אנשי הגרעין התורני ואנשי המחאות עומדים ביחד * משהו עמום ורע מאוד, שיש לנו חלק בו, מתרחש מעבר לגבול
*תמונה ראשית: גן שקד. בששת הימים לא נבהלנו ורצנו למקלט
בחמישי בערב התקיימה עצרת חטופים באופקים. היה בה משהו נוגע ללב ומחמם. סוף סוף עומדים ביחד בשביל מה שהצלמת, שהיא גם מרצה באוניברסיטה, אמרה שהיה צריך להיות מובן מאליו. למי שיודע איך בשדרות ונתיבות אנחנו לא מצליחים לגבש על הפער מבין את כמעט הנס, בו עמדו יחד אנשים ונשים מהגרעין התורני ומהמחאות בעוטף ובסביבה ונלחמו על ערך חיי אדם.
משם המשכתי למסיבת פרידה לחברים שעוזבים את הארץ, בגלל המצב, אלא מה. אבל הם לא בטוחים שהם מהגרים. אולי יחזרו בקרוב, ואולי הזמן יעבור עליהם במקום אחר. ההגירה הזו ידועה, אך להיתקל בה באופן אישי זו מכה בבטן. מזכיר לי שחברה שנסעה לביקור לחו״ל הציעה לחיות כמה חודשים שם, וכמה פה, צריך חמצן. היא כנראה תבדוק על עצמה את הפיילוט ומי יודע כמה נתראה.
בשעת ערב מאוחרת עליתי על כביש 232 בדרך הביתה. בלילות מגיע צבא אחר לעוטף ומשתלט על דרכיו. אנשיו לבושים בווסטים כתומים שאני עדיין מנסה לפענח מה הם מסמלים, אולי שזה צבא אחר. עשרות כלים רובצים על הדרכים ומסנוורים את הרכבים העוברים מולם בעיניים צהובות ונוצצות. ערפיליות נודדות מול פנסיהן, מכילות מידע בלתי ניתן לפענוח ומעניקות אווירת הופעת רוק, או מסתורין. נמוג למחצה, באוויר הקר, מתייעץ מאחוריהן הצבא בכתום.
צבא הלילה וכליו
מאז 7 באוקטובר, יודע כל מי שנכנס לעוטף, יש חריקה המלווה את הנוסעים בכבישים. זו לא תקלה ברכב, אלא תוצאת הרס הכלים הכבדים שנסעו על הכבישים בעת המלחמה. צבא הלילה וכליו לא בונים משהו חדש, או מרחיבים את הכביש החיוני-אסטרטגי שמחכה לשינוי כבר שנים. שום עדיפות לא השתנתה. אפילו לטובת הביטחון, או טובת הקיבוצניקים והפריפריה שהזנחתם בפועל היא כבר בגדר הצהרה.
הכלים חורצים ומרפדים מחדש קטע אחרי קטע, מדרום לצפון ומצפון לדרום, כמו פלסטר על גבי פלסטר, את הכביש הישר והארוך מיד מרדכי ועד פתחת שלום. מנסים להעלות לו ארוכה. כל לילה עומלות חיות הכבישים, אבל החריקה לא תחלוף. כי זו נורמליזציה, ולא רפואה. הפלסטר הוא פלסטר, גם אם הוא עשוי חצץ ואספלט.
על כביש הפלסטר החדש ייסע כעבור כמה ימים שר החינוך לבקר את ילדי העוטף, כאילו אין לו חלק באשמת החרבת חייהם. סביב הכביש העשוי למחצה מאירים היישובים המאוכלסים, ברמות שונות, מנטוש לגמרי עד "לא כולם חזרו, ומי יודע אם" סביב ריפוד האספלט השחור מתנוססים דגלים ושלטים צהובים, ולעיתים בדל של שלטים מתגרים. נחמן מאומן מציץ בצהוב מאחרי שלטי הדרך, מיגוניות האסון והאימה עומדות אפלות ומוטב להסיט את המבט, מגרשי החניה מתמלאים ומתרוקנים (לפי הצורך) במכוניות מילואימניקים שעזבו אותם מאחור והמשיכו לעזה. ומשהו עמום ורע מאוד, שיש לנו חלק בו, מתרחש מעבר לגבול. משהו שרובנו מנסים להתנער ולהתעלם ממנו, למרות שיש לו השפעה מכרעת על חיינו. כך נראית נורמליזציה מזויפת בה לא מזיזים שום דבר ממקומו, ונוסעים אל עבר מדומיין. אבל הכול התנפץ, אי-אפשר לחזור אל מה שהיה ואיננו, אמרה לנו החריקה, והיא תמשיך ותישמע, לא משנה מה ייעשה להעלמתה.
When I'm 64
בששת הימים זכיתי לכבוד להצטלם ליד הגן שלנו, גן שקד, שנפגע מפגז
טוב, הגעתי לציון הדרך הסתמי כביכול שסימנו הביטלס. לא אעמיס באיך הגעתי, כי אתם יודעים.
גוגל התנדב לעזור והעלה לי תמונה של ילדה לפני כ-60 שנה. ילדה שמרחק הזמן מאז לעכשיו נראה לה מעבר להררי חושך. גם לי העכשווית הוא נראה רחוק, אבל קצת פחות. כי זאת אני, בתמונה, שיש בה אחת שמדברת, ויש אחת שמקשיבה, והן לא אותה אחת?
בתמונה נוספת מאותם רגעים, אני מחכה, במבט אירוני קצת, לתורי לדבר עם עצמי במראה. אפילו לזה היה תור בלינה המשותפת. ילדה שהיה לה את הזמן לחכות, ועוד מעט תקרא ותיכנס לים הסיפורים.
ויש דברים בתמונות האלה, העוטות הבל חמים, שהם ברורים כמעט בגדר אקסיומות: הזמן הוא אחרי ארוחת צוהריים, והמקלחת, לפני המנוחה, וזה גן שקד.
"תערוכת שואה"
עכשיו יש בגן תערוכה שהחבר'ה מכנים "תערוכת שואה". במעין קופסאות משרדיות על מדפי מתכת, ובסדר משרדי קטלוגי, נאספו וסודרו חפצים של שורדי 7 באוקטובר. המדפים הפכו את חלל הגן הפתוח למסדרונות קלסטרופוביים, ומה אני אגיד לכם? הלכתי לשם רק בגלל שהיו לי אורחים. כשיצאתי משם לחלל קטן שנותר, גיליתי שתלויה בו תמונה אחרת שלי.
זכיתי לכבוד כי בששת הימים הוציאו אותי מהמקלט לגן, עליו נפל פגז, להצטלם. שותפה מושלמת לפשע, שהסכימה לעשות הרבה כדי להיות בעין המצלמה. ביקשו ממני להחזיק בובה, הפרחתי ממנה ענן אבק, והיה קליק. צילום היסטורי נולד לבארי.
מבחינתנו, הילדים, הפואנטה האמיתית לתמונה הייתה הרסיס שחדר לביצה בתוך המקרר מאחוריי ושימח אותנו מאוד. חודשים אחר כך אספנו רסיסים ליד עץ המכנף בדשא הגדול וליד הקומתיים של משפחת גת. המלחמה הייתה אז רק שישה ימים.
בבוקר אותה מלחמה, עקב רעיון גאוני של אחת הגננות, נשלחנו לבתי ההורים להביא משהו אישי שיהיה לנו איתנו. סביר שחיפשנו ממתקים, בכל אופן, נתפסנו שם באזעקה. לא נבהלנו ורצנו למקלט. בכניסה אליו עמד אחד האבות, יענקל'ה חרובי הג'ינג'י הגבוה שחצי מהקיבוץ המאוחד הכיר, והחזיר אותנו אחור כי: "לא רצתן דרך תעלת הקשר, תחזרו ותכנסו כמו שצריך…".
בהמשך תולדותיו התגלה הגן כבלתי ניתן לאילוף בגלל גג הרעפים שלו. לכן הפכו אותו למשחקייה ואחר צוהרייה, לילדים שגילו שהזמנים השתנו והם צריכים להישאר עד חמש.
עכשיו עומד הגן בדממה וסובל בשתיקה את העול שהוטל עליו. אבל אני חושבת שיבוא היום והוא יפרוק את המשא ויודיע שהוא חוזר לשחק.
רסיסי ששת הימים עפים עלינו עד היום. פיתחנו היבריס גזעני, נתקענו עם השטחים, והתעלמנו ממיליוני הפלסטינים שחיים בתוכם. הם שנפלו עלינו באכזריות הנוראית באותה שבת. מה אם לא היו אותם ששת הימים? מה אם יענקל׳ה חרובי, למשל, היה יודע לצוות שיהיה הילוך חוזר הרבה יותר חזק ומשמעותי?
