מציאות חולה במחלה כרונית

בומים, רעש מזגנים, יתושה וחתול * הופעות הן הזדמנות ללבוש את הבגדים היפים שקיבלנו כתרומות 

מציאות אחרת

לילה מוזר. נרדמתי ממש מוקדם, והינה אני עכשיו, כבר חצי שעה ערה, קמה ובודקת בטלפון מה השעה.  14:38. מה עושים? יש בי התכוננות שהיא תולדת יקיצה טבעית לתחילת יום, אבל אמצע הלילה, ואני לא מוכנה להתחיל את היום בחושך.  

ויש בי עוד התכוננות סמויה של שבת בבוקר – לבוקר של מציאות אחרת, לממ״ד, וירי מסביבך. היא חולפת כשבריר בתודעה, כמעט לא קיימת. עליתי לגג. האוויר פה יותר נעים, מעידים העציצים. אני לא בקצה הקיבוץ. פעם מאוד רציתי, עכשיו כבר לא. הוא בפינה שלא נראית בדרך כלל על ידי העוברים ושבים, שוודאי שאינם פה עכשיו.  

בום מרוחק, זו המציאות, גם בשישי/ לקראת בוקר שבת. בעצם אני עדיין במציאות בה יורים סביבי. רעש מזגן מהשכנה מקבל אותי, והינה גילה אותי יתוש, בעצם יתושה, וצריך לברוח. 

רעש פנימי 

כבר כמעט שלוש. אני בבית. ביקור היתושה עלה לי בעקיצה בפרק היד (הינה עוד בום רחוק) שהצטרפה לעקיצה מאחרי הברך. הרגשתי אותה לפרק זמן ארוך, כמו עקיצת נמלת אש. הינה סדרת בומים רחוקים, חלשים עד כדי כך שבדרך כלל לא נספרים יותר מדלת נטרקת. מזגן השכנה נשמע גם מבעד החלון. שכנים אחרים אינם, או שישנים בלעדיו.  

בחצרים בלילה, אומרים לי, פחות לח, אבל זה היתרון היחיד של מזג האוויר שם. גם על הגג היה לח וכבד אבל היה גם משב רוח, והיה בו משהו מרגיע שהחזיר אותי ללילה. אבל להתמרח באלתוש היה יותר מדי פעילות בשבילי, והאמת שההבדל לא גדול. הבית נושם בחלונות הפתוחים. זה הלילה, מקרר, מזמזם, מכונית רחוקה והרעש הפנימי.  

החתול (ברקע בום ממש רחוק) זיהה שקמתי, ביקש לאכול, אכל, יצא. לא היו שיחות משמעותיות בינינו למרות שאם הוא היה מבין אנשית גם הוא היה כותב טור בעיתון. הוא קשקשן ודעתן לא פחות ממני. אז העולם בחוץ עם היתוש, ואני בלעדיו בפנים.  

מרחתי אלוורה על העקיצה. לא נכנסת עכשיו לדברים גדולים (בום עמום רחוק) על הגג היה לא מעט אור. אורות היישובים הרחוקים, קצת מהבית, תאורת גדר. בשלוש בלילה לא כל כך צריך מזגן, למרות שאנחנו לקראת גל חום. אולי בצוהריים, כשהשמש תכה.  

אני עדיין רוצה לחזור לישון. יושבת עם המשקפיים מול האותיות המאירות במסך הטלפון. מוזר שהרגעים האלה מגיעים אחר כך לאנשים, והם אומרים: קראתי אותך. וכולם מבינים את האותיות הזוהרות, את 3:13 שעכשיו.  

הינה אנחנו חיים בין המציאות הבסיסית שחווים חושינו לזו הווירטואלית, שמתחברת אצלי לבום הרחוק ומשמעויותיו. הבומים ככה כל הלילה, כל לילה. מניחה שכבר הבנתם.  

נדמה שאנחנו כבר לא מכירים יותר את השקט הכפרי שהיה פה, שהיה יכול להיות פה. חיים בין אינסוף תזכורות שהמציאות שלנו חולה במחלה כרונית, שהייתה יכולה לקום ממנה ולהחלים. אופסי, אמרתי שלא אכנס לכאלה דברים… כשאחזור לישון אולי לא אפעיל אפילו את המאוורר. הכי קריר לפני עלות השחר. 

צדק שיתופי של בגדים 

השבוע הגעתי לשתי הופעות ברצף, מה שלא קרה לי מאז המלון בים המלח. הן היו אז חלק מהחמצן שהחזיר אותנו לחיים, יחד עם כל האנשים הטובים שעצרו את חייהם למעננו, והיו בשבילנו בימים הפרומים ההם מעטפת מחזקת.  

והיו אז גם תרומות הבגדים שהביאו איתם שאלות הרות גורל. הולכים איתם? ולאן? להתחיל להתלבש אלגנטי?  (לא יקרה). וכעת יש לי קצת יותר מדי, ואפילו כמה סמי אלגנטיים שמתחבאים בארון.  

בעיצום הקיץ הנחיתי כמצביאה דגולה (רק ביבי יכול?) את עצמי לאוורר את הגרדרובה. יש ערבים פנויים, יש הזדמנויות, תלבשי את מה שיש לך. כך התפתחה, ללא תכנון מראש, אסטרטגיה מעניינת, אפילו פרקטית, וגם קצת מצחיקה – לבחור מה ללבוש לפי מה שלא זכה להיות מולבש.  

האמת, זו פרקטיקה מומלצת. חוסכת שיקולים סמויים, ומבטיחה צדק שיתופי. פרקטיקה נוחה, קלה ואוורירית שעושה סדר פנימי. לא רק לי מגיע, מוזמנות ומוזמנים לנסות.  

בחירת הבגדים הייתה חלק חיוני משגרת הבוקר של השבועות הראשונים במלון.  מדי יום הייתי הולכת לבדוק מה הגיע חדש, למדוד ולבחור. זה הרגיש שטחי, אבל משום מה נחוץ ומעודד. די מהר צברנו בגדים וחלפנו מעבר לאתוס הקיבוצי של פעם, של להסתדר עם מה שיש.  

מדי פעם הייתי עוצרת לתת דין וחשבון לאתוס. זה עושה לי טוב, מה אכפת לך? הייתי שואלת אותו ומקבלת בתגובה שהעולם התהפך, מצדי תמשיכי.  

כל בארי, שגרו במלון, נטולי מטלות בית ועבודה (בהתחלה) התלבשו יפה, כאילו יצאו לחופשה. כך הולבשו הכאבים הפנימיים, מבלי שעדיין היו קרובים להירפא. כמו בתחבושת עזרה ראשונה. היינו עירומים, וחשופים, מעבר למובן הפשוט שיצאנו כשרק כותנתנו לעורנו. היינו צריכים לגדל עור חדש מתחת לתחבושות הבגדים. עור הוא מגן חשוב ולפעמים כמעט לא נחשב. בגילי הנוכחי, אליו לקח אותי גיל המעבר (עדיין לא הבנתי לאן ולמה) הגוף כבר לא מייצר את שכבת הסיכה על העור. כשאני מתמרחת בשמן חוחובה, הכיסוי השקוף הדק מעניק לי תחושה צעירה ומוגנת, של מה כבר יכול לקרות? ואם זה יקרה לך, זה יקרה רק אי פעם, ממש רחוק.  

אהבות אחים, חינם ולרעך כמוך 

טוב נסחפתי, בכלל רציתי לספר על ההופעות. לבשתי בגד שלא לבשתי אף פעם, ונסעתי להופעה כפולה במצפה גבולות. חבר אמר לי השבוע: למה שלא נעבור לימין וזהו? מה אנחנו מבזבזים את כוחותינו על מחאות והפגנות? הוא צודק, בימין יודעים לשמוח, ועדן חסון הוכיח את זה יפה. ברגע השיא, שהביא אותנו לקתרזיס, הוא שר ממש יפה את "אל תירא ישראל" על רקע מסך ענק ועליו הכתוביות "ביחד ננצח" והתגלגלו להם על המסך אהבות אחים, חינם ולרעך כמוך. מכל טוב.  

באמת שזה היה השיא. ישבנו במצפה גבולות, על האדמה החשופה, מצופים אבק, והתפעלנו.  

זה היה לא זמן רב אחרי ברכתה של מיכל עוזיהו ראשת המועצה, שציינה שבשבת ובראשון יש עצרות למען החטופים. היו שם מאות מאשכול, ובערך רק אני ומי שבאה איתי מחאו כף. הגיע הזמן לבחור את הצד הנכון.  

מי שקלקל את יום הבוחרת היה טונה, שהופיע אחרי חסון והיה מעולה. וזה מעבר לכך שאני זוכרת לו עדיין לטובה איך שימח את הנוער, (וזוכרת גם את רביד פלוטניק, שבא בנפרד וביום אחר, אבל מה זה חשוב, מגיע גם לו אחרי שהקפיץ את הילדים). סבלנו יחד עם טונה העכשווי מכיפת החום שהתיישבה על מצפה גבולות ועל כל העולם, וציפתה בטשטוש מאובק את אור הפנסים והכוכבים, וטונה ישיר משהו.  

גל נוסף באוקיינוס הכאוס 

למוחרת קמתי לבוקר חדש ולח, כמעט כמו יום רביעי הרע לפניו. בשבע וחצי זמזמו מטוסים והביאו סדרת בומים בקול חד אי שם. בסרטון כלשהו ראיתי איך פצצה כזו מורידה בניין שלם. רציתי לראות מה עושה קול הפיצוץ החדש. 

הינה הן, פצצות חדשות או לא, גל נוסף באוקיינוס הכאוס בו אנו נמצאים, בו אף פעם לא תדעי מתי, כמה ומאיפה הן יבואו לך. והן אפילו לא נופלות על הראש שלי.  

ומה חושבים הטייסים שיוצאים להפציץ? הם לא יודעים שאין עוד מטרות צבאיות? הם לא רואים מהחלון את עיי החרבות, לא שומעים אחרי כל תקיפה כזו על עשרות הרוגים? איך הם מפציצים ככה? פעם אחת אפילו הפציצו בשיא החמסין, כאילו אין מחסור בגיהנום.  

ההפצצה הסתיימה (או שלא?) החום הצטבר, והלחות הרגיזה אותי. עשיתי את הדבר היחיד שביכולתי המיידית כדי להשפיע על המציאות. סגרתי חלונות והפעלתי את המזגן. אולי גם אתווכח עם אנשים בפייסבוק. 

יום ראשון 

התחושות הקשות בבית הן דבר אחד, ובראשון הגיעה התפוצצות הכעס – איך ניתן להיכנס ככה לעזה בידיעה ברורה שהכניסה תביא למות החטופים? אשכול, שלא מחאה כפיים בהופעה, מילאה את העצרת המועצתית באלפיים איש.  אחר כך חסמו את הכביש לשעה. אני הלכתי לצומת  שער הנגב (הקשתות), שם עמדו מאות אנשים ששבתו גם הם מעבודה ופשוט לא רצו ללכת. הצומת נחסם לכשלוש שעות. והטרקטורים, החיה המיתולוגית של המחאה, שמופיעה פעם באף פעם, הגיעו.  

יש בועה, עייפות, מותשות ושחיקה, זאת התנועה הקיבוצית שקמה (כל הכבוד לה, חייבת להמשיך), שציבור רחב הרבה יותר החליט הפעם לצאת? אולי סוף סוף יזוז פה משהו?