יערה קידר, היסטוריונית אופנה, מרצה ואוצרת תערוכות אופנה בעולם, מציגה בתערוכתה "גיבורות" את יצירתיות הנשים באחת התקופות החשוכות ביותר, בעת מלחמת העולם השנייה ואחריה * קידר, במקור מרמות השבים, מספרת כיצד רכשה את האהבה לאופנה בילדותה במושב, וכיצד בחרה את דרכה המיוחדת בתחום זה
*תמונה ראשית: יערה קידר, היסטוריונית אופנה, מרצה ואוצרת תערוכות אופנה. צילום מאיר כהן
יערה קידר נולדה בשנת 1980 במושב רמות השבים להוריה גדעון קידר (קליין) ז"ל ובלהה תבדל"א, שעדיין חיה במושב. "ההורים של אבא שלי הגיעו ראשונים למושב," מספרת יערה. "סבי דב קליין, יליד טורדה בהונגריה, וסבתי לאה גולדברג מלייפציג שבגרמניה, נפגשו במשק פועלות באזור עפולה. סבתא בישלה שם לחיילים וסבא הגיע, הם התאהבו ממבט ראשון. במושב הם טיפחו משק עם לול תרנגולות במשך שנים."
יערה החלה ללמוד בבית ספר קטן מאוד שהיה במושב, ובכיתתה היו שישה ילדים בלבד. "יש לי זיכרונות טובים מאוד מהחיים במושב," היא מעידה. "נהניתי משיעורים מיוחדים כמו ציור ופיסול, והיה לנו שיעור שאהבתי במיוחד שנקרא 'שיעור שדה בור', שבו היינו יוצאים לשדות הפתוחים לחקור את הפרחים והצמחים, ולהכין תבשילים מעלי חובזה.
"אני זוכרת את זה עד היום. החיים במושב מאוד מוחשיים בשבילי עד היום: הבריכה שסבא שלי, שהיה ראש המועצה, יזם לבנות מחדש. חוג הפיסול של אורית וטליה היה מקום שבו מצאתי מפלט מדהים מהעולם והמציאות. למדתי לא רק לפסל אלא גם לחשוב, לראות, לדמיין. אני חייבת להן חלק חשוב בחשיבה היצירתית שלי עד היום.
"אנחנו התגוררנו בבית סמוך לבית של סבא וסבתא ואני הייתי אצלם הרבה מאוד, כי ההורים שלי היו קרייריסטים. הבית של סבא וסבתא היה עבורי מקום חם ומוגן ממש כמו בית שני. הזיכרונות הטובים ביותר שלי היו מביתם. זכורה לי אחת התמונות: היינו יושבים אחר-הצהריים בחצר, הם על כסאות נוח, מקשיבים לרדיו ומפצחים פקאנים… היה להם הרבה חוש הומור ואופטימיות גדולה."
"גם ההורים של אמא שלי היו ניצולי שואה. שניהם היו מפולין: סבא מוורשה, סבתא מכפר קטן. הם היו שורדי אושוויץ ונפגשו במחנה עקורים. סבתא לוניה לא סיפרה כמעט דבר על מה שהיא עברה. היא התנהגה כאילו היא רוצה למחוק את הכול. לכן לא היתה בכלל אופציה לשאול שאלות ולדבר על זה.
"אני זוכרת פעם אחת בילדותי, ישבתי איתה בבית קפה והגיעה מישהי שהיא מכירה והצטרפה אלינו. האישה הזו התחילה פתאום לספר לי דברים מאוד קשים שקרו לה במחנה, סיפרה בלי שום רסן, וסבתא שלי הסתכלה עליי מהצד ועשתה לי סימן כזה עם האצבע מסתובבת ליד הראש, לרמוז לי כאילו ש'חסר בורג' לאישה זו והיא מדברת שטויות.
"רק פעם אחת היא שוחחה אתי על הנושא וסיפרה לי שיש לה בעיות מאוד קשות בכפות רגליים, וזה משום שבאושוויץ היו הולכים עם קבקבי עץ כאלה הולנדיים. זה ממש הרס לה את כפות הרגליים. ועוד דבר שמאוד הפריע לה היה המספר שקעקעו על ידה באושוויץ. היא היתה כל כך קפדנית ופרפקציוניסטית, והמספר המקועקע לא היה סימטרי, הספרות לא היו אחידות בגודלן. שנים לאחר מכן, כשהסתכלתי על תמונותיה, הבחנתי שהיא תמיד הסתירה בצילום את היד עם המספר המקועקע."
אופנה מגיל צעיר
"הקשר לאופנה אצלי התחיל בילדותי, ממש מגיל צעיר," מספרת יערה. "נראה לי שירשתי את האהבה לנושא מאימא שלי. תמיד אהבנו לדפדף יחד במגזינים של אופנה. אמא שלי מאוד אוהבת אופנה ואם לא היתה בוחרת להיות קלינאית תקשורת, אני בטוחה שהיתה יכולה להיות מעצבת בינלאומית. יש לה סגנון יוצא דופן ועין חדה לטרנדים, לשילובי צבעים, ובכלל יצירתיות אדירה. קיבלתי ממנה את האהבה לאופנה ולאיסוף של בגדים לאורך שנים – היא תמיד אומרת שבסוף הכול חוזר לאופנה ולכן עדיף לא לזרוק שום דבר."
יערה מספרת שבילדותה היא מאוד רצתה בובת ברבי, אבל אביה לא הסכים לקנות בובה כזו. הוא סבר שזה לא נכון לילדות להתעסק בסוג של אידאל יופי קיצוני כזה כמו של בובות הברבי. ומלבד זאת הוא טען, שזה הורס יצירתיות ודמיון.
לשמחתה של יערה היא קיבלה במתנה בובת ברבי מבת דודתה. מספרת יערה: "הייתי מאושרת וממש בניתי לה בית שלם מחומרים שאִלתרתי, כמו קופסאות קרטון. בניתי הכול לבד," היא מדגישה, "ואז אבא שלי שינה את דעתו ואמר: 'אוקיי, זה כנראה לא הורס יצירתיות של ילדים'. ואז הוא קנה לי כמה ברביות."
והילדה יערה, שגילתה יצירתיות בבניית בית לבובה, רצתה עכשיו להכין בגדים יפים לברביות שלה. "ואז אמא שלי לימדה אותי לתפור ביד מערכות בגדים עבור הבובות. ואני חושבת שאז ניצת אצלי הרצון לעצב ולתפור בגדים," היא מציינת.
גם לסבתה שורדת השואה היתה השפעה עליה בנושא זה. "היא מאוד אהבה אופנה. היתה לה חברה תופרת. היא היתה מגיעה מאשדוד אחת לכמה חודשים, נשארה ללון אצל סבתא שלי ותפרה לה בגדים לכל העונה."
לאחר שסבתה נפטרה קיבלה יערה את מכונת התפירה שלה. "ואז לימדתי את עצמי לתפור בגדים. הייתי פורשת בגדים, מנסה להבין איך הם מורכבים ותופרת לעצמי בגדים."
התמחות באופנה
יערה סיימה תואר ראשון בעיצוב אפנה במכללת שנקר. אחרי הלימודים היא עבדה במשך שלוש שנים בחברת "קסטרו" כמעצבת בגדים. "בזמן שעבדתי ב'קסטרו' תמיד נמשכתי לפרויקטים מיוחדים, לפרויקטים שנדרש להם מחקר, חיפוש של השראה או כתיבה. אז הבנתי שהלב שלי נמצא באופנה, אבל אני רוצה להבין יותר טוב את תפקידה של האופנה ואת החשיבות שלה בהיסטוריה, בחיים שלנו היום ובעיקר בחברת הנשים."
ההזדמנות ללמוד ולהתעשר בידע הגיעה כאשר היא עברה עם עופר, בעלה לשעבר, לניו-יורק. שם היא למדה לתואר שני באוניברסיטת ניו-יורק (NYU) בתוכנית שנקראת Costume Studies. "שם בעצם התחלתי להתמחות במה שכל כך עניין אותי: אוֹצרוּת, ההיסטוריה של האופנה והמחקרים בתחום."
במהלך הלימודים התקבלה יערה לעבודה במוזיאון המטרופוליטן של ניו-יורק. שם עבדה והתמחתה במשך שנתיים במכון התלבושות, שהוא מחלקה שיוצרת את תערוכות האופנה הגדולות.
"ואז התחלתי ליצור תערוכת אופנה, תערוכות של בגדים וגם של נעליים בניו-יורק ובארץ. בארץ התחלתי מתערוכה קטנה על שמלות כלה בגלריית 'החווה' בחולון. לאחר מכן קיבלתי הזדמנות לעבוד עם מוזיאון העיצוב בחולון. פנו אלי לאצור תערוכה גדולה בשנת 2017. זו היתה התערוכה שלי על רונית אלקבץ ז"ל. התערוכה הגדולה הבאה שלי היתה 'אלבר אלבז: מפעל החלומות'. התערוכה הנוכחית היא 'גיבורות'."
בתערוכת "גיבורות" יש מוצגים שונים מן האוסף הפרטי של יערה. "התחלתי לאסוף מאוד בקטן," היא אומרת. "רוב הפריטים באוסף שלי הם מאוד קטנים או כאלה שלא דורשים הרבה מאוד מקום וגם לא מאוד יקרים. אני מאוד טובה לחפש כאלה דילים טובים באינטרנט ובעצם לקנות דברים די נדירים במחירים נגישים. אני מחפשת פריטים שמעוררים אותי, ש'מדליקים' אותי, שדרכם אני יכולה לספר סיפור על עולם האופנה ועל ההיסטוריה שלו. וכך האוסף שלי גדל עם השנים."
"גיבורות" – התערוכה העכשווית בחולון
התערוכה "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה" מוצגת עתה במוזיאון העיצוב בחולון, ותינעל בינואר 2026. התערוכה נפתחה באפריל 2025 ועד עתה ביקרו בה מעל 50 אלף מבקרים.
הביקור בתערוכה הוא חוויה אמיתית הן לחובבות אופנה והן לחובבי היסטוריה, באשר היא מספרת איך בדרך לא דרך, בתקופה של מחסור בבדים ובאמצעים נוספים, הצליחו נשים ליצור בגדים ולהשתמש בחפצים כדי ליצור לעצמן עולם של אסתטיקה, של יופי.
לכאורה נשאלת השאלה: מי צריך את זה בעתות מצוקה, רעב והרג? והתשובה היא: זה מותר האדם – הרצון לא לאבד את האנושיות, לנסות לחיות בעולם מלא תקווה, להתגבר על קשיים וחוסרים.
הביקור בתערוכה מתחיל באָטֶלְיֶה של מעצבת אופנה. הדמות יושבת ליד שולחן ומעצבת. יש בחדר גלילי בדים וכמובן מכונת תפירה. זוהי בת דמותה של מעצבת האופנה הדי סטרנד מפראג. בשנת 1939 שלח בעלה פול סטרנד מכתב לארצות הברית, ובו בקשת עזרה מקרוב משפחתו כדי להגיע לארצות הברית. למכתב צורפו שמונה איורי אופנה צבעוניים של רעייתו.
על פי האיורים הללו עוצבו שמונה תלבושות אוטנטיות, תוך שימוש בבדי ווינטג' וטכניקות של אותה תקופה. התלבושות מוצגות בתערוכה על בובות שמוצבות על במה מסתובבת. וכך יכולים המבקרים בתערוכה להתרשם מכישרונה של המעצבת, אשר בסופו של דבר נשלחה לגטו טרזינשטאט ונספתה בשואה.
לאחר מכן יש אפשרות למבקר בתערוכה ללכת בתוך מסדרון היקפי ולראות על הקירות, בתוך ויטרינות זכוכית, אוספים שונים, רובם פרטיים של יערה קידר. יש שם כרזות שמציגות סיפורי נשים גיבורות. יש פריטים קטנים שקשורים לתפירה, כגון מחזיקי מחטים, סיכות לבגדים, כפפות. מוצרי איפור מיוחדים. פה ניתן לראות פריט שבעצם הוליד את הרעיון לתערוכה כולה – אצבעון קטן אשר שימש את אחת התופרות במחנה אושוויץ, אישה בשם מרגיט רכניץ.
הוויטרינות במסדרון מסמלות את התקווה, את הרצון להמשיך בחיים נורמליים מלאי יופי וחן, וזה באמצעות אביזרים שונים אשר נשים השתמשו בהם בעת המלחמה ולאחריה, כגון השפתון, הליפסטיק. גם בתקופות קשות מאוד נשים לא ויתרו על סממן קטן שיוסיף להן חן ויעודד את רוחן ואת רוחם של האנשים שרואים אותן.
בחדר מיוחד מוצגים פריטים שהושאלו מ"יד ושם", ביניהם אביזרים שנוצרו על ידי נשים במחנות הריכוז וההשמדה. ביניהם חזייה שנתפרה מבטנת מעיל, תליון שפוסל מלחם, חגורה מחוטי חשמל וגם חתיכת שפתון קטנטנה שנשמרה כדי להשתמש בה להצלת חיים, הפעם כדי להיראות חיוניות וכשירות לעבודה בעיני הנאצים.
בקומה השנייה של המוזיאון יש מרחבים שמציגים תצוגות מרהיבות של בגדים מיוחדים. המשותף לכולם – שימוש בחומרים לא קונבנציונליים לתפירת בגדים, חומרים שהיו בנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה.
אחד החומרים ששימשו את הנשים היו שקי קמח. אגב, גם בארץ ניתן לראות במקומות שונים בגדים עשויים משקי קמח, כגון בתצוגת תמונות בחצר המוזיאון בכפר מלל. אבל פה בתערוכה הבדים נדפסו בשלל צבעים וצורות אופטימיים.
תצוגה נוספת היא של שמלות כלה שנתפרו ממצנחים ובתצוגה אחרת – שמלות יפהפיות שנתפרו ממפות ששימשו את החיילים במלחמה. מפות עשויות משי דק מאוד, שניתן לקפל אותן ולהסתירן. מדהים.
מרחב גדול מאוד ומאיר עיניים מוקדש לשורדת השואה המעצבת לאה גוטליב, שידועה בבגדי הים בעיצובה, שנמכרו בכל קצווי תבל. במרחב יש בובות רבות ויפות בבגדי ים. חלק מהם ידועים ביותר, כמו זה המנומר שלבשה הדוגמנית תמי בן-עמי, או בגד הים עם הדפס החרציות שלבשה הדוגמנית קלאודיה שיפר. התצוגה הנאה מרחיבה את הלב, ומנציחה את עשייתה של לאה גוטליב.
ואכן, התערוכה כולה מציגה ומייצגת נשים גיבורות. אלו שהמשיכו בכל דרך, אם במשיחת שפתון על שפתותיהן ואם בעשייה נרחבת למען הציבור. יש לציין מדור מיוחד שמוקדש לתמונות נשים גיבורות בשבעה באוקטובר.
יש לציין שכל התערוכה מוצגת באופן מקורי ביותר ולא קונבנציונלי. הצגת הפריטים היא אמנות בפני עצמה, והיא מותירה רושם רב על המבקרות וכנראה גם על המבקרים. זו תערוכה בלתי נשכחת, "הולכת" אתך הביתה גם בתום הסיור ומותירה נקודות למחשבה.
סגירת מעגל
מנין נבע הרעיון והרצון להכין תערוכה זו? לדברי יערה יש קשר ישיר בין נושא התערוכה לבין הרקע עליו צמחה.
"אני חושבת שזה ממש קשור קשר ישיר לסבתות שלי שעברו את התופת ואיבדו כל כך הרבה ועמדו באומץ מול המציאות. שתיהן תמיד מצאו את הדרך להתחיל מההתחלה ולהאמין שזה אפשרי. כך לגבי שתי הסבתות שלי, אבל במיוחד סבתי לאה, הסבתא שהיתה במושב רמות השבים. היא היתה מפורסמת בחיוך הרחב שלה, בצחוק שלה ובאופטימיות שלה. היא מאוד האמינה בי, היתה מאוד גאה בי ובעשייה שלי. אני חושבת שחלק גדול מהרוח הזאת שלה גם מרחפת על פני התערוכה."
והיא מבהירה: "רציתי לעשות את ההיפך מכל מה שמדמיינים כאשר חושבים על תערוכה שעוסקת במלחמה. רציתי להראות איך אופנה מאפשרת לפעמים בתקופות החשוכות והקשות ביותר, גם תקווה ואופטימיות. היא עוזרת לשמור על צלם אנוש ולהיאחז במחר. לא הייתי יכולה לעשות את זה ולהגיע לתוצאה הזאת, אם לא הייתי ממש מתחנכת על הערכים האלה של סבתא שלי."
ולסיום, יערה מציינת בהתרגשות ובשמחה: "בשבוע שעבר קרה דבר מאוד מרגש. קיבלתי פנייה להציג את תערוכת 'גיבורות' באוניברסיטה בגרמניה, בעיר לייפציג. ויש כאן עבורי סגירת מעגל, כי סבתי לאה נולדה בלייפציג, גדלה בה וברחה ממנה לאחר ליל הבדולח. הלוואי שהייתי יכולה לספר לה את זה."
לסיום, יערה קידר, שהיא דור שלישי לניצולי שואה, בחרה בדרך האופנה והיופי לפרוץ אל העולם, ובתערוכתה האחרונה היא מוכיחה שהשואה לא נשכחה. בימים קשים אלו, לאחר השבעה באוקטובר ובעצם המלחמה הארוכה שאנחנו מצויים בה, יש קורטוב של נחמה בדברים שמיוצגים בתערוכה. כשם שנשים בעת מלחמת העולם השנייה והשואה וגם לאחר מכן שמרו על צלם אנוש, השתדלו לטפח את החיצוניות שלהן. רצוי לעשות זאת גם היום. כי הגוף והנפש חד הם, והם נושאים תקווה לעתיד טוב יותר.
* ליערה יש ניוזלטר דו חודשי שבו היא ממליצה על חדשות אופנה, תרבות ואמנות. מתערוכות שכדאי לבקר בארץ ובעולם ועד סרטים דוקומנטריים, ניתן להצטרף אליו כאן:
