לאחר 7.10 ובמהלך השנתיים האחרונות, חרש האוצר יניב שפירא מקיבוץ יזרעאל את הארץ כדי לאגד שמונה עשורים של יצירה קיבוצית, 51 אומנים שהם כמו "פגישת מחזור" שמזכירה את הסיפור הקיבוצי על גלגוליו וקולותיו השונים, ומוצגת במוזיאון רמת גן לאומנות ישראלית. "היום אנחנו עדיין בתוך המאבק האמיתי של עיצוב הנרטיב שלנו", הוא אומר. "מבחינתי התערוכה היא חלק מזה"
*תמונה ראשית: יוחנן סימון, חג הביכורים בגן שמואל, 1947, שמן על יוּטה, 107X116. צילום: בועז לניר
במוזיאון רמת גן לאומנות ישראלית נפתחה לאחרונה התערוכה "התנועה: קיבוץ באומנות הישראלית" שעוסקת בקיבוץ כתופעה ייחודית, ומתמקדת באומניות ובאומנים חברי ובני קיבוץ, שיצרו או יוצרים בו ומחוצה לו, שהגיבו לעולם הקיבוץ או הושפעו ממנו. התערוכה נהגתה במהלך השבועות והחודשים שלאחר 7 באוקטובר 2023, ימים שבהם שבו הקיבוצים ותפסו את מרכז הבמה ואת לב השיח הציבורי בישראל. בתקופה זו נפתח מחדש קֶשֶב להקשריו ההיסטוריים, האידיאולוגיים, החברתיים והגיאוגרפיים של הקיבוץ, תפנית שעוררה חשבון נפש גם בקיבוצים עצמם.
"עד 6 באוקטובר העיסוק בקיבוץ לא היה רלוונטי מבחינת השיח החברתי בישראל. התחושה הכללית הייתה של חוויית הישרדות אל מול שיח אלים וביקורתי שלא היה לו מענה מצד הקיבוץ", אומר האוצר, יניב שפירא, מיזרעאל. "הנסיבות הטרגיות של 7 באוקטובר היו נקודת המפנה. מתוך התהום והשבר חזרה שאלת הקיבוצים ללב השיח הציבורי הישראלי, נזכרנו באידיאולוגיה, בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בחלוציות, בחזון ובעיקר באיכות האנושית, ולא דרך סטיגמות, מיתוסים ואמירות מקטבות".
אותן נסיבות, הוא אומר, עוררו תובנות חדשות גם בתוך החברה הקיבוצית, שכמו גילתה את עצמה מחדש. "מפגש עם העצמי שגם הצמיח קולות חדשים ומנהיגים חדשים שאומרים 'נשקם, נתקן, נרפא ונחזור להיות חלק פעיל ומוביל בחברה הישראלית'".
בתוך כך הבין שפירא שמשהו מהותי השתנה. רעיונות ותוכניות שהיו לו הפכו לא רלוונטיות, אבל צמח משהו אחר. למרות המחקר והפרספקטיבה ההיסטוריים, הוא אומר שבתערוכה יש גם "ממד אקטואלי, תולדה של הרגע. הייתה כאן הזדמנות לעשות משהו אחר וזה מה שעניין אותי".
להבה חדשה
העבודות שמוצגות בתערוכה מייצגות שמונה עשורים של יצירה קיבוצית, 51 אומנים שהם כמו "פגישת המחזור" שמזכירה את הסיפור הקיבוצי על גלגוליו וקולותיו השונים. התנועה שמתקיימת בה בזמן, אחורה וקדימה, מאפשרת שיח חדש ומחוללת תנועה מחשבתית ורעיונית חדשה, שפירא מסביר.
אמרת שהתערוכה מסיימת פרק ופותחת פרק. שהיא מצביעה גם על השינוי הגדול שהתרחש ברוב הקיבוצים, ממצב של עזיבה ובתים להשכרה, לרשימות המתנה וחזרה. המלחמה מסיימת, במידה מסוימת, גם פרק פנימי של שינוי של התנועה הקיבוצית, תהליך פנימי שהחל עוד לפניה
"לקח לי הרבה זמן להחליט על שם התערוכה באופן שירמז על אומנות הקיבוץ אבל שלא יצטמצם אליה. האסוציאציה המיידית היא ל'התנועה הקיבוצית', 'תנועת העבודה' או 'תנועת הנוער' והיא נכונה, אבל כוונתי היא גם לתנועה כפעולה נפשית, רוחנית ופיזית. תנועה שהיא ההפך ממצב סטטי. האמירה הזו רלוונטית גם לשאלת 'הקיבוץ היום' ולחשבון הנפש שנעשה בעקבות 7.10 – סדרי עדיפויות, המעורבות בתחומי החיים וההשפעה בחברה הישראלית. אם יש לרעיון הקיבוצי תוקף ממשי, הוא ייבחן בכך שהקיבוצים לא יסתגרו בתוך עצמם, אלא יחזרו להיות חלק מהשיקום, מהתיקון ומהריפוי של ישראל היום. הדימוי שעלה אצלי הוא של נשיפה על גחלים שהיו כמעט כבויות ומעלות עתה להבה חדשה".
"התנועה", הוא מוסיף, "באה להצביע על הכוח המתחדש והחיוניות של התנועה הקיבוצית. לא לבידול, אלא להתערות מעשית, ממשית. זה שינוי דרמטי ממה שהכרנו בעבר. הרעיון הקיבוצי היה יכול או להיגמר או להיוולד מחדש. היום אנחנו עדיין בתוך המאבק האמיתי שהוא בעיצוב הנרטיב שלנו כחברה ציונית, דמוקרטית, חלוצית, ערכית ומוסרית. עדיין לא ברור לאן פנינו מועדות. מבחינתי התערוכה היא גם חלק מזה".
בוא נדבר על אומנות. איך כל אלה נוגעים לתערוכה?
"כותרת המשנה, 'קיבוץ באומנות הישראלית' מפנה לדואליות של התערוכה, שעניינה באומנות הקיבוץ אבל לא פחות מכך – באומנות הישראלית. ביקשתי להראות שאומנות הקיבוץ במיטבה נטועה עמוק באומנות הישראלית. אי אפשר להבין אותה במלואה מבלי עבודות שעניינן קבוצה, חומה ומגדל, חדר אוכל, חולצה כחולה, דגל אדום, שדה חרוש, החצר או הדשא הגדול. ויחד עם זאת – עדיין לא הוקדש פרק לאומנות הקיבוץ באף אחד מהספרים המסכמים של האומנות הישראלית. את הפרק הזה רציתי לכתוב בתערוכה הזו ובספר שיוצא לצידה"
"לפתוח" את השיח על אומנות הקיבוץ
התערוכה התגבשה תוך כדי תנועה, תוך כדי מלחמה. שפירא חרש את הארץ ונפגש עם עשרות אומנים. היה לו ברור שעליה להיות גדולה, עקרונית ומשמעותית וגם להיות מוצגת בטווח של לא יותר משנתיים לאחר תחילת העבודה עליה ("כשאנחנו עדיין 'בתוך האירוע', כשחברי הקיבוצים עוד לא חזרו כולם לביתם, כששיקום המבנים עוד לא הושלם"). שרי גולן, האוצרת הראשית של מוזיאון רמת גן, הלכה איתו עוד בשלבים הגולמיים ממש.
הוא הביא בחשבון כמה החלטות עקרוניות, בהן להציג עבודה אחת מכל אומן (למעט סדרות) ועבודות שכבר נכנסו לקאנון הישראלי. "מגבלת התצוגה גם הובילה למסקנה שהתערוכה נועדה 'לפתוח' את השיח על אומנות הקיבוץ יותר מאשר 'לסגור' אותו. אני מקווה שהיא תאפשר גם פרק ב' שבו אפשר יהיה להציג אומנים, נושאים ומדיומים נוספים. למשל עבודות וידאו שכמעט ולא הצלחתי לכלול כאן".
התערוכה מחולקת לחמישה אזורים שכל אחד מהם נושא אופי אחר, ויחד הם משלימים. החלק הפותח נקרא "מודרניזם קיבוצי" ומושם בו דגש על החיבור בין נושאים ותוכן קיבוציים לשפה אומנותית אוניברסלית. "בולטים בו ביטויים מופשטים שמעידים על ערכים של פעולה, עבודה, צמצום ודלות החומר, שבאים לידי ביטוי גם בחומרים", הוא מסביר. "נמצא כאן את יחיאל שמי, משה קופפרמן, חיים קיווה, נחום טבת, אפרת נתן ודרורה דומיני – רק חלק מהמשתתפים. הפרק החמישי מוקדש ל"קולות יחידים" ובו גופי יצירה שמבליטים את האינדיבידואליזם. "למשל בעבודות של מאיר אגסי, עידית לבבי גבאי, חיה גרץ-רן, נעה רז מלמד ומשה מירסקי, שיש בהן ממד יותר אישי, ביוגרפי, אינטימי או משפחתי. או בחוויית הבריכה כמקום טעון, בציורים של ורד נחמני ויוני גולד".
לצד אומנים ועבודות שהיו לאבני דרך באומנות הישראלית, היה לך חשוב להציג גם נקודת מבט עכשווית וחיצונית לקיבוץ.
"הפניה לגבריאלה וילנץ הולידה את התערוכה '[לא] ועדת קישוט' שלוותה במחקר מעמיק בארכיונם קיבוציים ופגישות עם אומנים. התוצאה היא עבודות שמורכבות מקולות, סמלים ודימויים שעיצבו את שפת האומנות הקיבוץ, שהן גם נוסטלגיות וגם משעשעות, גם ביקורתיות וגם עכשוויות. למשל, בכניסה לתערוכה תלוי שלט ניאון עם הכיתוב 'לא ועדת קישוט' שהמילה 'לא' מהבהבת, כמו תקולה, מרמזת על מורכבות מעמדו של 'אומן הקיבוץ' ועל המתח בין קולו של היחיד לבין המחויבות לקולקטיב".
האם מצאת גם חוט שמקשר בין אמני הקיבוץ?
"לצמד המילים 'אומן קיבוץ' יש יותר מקול אחד, שפה אחת, מסר אחד. העבודות בתערוכה מצליחות להראות שהאומנות שנעשתה בקיבוץ לא בהכרח עולה בקנה אחד עם הדימוי שלה כמסוגרת, מגויסת וקולקטיבית. שהמחויבות הקיבוצית לוותה תמיד גם עם מבט החוצה מעבר לחצר. הסקרנות והעניין שמעוררת היום תערוכה מסוג זה מלמדים גם על מגמות עולמיות, בחיפוש אחר יצירה שנובעת מערכים של שיתוף, שוויון וערבות הדדית, כאופציה לדורסנות הקפיטליסטית".
האם אתה יכול להצביע על מגמות חדשות באומנות הקיבוץ?
"השאלות שצריך לשאול היום הן אחרות בגלל שהקיבוץ הוא אחר. הפנים השונות של הקיבוץ ושל אומנות הקיבוץ יבואו לידי ביטוי בצורה שונה ואולי אף מפתיעה מבעבר. הפעילות האומנותית שרוחשת בכברי, בגבעת חביבה, בגלריות שפועלות בקיבוצים ובמרכז האומנות שיקום בבארי היא כר פורה גם לצמיחה של אומנים ושל רעיונות. האומנות נוהגת להקדים את זמנה. להציע מחשבות רדיקליות, מחוץ לקופסה. נחכה ונראה.
גם התערוכה הנוכחית מוצגת בזמן של שינוי. היא מאירה עבר מפואר ואולי גם נוטעת תקווה לעתיד. אני מאמין שזה קשור גם לתפקיד שיהיה לקיבוץ בעיצוב העתידי של החברה הישראלית. קורה משהו חדש לנגד עינינו, בקולות החדשים, במנהיגים הצעירים, באנשים שרוצים להוביל, לתקן, לשקם ולהשפיע. אני חושב שבתוך האנרגיה החדשה הזו יהיה ביטוי גם לאומנות, גם אם קשה לראות את זה בזמן אמת".
