ביקור בחצרים

שכונת בארי בחצרים היא בגודל של קיבוץ קטן אבל עקשני בארי ישארו בבארי

*תמונה ראשית: בין הבתים על האדמה המדברית מציצים הרבה שמיים ואחר כך כוכבים. צילום: עבודה של המעצב יגאל זורע, מתוך דף הפייסבוק "תמונות בארי" 

ההתיישבות בחצרים באוויר כבר הרבה זמן, סיפורי הפולקלור על האבק כבר מתעופפים סביבנו הרבה זמן.
הייתי, חוויתי ואפילו סיפרתי לכם על ראש השנה המשותף, בתוך קיבוץ חצרים, אבל לשכונה הגעתי רק בשבוע שעבר, בערב חג שני. מעין חג המשק שהפיק בארי באוהל הלבן (עוד שם קוד, כי מה שווה קיבוץ בלי מילות קוד פרטיות משלו?). הגענו קצת מוקדם. לפני השקיעה, לפני שעון החורף.
הדבר הראשון, שהימם אותי, היה גודל השכונה. זה קיבוץ קטן! (קטן, בעיניים של מי שרגילה לקיבוץ גדול, יותר מ-062 יחידות דיור, מלבד המוסדות).האווירה המדברית והשטחים הפתוחים מזכירים לי את בארי של פעם ששכחתי. בין הבתים על האדמה המדברית מציצים הרבה שמיים ואחר כך כוכבים. בתים ליד בתים ולידם עוד בתים. ובכולם יש אור! זה חידוש בשבילי. משפחות שיושבות ביחד, חברים בפרגולות. ערב חג אחר. משהו בין לבין, שהוא גם משהו בפני עצמו.
איפה כולם?
קצת קר. החורף הגיע ערב אחד במפתיע, יום לפניו היה חם. ובחצרים, אומרים, קר יותר, או שגם זה חלק מבניית הפולקלור.
על המדרכות נוסעים מדי פעם ילדים עם אופניים, נער על קוריקינט, קלנועיות, הגודל מחייב אמצעי תחבורה כלשהו, ואלה הרי טבעיים לנו. בגינון הציבורי טלאי עצים ודשא.
קר לשתול דשא חדש כעת, אומרים לי, אולי יביאו סינתטי. סינתטי לא מצנן את חום הקיץ ולא מחמם את הלב. אבל אולי צריך, כדי שיהיה פחות בוץ ואבק וקצת ירוק בעיניים.
ליד האוהל הגדול, שנבנה כדי שנוכל להתכנס עד שיושלמו חדר האוכל ומבני הציבור והחינוך (ויהיה גם מחסן בגדים, שבארי לא יכול בלעדיו), אני חושבת שזה המקום הקלאסי לפיתוח ה-FOMO (הפחד שהפסדתי משהו) החברתי הקלאסי. כי אם שואלים: איפה כולם? התשובה של בארי היא: פה. ואני לא פה, ויש עוד כמה שלא, ופחות אכפת לי כי מאז גיל ההתבגרות לא טרחתי לשאלה הזו.
יש מי שנמצא בתפוצות שונות וסיבותיו עימו, ועקשני בארי יישארו בבארי. הדלק שלי הוא לא העקשנות.
מבחינתי אני לא בבארי בגלל שאני צריכה להתאמץ לשם כך. אני שייכת לבארי, ואין לי מגבלות שיפריעו לי לחיות בו.
ליד המאהל כבר מתכנסים. יש הרגשת רווחה על פני האנשים, טוב לראות אותם כך אחרי הלחץ במלון, מרגישים שהגיעו לבית, גם אם זמני. וטוב להיפגש באירוע שהוא לא לוויה או מחאה.
כמובן שיזכירו בו את החסרים והחטופים, הם גם על הבמה וגם בלב.
מישהו מספר לי שזה האירוע החברתי הראשון פה, שאין עדיין מרחבים ציבוריים ושכולם עסוקים עדיין במעבר ובהתבייתות. תוך כדי מפגש חברים אני נתקפת בחרדת נטישה כלשהי ושואלת את "הגרים בבארי" מי נשאר ומי עובר. תמונה חצי ידועה לי מראש. בחורף הבא נצטמצם שוב, אך ללא ספק, אם זה תלוי בנו – נהיה. הקור החצרי מתגבר, ואני חוזרת הביתה. גם בו אדליק תנור. טוב שקהילת בארי קיימת, טוב שהתקרבה אלינו.

סיכום שנה (עברית ומעוברת, אבל מה זה חשוב?)

השנה הזו העלתה אצלי את השאלה מהו בית. הפכתי והפכתי בה. בסוף אני בבית – אבל לא יודעת מהו. את השאלה "מהו ניצחון?" העלה מנהיגנו הדגול, שקרא לניצחון מוחלט. אם משהו מוחלט, אנחנו יכולים במוחנו המוגבל להבין מהו?

כל מה שאני יודעת הוא שבשבעה הפסדנו. ובכנות – גם ככה אני לא סובלת את החלוקה לניצחונות והפסדים. מלבד כך שרק הזמן יגיד (הבאתי פה פעם בעניין משל סיני) אני לא מקבלת את החלתם השרירותית על המציאות. בעיניי בחיינו אנחנו לא מנצחים או מפסידים. תשאירו את המושגים האלה לתחרויות.
ואחרי הסטייה מהעיקר הזאת, משהו על סוף שנה שמוסגר לי פתאום, מול מתנחלי נחלה השואפים בחולצות לבנות ובמתק שפתיים, בחצאיות חגיגיות ורון בלב, להתיישב בעזה. אז הבנתי. לפני שנה הבנתי שהבית נשרף, שם בעומדי ליד בארי, בשטח אש סגור בו אפשרו מנקודה מסוימת רק למתנחלים לעבור, למרות שבימי שגרה אנחנו היינו מטיילים לשם מדי יום – אז הבנתי שהאדמה כבר לא שלנו. כי ההתיישבות שהשתלטה עליה היא כלי למטרות גוף קיצוני שהפך למרכז, גוף שפורח בזכות הוויתור על ערכים מוסריים בשם הנקם, והנקם הוא על מה שנעשה לנו בעוטף. כך הושלם מעגל על גבנו.
ומה עושים כעת בעזה? יש האומרים שעל פי "תוכנית האלופים" מרעיבים ומגרשים ו"משטיחים" למען ההתיישבות הזאת. מה קורה שם? גלו לנו בשקיפות.
אני לא רוצה לראות את הים מקיבוץ בארי. אני מבקשת תשובות.