מה יצמח מחמורים? מה יצמח מילדים עזתים? 

נשק יום הדין של אביבית* את מי החיישן במכבסה לא מזהה? * פוס מלחמה בבריכה של בארי 

סודוקו 

בזמן האחרון נכנסתי לסודוקו. מה זה נכנסתי? אני תקועה בו. ממלאת טבלאות בבוקר בערב ובצוהריים, במקום תרגילי התעמלות, במקום שינה. ואני בכלל, מאז שהמשחק פרץ לעולמנו, לא רציתי לשחק סודוקו. כי כשהבנתי שיש מספרים אבל אין מתמטיקה, שכל מה שצריך הוא לסדר אותם, מה שמחשבי ימינו עושים (בעצלנות!) כהרף עין – לא הבנתי למה לבזבז חיים על הדבר הזה. 

אבל כעת התברר לי שמצאתי את נשק יום הדין. האיראנים הולכים על פצצות גרעין, ביבי מונע משגעון גדלות, ולי יש סודוקו. הדברים הולכים ומסתדרים בזמן שאני מקשיבה למוזיקה בחצי אוזן, או בהתרעה בממ״ד: אם ארבע לא פה הוא שם, אם שבע למעלה השבע לידו צריך להיות למטה. פשוט (מה גם שאני בדירוג הקל). ההנחות והאלימינציות מצטברות אחת על השנייה, מקומות פנויים מתמלאים ויוצרים אילוצים (לא הבטחנו לך גן של שושנים, אבל למשחק זה טוב) ואת דוהרת הלאה בתקווה שההנחות שלך היו נכונות (אין סיכוי לזכור את כולן), שחישבת טוב.  

ובסוף זה מגיע: ניצחון! מריע לך המחשב, הקוביות בטבלה מהבהבות, סיום. אפשר להתחיל משחק חדש. וניצחון אצל המחשב זה נצח, כי פתאום מתברר שגם אם חלפו להן מחייך 20 עד 30 דקות, הפתרון תמיד היה שם, ואין לו בכלל קשר לזמן, ואם חושבים על זה טוב – הנצח הוא לא ממושגי הזמן אלא מחוצה לו (ולכן לא נבין אותו לעולם). ובעצם, אם נערום הנחה על הנחה, כמו שלמדנו מהסודוקו, ונניח שנצח וניצחון קשורים – גם הניצחון הוא מושג מחוצה לנו, אולי מחוץ לזמן, אולי מחוץ לחיים.  

וזה הדבר שאחריו אנחנו רודפים? מזכירה לכם שכדי שלא נטעה בקטנות הבהירו לנו: המטרה הפעם היא ניצחון מוחלט, לא פחות מאידאה. הבטיחו שתכף ינער מעצמו את אבק הנצח, יחצה אלינו, פנימה את קו האופק, יתמקם בטבלה באחד הריבועים, והדרך לפתרון (המוחלט גם הוא?) תהיה סלולה. לא, אל תתאכזבו, לא ניפול סתם כך לבנלי. במרוץ הזה אנחנו ניוותר עם ערימה של השערות על השערות, לא יותר, והסיפור אף פעם לא באמת מסתיים, לא מתחיל משחק חדש. הרי סיפרתי לכם פעם את המשל הסיני איך אותו אירוע נחשב למזל טוב או רע לפי השתנות התנאים. המסגרת שם, להכין אותה אנחנו כנראה מסוגלים, אבל את הניצחון לא נוכל לעולם לקבע בתוכה. הוא יישאר בתהומות או בשחקים, מעלינו או מתחתינו, מעופף כמו פרפר מחוצה לה.  

וכל עוד ננסה ללכוד אותו, כל עוד נצא בשמו למאבקים ומלחמות – אנחנו הם הלכודים במבנים שיצרנו.  

אני חושבת שהגיע הזמן לספר לכם שהזמן הזה לימד אותי לתעב ניצחונות. באפליקציה אצלי, הסודוקו מתרצה לפעמים ומאפשר לנצח בטעות. לא אכפת לי אם תגידו שהסיבה היא באג. מצדי – זה אנושי. 

חמורי החופש 

יום שני, ערב, לפני הבלגן עם איראן. אני מנקה את הבית, ברקע חדשות. הבית, כמו תמיד, מגלה שצריך מטלות נוספות. סתם טאטוא וסידור הופך ליאללה נפעיל את הרובוט שבעצמו צריך ניקוי, וזה לא נגמר.  

החדשות דווקא מתקדמות, המשט של גרטה, שלא תפס כותרות בגלל לוס אנג׳לס, האלימות בחברה הישראלית מעדכנת הקריינית לא פחותה מהערבית. והינה מראים את המהומות בלוס אנג׳לס, מושל קליפורניה אומר שטראמפ דיקטטור. "מפרש לבן", אחד משירי התקופה היותר טובים, ברקע כתבה על זוגות ממוצעים שאין להם שום סיכוי כלכלי להחזיק פה מעמד.  

ואז, תוך כדי ניקוי הרובוט, מגיע השיא. כתבה על חמורים שחולצו מעזה, מקום כלשהו שהיה להם ממש קשה בו, ודובי גילהר, איש חכם שנדמה שנוצר במיוחד לכתבות איזוטריות בזנב החדשות, מספר באירוניה מהולה בפטריוטיות איך חולצו החמורים מגורלם המר לחווה טובת לב וירוקת שדות, ותכף יעשו רילוקשיין, כי הם רבים מדי ואין מקום פה לכולם.  

אישה בוכה על צווארם בצער ובום מרעיד את הקירות ומזכיר מאיפה חולצו החמורים, נשמתם חופש. ולא ברור למה לא מוזכרים האנשים, מאותו מקום, מי ידאג להם? או שאולי מדובר במשל ובקרוב גם הם יזכו להיות חמורי שנסון בחווה כלשהי בדרום צרפת.  

לא נראה שיש להם סיכוי, הם באו ממקום בו אפילו רחומי הישראלים רואים רק חמורים. עוד בום מרעיד את עזה. לא רק אני שומעת, לא רק בעזה שומעים. הבומים נשמעים עד כפר סבא, ומי החמורים? ‏ 

״רזיומ קלינינג״ מודיע הרובוט, ואני חושבת שאולי בשביל המשפט הזה אני מחזיקה אותו. לא בטוחה שהוא חוסך לי עבודה. הלהיט השני שלו הוא ״ווי אר נוט קונטקט וויד דה גראונד״.  

אני הולכת לזרוק כביסה וסוגרת את הרובוט לנקות בממ״ד. במכבסה לא נדלק האור האוטומטי. זה כבר כמה זמן שהחיישן לא פועל, ואני לא יודעת למה לא תיקנו ולמה אני מוכנה להתרגל. אני ממיינת בחצי חושך וחושבת מה זה אומר, זה אומר משהו. ברגע האחרון נדלק פתאום אור בהיר. רק עכשיו הכרת בי כבן אדם?  

האותיות של חמורים משתכלות עם רחמים. עם מה של האנשים? אש? עשן?  

העיניים הגדולות של החמורים מעוררות רחמים, אבל כשהחזקתי בקפלן את תמונות הילדים שמתו בעזה (עזבו אתכם מדעות, ילדים הם ילדים) אמרו לי שהם יגדלו להיות מחבלים.  

ומה כבר יצמח מחמורים? חמורים גדולים יותר? 

הבריכה 

מישהו מיישובי האזור העלה תמונה כדי להשוויץ: הילדים באו, יש בריכה. 

גם אלינו באו ילדים, אומנם קומץ, רובם מחצרים, ובאו סטודנטים שבדירות העוני שלהם במרכז אין סיכוי למיגון, ואנשים מתפוצות ופזורות שלא העלו על דעתם. "170 ישנים בבארי!" הודיעו לנו חגיגית, ומאז נוספו אלינו. שולשנו ורובענו. בבתים בשכונה המזרחית נדלקים ריבועי חלונות צהובים, מדיפים ריחות יום יום, של בית. כי יש פה בסיס, לוגיסטיקה, הגנה, והעוטף חזר למקומו המסורתי במלחמות עם שכנים גדולים: פחות מעניין במובן הטוב.  

והבריכה? אצל מני גודארד ז״ל, מנהלה המיתולוגי, שלימד אותנו שנים שיעור בנדיבות לב, אירח קבוצות וחיילים, לא הייתה שאלה. מבצע, טילים? הבריכה פתוחה.  

בכל מבצע ותת מבצע הייתה לנו את השעה הזאת של פוס מלחמה, בה שוחים בעין הכחולה, כוח טבע שרק חילופי העונות יכולים להשפיע עליו.  

והינה היא שוב נפקחת (תחת הנחיות!), משקפת טילים חולפים באוויר, מטוסים מפציצים, ואנחנו שוחים בתוכה.