המלחמה באוקראינה ממשיכה להתנהל, בעיקר בירי ארטילריה, והרפת בזיטומיר נכנסת ל"שגרה" כלשהי. חזרנו לשוחח עם זהר ניצן מנהל הרפת, שהגיע לישראל לחופשת הפסח..
זהר ניצן, בן כפר ויתקין, שיתף אותנו בתחילת המלחמה באוקראינה ובמצב הרפת, עד כמה כולם מבולבלים וחסרי אונים, אל מול המתקפה הגדולה של הרוסים וההשפעה גם על ענף החלב והבקר במדינה.
בחול המועד פסח, כחודש וחצי מפתיחת המערכה, יצרתי קשר מחודש עם זהר ששהה בחופשת מולדת בישראל, לשמוע על המצב המצטבר והשגרה החדשה של הרפת והעשייה סביבה.
לאורך כל השיחה, זהר היה מלא התפעלות על רוח הקרב והמסירות של האוקראינים, שמזכירה לו מאוד את תולדות עם ישראל וגם את העשייה שלו, בשנים עברו ובעידן הנוכחי.
איך הצלחת להגיע לישראל, על אף הכול?
זה היה טיול רציני, הכיוון היחידי הפתוח בפני האזרחים הוא הפנייה מערבה, בעיקר להונגריה ולעיר הבירה בודפשט. הבעלים של החווה בזיטומיר הם מדנמרק ויש להם עוד שתי חוות נוספות במדינה. הם יצאו לחופשה וביקשו שאביא לבודפשט, ברכב הרפת, גם ציוד רב לפיקניקים בשטח. נסעתי לבד עם רכב עמוס והנסיעה הייתה הזויה עד מאוד – טנקים שרופים לאורך הדרך, ערימות של כלי לחימה שרופים ונטושים, אוטוסטרדה יפהפייה ומלאת עשן ופיח אדמה חרוכה. כואב הלב עד מאוד – בעבר עבדתי ברוסיה ויש לי חותמות רוסיות בדרכון, כך שהנסיעה התעכבה ולקח לי יומיים להגיע לבודפשט.
אפשר לנסוע רק בשעות היום ויש הרבה שעות של עוצר מ-8 בערב והתנועה אפשרית רק למשאיות. הלוגיסטיקה במדינה מתחילה להתעורר ולעבוד ואוקראינה היא מדינה גדולה. הרוסים ברחו מקייב והמלחמה מתרכזת במזרח, כשמריופול בדרך לנפילה סופית.
האוקראינים במריופול עושים בשיניים "סטלינגרד", עד הסוף. לזכותם שהם מוכנים להקריב והאווירה של "נחזיק מעמד".
באזור חרקוב הופצצו רפתות ושתי רפתות הושמדו בהפצצה ישירה, עם 500 ראשי בקר מתים. גם מחלבה שנמצאת על יד, חטפה וניזוקה.
הבתים נהרסו ולאנשים אין לאן לחזור וכך, יש מעל לחמישה מיליון פליטים וזה הולך וגדל. רוח ההתנדבות והסולידריות היא מדהימה ופוטין איחד אותם.
העובדים לא מוותרים על יציאה לעבודה
כל עובדי החברה בזיטומיר, עברו לחווה השלישית במערב המדינה והם ברובם עבדו משם. מדהים לראות את הנחישות וההתמדה של האוקראינים, שמקפידים מאוד להגיע לעבודה ולהמשיך לתרום, למען החזון של המדינה וההתמודדות שלהם עם הרוסים – מעוררי התפעלות. עם כל הלחץ על קייב הם תפקדו ויצאו לעבודה.
הבעלים מדנמרק לא התכחשו ולשאלתי, הם הסבירו שאכן יש בעיות כלכליות, אבל הם מתכוונים לשלם משכורות בכל חודש, עד שהמצב יחזור לשגרה. ואכן, אחרי שבועיים שלא סיפקנו חלב, חזרנו לעבודה רגילה, בהתחשב במצב, ואנחנו מספקים חלב ומקבלים תמורה בגינו.
חוזרים לשגרה חדשה
כרגע הפסקנו לעבוד עם המחלבה הקודמת ועברנו למחלבה אחרת קרובה יותר, מרחק של 350 ק"מ (שבאוקראינה, זה נחשב קרוב). השבועיים הראשונים היו מאתגרים מאוד בכל המובנים והחזיתות – לא סיפקנו חלב למחלבה, אלא תרמנו לאזרחים, לבתי חולים ולכוחות הצבא. צמצמנו את ההזנה כי היה קשה לקבל מזונות כרגיל, לא קיבלנו תערובת.
עם הזמן, האוקראינים עשו התאמות ומצאנו חלופות – נהגים עם משאיות קטנות יותר, הגיעו לאזורים קשים ורחוקים והביאו מזונות לבעלי החיים. כרגע הכול מסודר, הספקים מוכנים לדחות תשלומים עד שהמצב יתייצב, מכירים אותנו תקופה ארוכה וגם את הבעלים האמינים של הרפת, כי הייתה תקופה שהנהגים רצו רק מזומן לביטחון. המזל שיחק לנו, כששבוע לפני המלחמה, החליטה המנהלת של החווה למלא את כל המאגרים האפשריים, בסוגי הדלק הנחוצים – בנזין וסולר וכך הגענו למצב שלא חסר לנו וגם חלק מהתשלומים, היו בדלק מקומי.
יש לנו 17 עובדים בחווה ובשטחים הלא גדולים שלה, בהיקף של כ-6,000 דונם. חוץ מאחד שברח עם משפחתו, היו שבועיים מאתגרים ואנשים לא ידעו לאן זה הולך. בהדרגה המצב התייצב ואיתו גם המסירות לעבודה השוטפת. בהתחלה, היו לנו קרבות אוויר ממש מעלינו – מטוסים מנמיכי טוס ורואים את הלהבות של הפצצות שיוצאות מהם.
אנשים הגיעו ועבדו וזה הזכיר לי מאוד את הנחישות של הרפתנים שלנו בדרום והמסירות שלהם לבעלי החיים, בכל מצב ביטחוני וגם בימים קשים, הגיעו להזין את הפרות ולחלוב אותן…
הסברתי לעובדים היכן ניתן להסתתר כאשר תהיה הפגזה – מתחת לג'ון דיר, העגלה המערבלת, להיצמד לקירות.. בארץ מתורגלים בנושאים אלה.
הרפת כיום
נכנסנו לעבודה סדירה ופורייה, כולם שמחים שלא יצאו לנו לראות את הלבן בעיניים של הרוסים והתמזל מזלנו, שלא חווינו נפילה ישירה, אלא במרחק של 20-10 ק"מ, שומעים את הבומים וזה מאוד לא נעים.
בזיטומיר רשתות השיווק עובדות וגם החנויות – כשיש אזעקות מוציאים את העובדים והלקוחות, וחוזרים כעבור שעה לשגרה.
והפרות? בדרך כלל בסדר, עדרי הג'רסי היו באי שקט, כאשר נשמעו רעשי נפילות היו ימים שצמצמנו את המזון וזה התבטא גם בתנובת החלב. כיום זה חוזר לשגרה וכולם מברכים ועדיין דואגים.
החלב חזר ל-26 ק"ג לפרה, עם מעל ל-5% שומן ויש לומר לזכותו של הווטרינר המחוזי, שהקפיד להגיע בכל יום ולהזריע את הפרות.
אני הזר היחידי וכל שאר העובדים הם מקומיים, יש בחור מדנמרק שעובד בשדות, חלק מהעובדים בכפר שלידנו, חלקם ממקומות רחוקים יותר. בהתחלה נתקעו ולא יכלו להגיע וכיום זה כבר מסתדר.
המשפחה בארץ דואגת מרחוק, אבל הם סומכים עליי ויודעים כל הזמן מה קורה. לקראת החג, לקחתי 10 ימי חופש, שכוללים יומיים נסיעה ואחרי החג, מתכוון לחזור. נמצא בקשר עם המשפחה בארץ ומכאן גם עם העובדים בחווה.
הרפתנים הם עם מיוחד
אני עובד הרבה שנים בענף הרפת ומעולם לא פגשתי רפתן נורמלי – לחיוב כמובן. כל החיים מתמודדים עם מכות וצרות ואין רפתן שבורח מהתמודדות – אני גאה להיות רפתן!
בארץ יש הרבה מכות שצריך ללמוד אותן ולפתור – מחלות, מגפות, טילים בדרום. רפתנים בכל העולם, לא בורחים מאתגרים וכל הזמן עובדים לפתור את הבעיות, להמשיך לייצר ולספק חלב ובשר…
והאוקראינים – להסיר בפניהם את הכובע, עשויים מהחומר הנכון מול מכונת מלחמה רוסית – ממש דוד מול גליית, מה שאנחנו היינו ב-48.
נקווה כולנו, שהמלחמה תסתיים סוף סוף והטרגדיה הנוראית תגיע לקיצה ואיתה, תתחיל התאוששות בכל התחומים…
