנכדתם הראשונה הייתי במרכז, לא כמו אצל הוריי ששם היו עוד שני אחים. אצל סבתא וסבא שמעתי שירים רוסיים ומוסיקה קלאסית ובלילות שבת יכולתי ללון אצלם, כי זה היה הנוהג בקיבוץ. ישנתי ביניהם במיטה אחת ולא פעם סבתא דבורה הייתה מתעוררת ב-3:00 בלילה, מעירה את דב בעלה מגישה לו סיגריה ומדליקה גם לעצמה. לאחר שסיימו לעשן, חזרנו שלושתנו לישון".
יצירה המעוצבת בקשר עמוק לילדות בקיבוץ
בספר "אישה ותיקה" הכתיבה היא בגוף ראשון, כביכול ציטוט ישיר של הסבתא דבורה. שרון רשב"ם מסבירה: "הכתיבה בגוף ראשון היא מזווית הראייה שלי. אבל אני כותבת על או מפיה של סבתי כבר עשר שנים, ויש לי הרגשה כאילו אני נכנסתי לתוך גופה, מדברת וכותבת.
התחושה היא גם לעתים שהיא לוחשת על אזני. היא נפטרה בגיל 82 ושנתיים חיה ללא דב". בגילוי לב אומרת רשב"ם על סבתה: "היא רצתה מאד את האלמנות. להיות לבדה ללא דב, והדבר היה מעין סוג של חגיגה עבורה.
לא פעם הייתי רואה את סבי דב עומד מול הקיר ומכה באגרופיו. לא היו ביניהם לא חיבוק ולא נשיקה, כי זו לא הייתה תקופה פתוחה כזאת, ודאי לא לעמוד במדרכה בקיבוץ ולהתנשק. שניהם עמדו כמו זוג גורדי שחקים נפרדים, כמו שני מגדלי התאומים בניו יורק לפני נפילתם. זאת הייתה פשוט זוגיות מסוג אחר".
על מקומה בחברת הילדים בגבעת חיים מעידה שרון, כי היא זוכרת את עצמה כילדה קצת חנונית, דאגנית ("דאגתי מאד אפילו למפלס הכנרת") ואפילו זקנה לגילה. הילדים כינו אותה בשמות, מי פשוט כ-"רשב"ם" או מי שקרא לה סתם לפי האות האחרונה "מימון". בגיל 12 הגיעה המשפחה לדרום אפריקה, אחרי שאביה יצא לשליחות בתנועת "הבונים". כשהציגה אותה המורה בבית הספר: We have a new student, her name is Sharon Rushbam כל התלמידים פרצו בצחוק גדול, כיוון ששם משפחתה נשמע כ-Rush – Bum ( רץ כ-תחת).
משפחתה היא באמת מצאצאי שמעון בן מאיר, נכדו של רש"י, מראשוני בעלי התוספות במאה ה-11. כשנישאה, העדיפה שרון בתחילה להיפרד משם משפחתה הראשון, אך לאחר מספר שנים החזירה לשמה את שם הנעורים רשב"ם.
מיד לאחר הצבא, בו שירתה במודיעין ביחידה המסונפת ל-8200, עזבה את הקיבוץ, סיימה את מכון אבני בעיצוב גרפי ואמנות. נישואיה לדוד פרופ הביאו אותה למושב גאליה ליד רחובות, כשהיא מחלקת את זמנה בטיפול בשלושת ילדיה איתן, רועי ומיקה, ארבעה ימים בעסק המשפחתי שהוא מחסן עצים ובאמנות הציור: "אני ציירת. לא סופרת ולא משוררת והטקסטים שאני כותבת הם למעשה פיגומים לאמנות הציור שלי".
כבר מגיל צעיר בגבעת חיים איחוד, היא הייתה תלמידתו של הצייר המוערך ידיד רובין, חבר הקיבוץ. הוא כונה כ"צייר הארץ ישראלי האחרון", תלמידו של סטימצקי, שיצר סגנון עצמאי משלו. משנות השמונים במאה שעברה ציוריו של ידיד הפכו לנאיביים יותר עם צבעים ייחודיים ודימויים פשוטים כמו עץ, בית וטרקטור שהקיפו אותו בקיבוץ. שרון שמרה אתו קשר קבוע עד לפטירתו בשנת 2012. הקשר שלה עם הקיבוץ נמשך גם בעצם הימים האלה.
לדעתה של טל קובו, עורכת ספרה הראשון, שתערוך גם את ספרה "אישה ותיקה", יצירתה של שרון רשב"ם מעוצבת בקשר עמוק לילדותה בקיבוץ: "הפרטי וההיסטורי מתמזגים בציוריה של שרון.
כתוצר החינוך המשותף, ילדותה הפרטית היא תוצר הנסיבות בהן גדלה. ציוריה נטולי נוסטלגיה לתקופה זו, אך מקפלים בחובם את מרכיביה השונים: 'מתוך אמונה כי על הקיבוצים להצמיח ישראלי חדש, חופשי ושווה ערך, בפוליטיקה של כלכלת הקיבוץ, הפכה קבוצת הילדים לענף גידול אחד מיני רבים.
מילדי הקיבוץ, נשללה בשל כך, הספונטניות והאינטימיות שבקשר עם הורה מטפל' מספרת שרון. בציוריה של שרון הילדים הם גידולים, לעתים גידולי מעבדה. הטבע איננו טבע, כי אם תוצר של תרבות הקיבוץ – שדות חרושים וערוגות תחומות. שפתה האמנותית של שרון, מרחיקה את המתבונן מתפיסת טבע ואדם ריאלית ולא מתירה אלא פרשנות של נופים ופורטרטים כמצב נפשי קיומי".
ייתכן שדווקא משום כך הספר "אישה ותיקה" העומד לצאת לאור, מעורר סקרנות הן בציוריה והן בטקסטים שמציירת וכותבת שרון רשב"ם פרופ.
תגובה אחת
כזו מוכשרת ונהדרת.
בהצלחה גדולה