מה הביא צנחני מילואים לאסוף טילי סאגר שהותירו המצרים בסיני והסורים בלבנון? למה הם גנבו זלדה וקומנדקר? מה השתבש עם הטילים האיטלקיים? סיפורה של מחלקה שמעולם לא הוכרה רשמית על ידי צה"ל
כתבות רבות נכתבו על סיפורי הקרבות, הגבורה, הנופלים בקרב והנופלים בשבי במלחמת יום כיפור. הכתבה הזאת מספרת על יוזמה של חיילי מילואים בצנחנים והמג"ד שלהם, שעל דעת עצמם הקימו מחלקת טילי סאגר, טילים נגד טנקים מתוצרת ברית המועצות שנפלו לידיהם בתום הקרבות במצרים, והם למדו בעצמם לתפעל אותם. הסיפור הייחודי של המחלקה הזו נמשך 18 שנים, מ-1973 ועד 1991, השנה שבה נפסקה פעילותה. 31 שנים חלפו מאז ועדיין רבים מחיילי המחלקה, שהם כיום בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 לחייהם, שומרים על קשרי חברות ומתרפקים בערגה על חוויות המילואים.
ללא הכרה רשמית
יאיר דוד, שהיה צנחן ולאחר מכן טייס בחיל האוויר, הכיר את סיפור המחלקה והחליט לפרסמו בספרו "סנאי ירוק" שיצא לאור לפני מספר חודשים. על עטיפת הספר מובא בתמצית תקציר הסיפור: "זהו סיפור על אודות קבוצת צנחני מילואים יוצאת דופן, שבתום מלחמת יום כיפור, במצרים, מעבר לתעלת סואץ, ליד איסמעיליה, החלה לאסוף על דעת עצמה טילים נגד טנקים שהותירו המצרים מאחור בשטח, ולהתאמן עליהם. הם התאגדו למחלקת סאגר, בחרו לעצמם אחד מתוכם, שלא היה כלל קצין, למפקד המחלקה, והנהיגו אורחות התנהגות משלהם והתנהלות ללא פקודות. שנים אחר־כך, במלחמת שלום הגליל, הם יקבלו את הכינוי סנאי ירוק. אף שמחלקה זו מעולם לא קיבלה כל הכרה רשמית כמחלקת לוחמה בשריון ומעולם לא ניתנו לה תקנים ואמצעים לשם פעילותה ככזו, אנשיה התמידו בדרכם. כאשר נותרו ללא טילים, ידעו כי ימצאו בהמשך, בכוחות עצמם, טילי שלל חדשים ויאספו אותם. כך היה גם בתום מלחמת שלום הגליל. הם שוטטו ברחבי דרום לבנון, היכן שנטשו הכוחות הסוריים, ושבו והצטיידו בטילי סאגר שהותירו הסורים מאחור. זהו סיפור על חברים שיזמו, שהתמידו, שלא ויתרו לעולם; חברים שהתנהגו אחרת וידעו תמיד טוב יותר מכל אחד אחר איך יוכלו למקסם את תועלתם ותרומתם כלוחמים. זהו גם סיפורן, בתמצית, של יחידות טילים נגד טנקים נוספות בתולדות צה"ל, שמתוכן ולצדן קמה ופעלה מחלקת הסאגר. זהו סיפור על אהבת הארץ, הקרבה, חברות, יוזמה וחשיבה אחרת".
העיתונאי עודד ליפשיץ (82), מניר עוז, שהיה במחלקת הסאגר, השתחרר ב-1960 לאחר שירות בנח"ל המוצנח, שירת בגדוד צנחנים בחטיבה 80 עד 1964, ואז נקרא לעבור הכשרה על טילי נ"ט אישיים בשם אשף או בשמם העברי קוברה, שסופקו לצה"ל על ידי הגרמנים. מסלול דומה עברו כל חיילי מחלקת הסאגר, ובהם העיתונאי נחום ברנע מידיעות אחרונות, גם הוא בוגר הנח"ל המוצנח. היתרון של טילי אשף לצנחנים היה בולט. את הטילים האלו ניתן היה לשאת על הגב, לצנוח איתם, ולהפעילם לטווח של כשלושה ק"מ, לעומת הבזוקה ששימשה עד אז את הצנחנים שהטווח שלה היה 200 מטר בלבד. חלק מהצנחנים שהגיעו לפלוגת הטילים הוכשרו כנווטים של תיבות ההפעלה, ואחרים שימשו בעיקר כנהגים וכסבלים. ב-1970 הוחלט לפרק את היחידה.
"זה היה בעקבות תרגיל חטיבתי של חטיבה 80 שהינו משויכים אליה", מספר ליפשיץ, "תרגיל האש המסכם היה בלילה באזור ניצנה. הקימו שם במה שעליה ישבו גולדה מאיר, משה דיין, חיים בר-לב ועוד. התפקיד שלנו היה לירות טילי אשף בלילה על מטרות די קרובות לבמה. הבעיה הייתה שבעקבות אמברגו שהטילו הגרמנים אחרי מלחמת ששת הימים, קיבלנו את אותם הטילים אבל מתוצרת איטליה שהיו פחות מדויקים. התרגיל השתבש עם הטילים האיטלקיים, וחלק מהם נכבו ונפלו קרוב לבמה במקום לפגוע במטרות. אף אחד לא האשים אותנו בזה, אבל החליטו שעם טילים כל כך לא אמינים אין טעם לצאת למלחמה ופיזרו את הפלוגה".
צילום: מהאלבום הפרטי
פגעו יותר טוב מהטנקים
כשפרצה מלחמת יום כיפור חלק מחיילי פלוגת הטילים ובהם ליפשיץ, שובצו כלוחמים בחטיבת 55, בפלוגה ד', בגדוד 66, בפיקודו של יוסי יפה ז"ל, ממושב חרות, וסגנו דורון מור, מקיבוץ מרחביה. לאחר צליחת התעלה התמקם הגדוד ליד איסמעיליה. "יוסי יפה חשש מהעובדה שאין לגדוד הגנה של טנקים", מציין ליפשיץ, "מפעילי הטילים, בעיקר הנווטים, היו מפוזרים מאיסמעיליה ועד ראס סודר בדרום, ושלושה מהם מצאו הרבה טילי סאגר של המצרים. הם החליטו לנסות ללמוד להפעיל אותם, נעזרו בחוברות ובדוברי רוסית, והתחילו לעשות איתם מטווחים. כשהם ירו יחד עם טנקים שלנו על אותן מטרות, הם פגעו יותר טוב מהטנקים. כשיוסי יפה שמע על הסיפור הזה, הוא החליט להקים יחידת סאגרים שתשמור על הגדוד שלו מהטנקים המצריים. חלק מאנשי יחידת הנ"ט לשעבר היו בגדוד שלו, והוא הצליח לאסוף עוד חיילי מילואים מהיחידה שהיו בגדודים אחרים. מתוך הפלוגה לשעבר הוא הצליח לאסוף 20 חיילים ויצאה מזה מחלקה. הוא לא קיבל על זה שום אישור רשמי מאף גורם צבאי. היינו פעילים 18 שנים, בלי שהיינו רשומים בצבא כמחלקת סאגר. הייתה יחידת סאגרים רשמית בצה"ל, אבל לא היינו קשורים אליה".
על הייחוד של המחלקה ועל הייחוד של יפה, תעיד העובדה שמכיוון שלא היה קצין בקרב החיילים שנאספו, הוא אפשר להם לבחור בעצמם את מפקד המחלקה. הם בחרו בגדעון רפופורט שהיה נווט מצטיין, והוא נשא בתפקיד בכל שנות קיום המחלקה. ההתנהלות הייתה פרטיזנית. כיוון שהמחלקה לא הייתה תקנית, היא לא קיבלה תקציב, רכב וטילים מצה"ל. הם השתמשו בכלי הרכב של הגדוד, ואת הטילים ליקטו בעצמם ברחבי סיני.
את טבילת האש הם עשו עוד בסיני. "היה מוצב שנקרא זברה", אומר ליפשיץ, "שבו ישב נווט טוב מהמחלקה שלנו עם טילי סאגר, מול המצרים שגם היו מצוידים בטילי סאגר. הם ירו על העמדות שלנו ולא פגעו, והוא ירה בתגובה לעמדה של הנווט המצרי והשמיד אותה".
במהלך הפסקת האש אספו חיילי היחידה טילי סאגר רבים, ולאחר המלחמה המשיכו להתאמן איתם ולשפר את הביצועים. "כולם ידעו שאנחנו לא כל כך ממושמעים", מתאר ליפשיץ, "אבל אנחנו עושים את המוטל עלינו הכי טוב שאפשר".
צילום: באדיבות עודד ליפשיץ
השלמת ציוד
למלחמת לבנון הראשונה הגיעה המחלקה ללא טילי סאגר, לאחר שחלקם נורו באימונים והשאר נמסרו לצד"ל על ידי צה"ל. ארבעה ימים הם ישבו ליד חורשת טל עם חטיבת המילואים של הצנחנים בפיקודו של נחמיה תמרי, וביום הרביעי כשהחטיבה נכנסה ללבנון להילחם בגזרה המזרחית, אמר להם תמרי שיש מחסור בזלדות ולכן הוא החליט להשאיר אותם בארץ כי הם חיילי המילואים הכי מבוגרים בחטיבה.
הם היו כבר בני 40, ובכל זאת לא היו מוכנים להישאר מאחור. אחד מהם הגיע למילואים עם הג'יפ הפרטי שלו בצבע ירוק, ולכן הם זכו בקשר לשם הקוד "סנאי ירוק". סנאי הוא גם שמו העברי של טיל הסאגר. שלושה מהם עלו על הג'יפ ונסעו איתו לסדנה צבאית סמוכה, שבה הם ראו זלדה וקומנדקר שיצאו מתיקון ונהגיהם ישבו לאכול. הם התגנבו לשני הכלים וגנבו אותם, וכך היו להם שני כלי רכב שבאמצעותם נסעו לשדה הקרב. בדרך הם השלימו ציוד שכלל מקלעים ומכשירי קשר, מזלדות אחרות שעמדו בשיירה ליד שער פטמה. לקח להם קצת זמן לגלות בקשר איפה נמצאת החטיבה שלהם, והם חברו לחטיבה באזור אגם קרעון בעומק לבנון.
מח"ט 55, נחמיה תמרי, השאיר את מחלקת הסאגר של גדוד 66 בשעות הבוקר בחורשת טל, וכבר באותו יום בשעות אחר הצהריים הם חברו אליו בלבנון. כשהחלה הפסקת האש הם כבר יצאו עם הקומנדקר לאסוף טילי סאגר סורים ומערכות שיגור, ובאותה הזדמנות גם הביאו חומר מודיעיני כתוב יקר ערך. "מצאנו המון סאגרים", מספר ליפשיץ, "ירינו טילי סאגר על ג'יפ של פלסטינים ועל משאית עם חיילים סוריים. חזרנו להיות פעילים, והמשכנו בשירות מילואים עד 1991 שאז בגלל גילנו המתקדם פרשנו".
את הקומנדקר, אגב, ליפשיץ החזיר לקצין שהיה חתום עליו ואיתר אותו בלבנון, והם המשיכו בליקוט הסאגרים באמצעות רכב שלל שהשיגו במקומו.
נווט הטילים הכי זקן בצה"ל
גדעון רפופורט (83), ממשגב עם, היה בנח"ל המוצנח, לאחר מכן ביחידת המילואים של טילי אשף, וכשהוקמה יחידת הסאגר נבחר על ידי חבריו לתפקיד מפקד המחלקה למרות שלא היה קצין. "נבחרתי לתפקיד בגלל שהייתי אחד מעשרה חיילי מילואים שעברו קורס נווטי אשף", הוא מספר, "אני הייתי נווט הטילים הכי זקן בכל צה"ל".
מה היה הייחוד של המחלקה שלכם?
"הייחוד הוא שהיה שם אוסף של אנשים טובים. אנשים מלאי רצון טוב וגם יכולת, ובעלי תכונות טובות, כל אחד בנפרד וגם ביחד".
שמרת על סודיות בגלל שהיחידה לא הוכרה רשמית בצה"ל?
"לא היה לי עם מי לדבר על זה. בקיבוץ אף אחד לא ידע איפה שירתי, חוץ מאשתי וחבר נוסף שהיה בגדוד שלנו".
הייתה תחושה שאחרי שתשתמשו באימונים בכל הסאגרים שאספתם בעצם המחלקה תיסגר?
"ידענו שאין לנו מקורות לחדש את המלאי עד המלחמה הבאה, וזה בדיוק מה שקרה. במלחמת יום כיפור אספנו את הסאגרים בכל הגזרה הדרומית והקמנו את היחידה. אחר כך אפסנו אותם בימ"ח של הגדוד במחנה סירקין, ומדי כמה חודשים הייתי בא לעשות ביקורת ולבדוק אותם. ב-1977 צה"ל לקח מאיתנו את הטילים ונתן אותם לצד"ל, שהקים מחלקת סאגרים בטייבה בגבול לבנון לא רחוק ממשגב עם. הצד"לניקים נרדמו בלילה בעמדה שלהם, ואז אנשי פתח התגנבו והרגו אותם ולקחו את כל הטילים. הם שמו את הטילים במחסן תחמושת בבונקר גדול בנבטיה, מתחת לווילה, ששימש כמחסן המרכזי של הפתח. הגענו למחסן התחמושת הזה אחרי המלחמה, ופתאום אני רואה את המזוודות עם טילי הסאגר שלנו. אמרתי לקצין שליווה אותנו לפתוח את תיבת הניווט של אחד הסאגרים, להפוך אותה על הגב, ואז הוא יראה שכתוב שם מספר שלוש. הוא הסתכל עליי כמו על מישהו הזוי, אבל הפך את התיבה ואכן ראה שכתוב שם מספר שלוש. אמרתי לו שאני כתבתי את המספר הזה, כשהסאגרים האלו היו באחריותי".
אתם שומרים על קשר?
"שומרים מאוד. בכל אירוע, שמח או עצוב כולם נאספים, ואנחנו מבקרים איש את רעהו לעיתים מזומנות. זו רעות עמוקה".
מחלקה לא תקנית
צבי בר חיים (78) מעין חרוד איחוד, שירת בסיירת צנחנים ועבר קורס מפעילי טילי אשף במהלך קורס המ"כים שלו. הוא הדריך על הטיל שני מחזורים וחזר לסיירת. לאחר שחרורו מהסדיר צורף לפלוגת טילי אשף החטיבתית של חטיבה 80, וגם הוא הגיע ביום כיפור לאחר פירוק הפלוגה לחטיבה 55 של הצנחנים. "עברנו את המלחמה בתור חיילים פשוטים", הוא מספר, "וכשהגיעה הפסקת האש שכנענו את המג"ד שאנחנו יכולים להפעיל את טילי הסאגר. המג"ד אישר לנו להסתובב בסיני ולאסוף טילים. הקמנו מערך הדרכה, עשינו שיעורי הפעלה של הסאגרים, והתחלנו להפעיל אותם. היינו 20 איש, והפכנו למחלקה".
בר חיים מציין שהמחלקה לא הייתה תקנית. "אנחנו יזמנו את זה עם המג"ד שלנו, והוא אישר את הקיום שלנו בתוך הפלוגה המסייעת שלו. עשינו מילואים עם הגדוד כחיילים פשוטים, אבל בחלק מהתרגילים תפקדנו כסאגריסטים. למרות שאספנו את הסאגרים אחרי הפסקת האש עוד יצא לנו להשתמש בהם במצרים, ולמרות שנכנסנו ללבנון בלי טילים כי לא היינו מוכרים כיחידת סאגרים רשמית, הצלחנו לאסוף גם שם סאגרים ולירות אותם על מחבלים. כך במשך שנים היה בצה"ל גדוד סאגרים רשמי בחטיבת נ"ט ואנחנו התקיימנו בזכות המח"טים של הצנחנים במילואים שרצו שגם להם יהיה הטיל הזה שגם אפשר לצנוח איתו".
מה הניע אתכם להמשיך כיחידה חצי מחתרתית?
"הייתה לנו מוטיבציה גבוהה, ועשינו את הכול הכי טוב. זו הייתה קבוצה מובחרת. עד היום אנחנו ממשיכים להיפגש כמה פעמים בשנה. אנחנו מגובשים מאוד, מתעניינים אחד בשני, ואפילו היינו כמה פעמים בחו"ל ביחד".
