האיש שהצליח להציל חלום 

ליאור ניסקי שימש מנכ"ל מועצת שער הנגב ב-7 באוקטובר, לצד ראש המועצה אופיר ליבשטיין שנהרג בהגנה על ביתו בכפר עזה ("הוא עדיין שמור אצלי במועדפים"). כמי שהיה רגיל להיות מאחורי הקלעים הוא נזרק למים הסוערים של האסון ומצא את עצמו מקים את המועצה מחדש במועדון לחבר של קיבוצו רוחמה. בשיחה אישית מאוד הוא מספר לאלמוג חולות, שבאותה עת הייתה חברת נירים ומנהלת קהילת ניר עם, על יצירת ודאות במצב של אי ודאות, על הצורך לספוג באהבה את הכעס של חלק מהקהילות שנפגעו ועל הקושי להמשיך הלאה 

מה יכול לעשות אדם כשהעולם מתמוטט סביבו? מה אתם הייתם עושים? 

רובינו, ואני בכללם, היינו נאחזים ביקרים לנו ומנסים להציל אותם ואותנו. זה מה שאני עשיתי ב-7 באוקטובר ומאז. אבל יש אחרים. יש אנשים כמו ליאור. יש אנשים שהם מנהיגים. חלקם מנהיגים לתוך קרב, ניצבים על פודיומים וזוכים לצל"שים, וחלקם, נשארים מאחור, ומחזיקים, בכל הכוח והכוונה, מחזיקים, מנהלים, מתפעלים, מכוונים, בונים, חולמים עתיד. כזה הוא ליאור. מנהיג מהסוג שלא רגילים לראות באור הזרקורים, סוג של אנטי גיבור. הוא בן 44, דק גו, עדין למראה, מהיר לחייך, נעים, קולו רך וכולו עדינות וחוכמה. והאיש הזה, שאף אחד לא יְזַכּה באותות גבורה, הוא שהחזיק על כתפיו, יחד עם עובדי המועצה המופלאים, במשך השעות המסויטות של 7 לאוקטובר ובמשך שבועות וחודשים אחר כך, מועצה אזורית שלמה, עשרות אלפי אנשים וילדים שעברו שואה, והצליח לייצר עבורם טיפול, תקווה ועתיד. הצליח לא לשמוט. במחירים אישיים, בעודו חותם בתוכו אובדנים וכאב בל ישוער. הוא הצליח. הוא הצליח להציל חלום.  

הסיפור שלו ראוי להיות מסופר.  

אמת שחשוב לדעת 

אני לא כתבת ולא עיתונאית. את הראיון איתו ערכתי ואת הכתבה כתבתי מסיבה אנוכית להפליא – אני אוהבת את ליאור. ליאור ואני עבדנו ביחד בשער הנגב, הוא היה בתחילה מנהל אגף אסטרטגיה ואז מנכ"ל המועצה ואני אחת ממנהלי הקהילות שתחתיו, ואהבתי אותו כבר אז. יום אחד ב-7 באוקטובר נקרעו חיינו. ובבת אחת הקשר הזה נעלם. נשארתי עם האהבה, עם ההערכה ועם הכאב על עוד משהו קטן שלקחה ממני השואה הגדולה. עוד סיפור פתוח. כשהגיעה ההזדמנות לראיין אותו זינקתי עליה ועל הסיכוי לסגור מעגל, לתת לאהבה ולחיבה ולהערכה שהייתה ביננו מקום בעולם, לשמוע מה עלה בגורלם של אנשים נוספים שנעלמו לי בבת אחת. בדרך גיליתי פן חדש ואחר של 7 באוקטובר, פן שאף אחד לא מכיר. התפעול מאחורי הקלעים. קחו בחשבון בבקשה שהכתבה הזאת חשופה מאוד ואישית מאוד. הקירבה בין ליאור לביני אפשרה לי לשאול אותו שאלות אישיות מאוד והוא ענה עליהן כדרכו בפתיחות מלאה ובכנות מרסקת. אנא קראו את המאמר הזה ברוך ועדינות, כי שנינו, ובעיקר הוא, שמנו את הלב החשוף שלנו בתוכו. אין כאן קתרזיס או פתרונות קלים. יש כאן צלילה לתוך תהליך של ריפוי, וריפוי לוקח זמן. 

כש-7 באוקטובר הגיע, מה היית? 

הייתי מנכ"ל המועצה האזורית שער הנגב. יד ימינו של אופיר ליבשטיין ראש המועצה.  

מה בעצם עושה מנכ"ל מועצה? 

ראש מועצה הוא איש החלום והחזון. והמנכ"ל צריך לגרום לחלומות לקרות במציאות. הוא אחראי על הניהול היום יומי. להפוך את השיגעונות לתוכניות עבודה, וגם לדעת מה לא יכול לקרות. הבוקר בשער הנגב התחיל בזה שאופיר היה קורא לי מוציא פתק ואומר לי, "תשמע איזה רעיון יש לי – בו נעשה את זה", זה הקסם של ראש מועצה – החלומות. המנכ"ל צריך לגרום להם לקרות. בנוסף, מנכ"ל הוא ראש מטה חירום. בזמני חירום הוא תופס את הניהול כשראש המועצה יוצא לשטח. ראש המועצה נמצא ביישובים, פוגש את האנשים, עולה לירושלים, מתראיין. המנכ"ל הוא שמוודא רציפות תפקודית, מוציא לפועל תוכניות טיפול, אספקה, פינוי, הפגות, הוא מנהל את האופרציה.  

תאורטית, בהתבסס על מה שאתה אומר, היינו אמורים לראות אחרי 7 באוקטובר את ראש הממשלה בשטח? 

כן. את ראש הממשלה. הממשלה. הרבה אנשים. אנשים צריכים את המנהיגים שלהם בזמן כזה איתם.  

אהבת להיות מנכ"ל מועצה? 

זה היה מימוש של שאיפה שלי, עבדתי קשה בשביל להגיע למקום הזה, הרבה שנים, וכן, הגשמתי את חלומי לעשות דברים משמעותיים עבור שער הנגב והייתה לי הזכות לעשות את זה עם אופיר. רציתי להיות שם ולשם הגעתי. הלכתי אחריו והלכתי איתו וזו זכות גדולה מאוד ואני יודע להוקיר אותה, אבל אני מרגיש שלא מימשתי את התפקיד כמו שרציתי בגלל רצף האירועים – נכנסתי לתפקיד בתוך שנת בחירות ואז הגיע 7 באוקטובר והשנה שאחריו. ואני לא בטוח שאני אי פעם אחלום את החלום הזה שוב. 

החלומות השתנו או שאתה? 

אני השתנתי. מה שקרה שינה אותי. השינוי הגדול ביותר הוא שאני לא יודע לדבר כיום במונחים של חלומות. בעבר הייתי עם דרייב להיות במרכז העשייה ועם מוטיבציה לפעול ולנסות ולשנות ולטפס על ההרים הכי גבוהים. היום אני הרבה פעמים רוצה להיות פה בחצר הבית שלי.  

תספר לי על אופיר? 

היה לו קסם כזה. הוא ידע לגעת באנשים. הוא לא סבל לשבת במשרד, איש של שטח ואנשים שרותם ומחבר. הוא היה איש עם להט. כל מי שהכיר אותו רצה להיות חלק מזה. הייתה חדוות יצירה בעבודה איתו וטירוף מוחלט. הוא אחר לישיבות, היה משנה לו"ז בשביל רעיון, בדרך לפגישות הכי חשובות הוא היה סוטה מהמסלול לטובת כל מיני דברים שקבע על הדרך, והיה דוחס עוד ועוד חלומות בלתי אפשריים לתוך לוז אין סופי, אבל זה היה קסם, הרגשתי, כולנו הרגשנו, שאנחנו עושים משהו משמעותי בעולם. משנים את שער הנגב. משרתים את הציבור.  

הוא חסר לך? 

מאוד. בכל דבר. לפני שלושה שבועות נכנסתי ללופ עם עצמי ופשוט באתי לחייג אליו. הוא עדיין שמור אצלי במועדפים, ואני לוחץ על הכפתור ואז אומר שיט. הוא חסר לי כמנהיג, כחבר, כמצפן, כבסיס יציב, כמקור לקור רוח. הוא באמת האמין ולימד את כולנו לדבר טוב ולעשות טוב.   

מה היית אומר לו אם היית יכול? 

הייתי כועס עליו מאוד. במובן הילדותי על זה שהוא הפקיר אותי. ועל זה שהוא נפל.  

אופיר היה דמות אלמותית ואי אפשר היה לחשוב שיקרה לו משהו, ידעתי שהוא יוצא להילחם אבל בחוויה שלי לא דאגתי לשנייה שיקרה לו משהו. אופיר לא יכול היה שלא לצאת להילחם, והיום אני יודע שלא היה לו סיכוי. ואני לא יכול להשתחרר מזה. יש בי געגוע עצום, אהבה גדולה מאוד, כאב וגם כעס.  

אני זוכרת את ההודעה שהפצתם על מותו. אני ישבתי בממ"ד מחזיקה את הידית, מחבלים בתוך הבית שלי. אני נלחמת על חיי ועל חיי הילדים. וההודעה קופצת לי. זה הרגיש שהעולם החסיר פעימה לרגע. הוא לא איש שהיה אמור למות. 

הוא היה סמל.  

ליצר ודאות במצב של אי ודאות 

מתי ב-7 באוקטובר הבנת שזה לא אירוע רגיל?  

אני אגיד שחודשים הרגשנו שמשהו עומד לקרות. שבת היה אמור להיות יום גדוש באירועים של המועצה. 6.29 מתחיל צבע אדום. לקח לי שתי דקות להבין שזה אירוע אחר לפי עוצמת הירי וההתראות. לא היה ברור מה זה, וניסיתי לברר מה קורה. ניסיתי להשיג את הקב"ט של המועצה אבל לצערי לא היה לו מידע ובכלל במשך כל אותו יום הוא לא הגיע לאזור ולא ממש היה רלוונטי. שוחחתי עם אופיר, והתחלתי לעבוד לפי תפיסת העבודה בחירום שפיתחנו: הדבר הראשון שעושים בחירום הוא לספק כמה שיותר מידע. ליצר ודאות במצב של אי ודאות. ניסחתי הודעה של מה שהיה ידוע שלא אומרת יותר מידי. בשלב השני מארגנים את צוות החירום. בעודי בודק בצוות חירום מי נמצא באזור, ב-06.41 אני מקבל הודעה מאופיר שיש חדירת מחבלים ולהקפיץ את כל כיתות הכוננות. כמו כולם, אני מתחיל לקבל אינדיקציות שזו לא חדירה אחת – מגיעות אלי התמונות של הטנדרים הלבנים בשדרות, המראה שכולנו לא נשכח, אני מקבל הודעה מהשוטר הקהילתי של שער הנגב שיש חדירה, מארז, מיכיני, מכפר עזה. אני מבין שיש חדירה מכמה מוקדים ואני עושה את הדבר שמנוגד לכל הגיון, אני לא פותח את מרכז ההפעלה. זה מנוגד להיגיון כי תורת העבודה בחירום אומרת – כמה שיותר מידע ואז לייצר מרכז בקרה פיקוד ושליטה, מטה אחד שמחובר לכל המערכות, ומקבל את כל המידע ומפעיל את המועצה, ואני מקבל החלטה עצמאית לא לפתוח את המטה שלנו. זו הייתה אינטואיציה מנוגדת לכל היגיון. בדיעבד, אם הייתי פותח את החמ"ל, לא הייתה מועצה.  

כמה דקות לפני שבע אני מקבל טלפון קורע לב מאיש המחשוב שלנו שגר בכפר עזה, כמה בתים מאחורי אופיר, והוא הראשון שאמור להגיע כדי לחבר את מערכות המחשוב. והוא אומר לי שהוא יוצא כדי לפתוח את החמ"ל, אני מבקש ממנו להישאר בבית, הוא מתלבט איתי ואני מבקש שלא יצא, שאני אעדכן. למזלי אמרתי לו את זה כי אחרת לא הייתי יכול לחיות עם עצמי היום. לצערי הגדול, הוא יצא על דעת עצמו. הוא הספיק להגיע לרכב, שם את המשקפיים, ושם נורה. הוא היה בדרך. היינו חברים. והוא היה עובד שלי. והוא יצא כדי לעזור למועצה. גיליתי עליו רק למוחרת. 

כשגילית שהוא נהרג כבר היית קהה או שעדיין כל שם הרג אותך?

מרגע ששמעתי על אופיר נכנסתי למוד של לנהל את האירוע. אני חושב שרק שנה אחרי, כשעזבתי את המועצה, התחלתי להתאבל, ואני עדיין מתאבל מאז. ב-7 באוקטובר לא התאבלתי. הייתי מרוסק. הייתי עצוב. בכיתי הרבה וגם לא על אדם ספציפי, על הכול ועל כולם.  

כמה אנשים שאתה הכרת מתו? 

יותר מדי. איבדנו שמונה מעובדי המועצה. היכרות אישית קרובה – כ-20. מכרים ברמה של היכרות שמית ושיחות – עשרות. בשער הנגב היו 80 נרצחים. אלו לא מספרים שאפשר לתפוס, אלו לא מספרים שאפשר להתאבל עליהם. 

מה קרה לך כשגילית שאופיר מת? 

קבעתי ב-09.00 הערכת מצב בזום, אני מעדכן את אופיר בהודעה, לא יודע שהוא כבר מת, ובשעה 09.01, כשאני מתחיל לדבר, אני מקבל את הטלפון שמודיע לי עליו. אני צורח על כולם לעוף מהזום הם לא מבינים מה קרה לי. וכאן יש לי 20 דקות של קריסה פנימית. אני קורא לזה קריסה כי זו הייתה התחושה ובו זמנית, דיברתי עם היועצת המשפטית, עדכנתי את סגן ראש המועצה, עדכנתי כמה מחברי המליאה, עדכנתי את המזכירה והעוזר של אופיר, קובע זום עם כולם לשעה 09.20.  

לי זו לא נשמעת כמו קריסה. 

קרסתי. באמת קרסתי. הייתי מפורק, עצוב, גמור, תפקדתי כל הזמן כלפי חוץ. וכל הזמן היה לי בראש, שזה אירוע בסדר גודל היסטורי, במובן הכי רע של המילה, אני כאן בטעות, אני צריך להחזיק כמה שעות, ובטח מישהו שיודע מה הוא עושה יבוא לקחת ממני את האירוע. 

בשעה 09.20 אני מעדכן את כל הצוות. תדהמה. בכי. שקט. אני ממשיך לעבוד לפי הנהלים שלנו – לספק לציבור מידע. אנחנו מנסחים הודעה בתיאום עם המשפחה ואנחנו מוציאים אותה בשעה 10.30 אופיר הוא החלל הראשון שמודיעים עליו. 

ואני מקבל החלטה שאנחנו מקימים מחדש את המועצה, ממש שם. המזכירות של קיבוץ רוחמה מקצה לי אולם, ואני מתחיל להקים את המועצה מחדש, יש לנו עשרות אלפי אנשים במצור ואני חייב לדאוג לרציפות השלטונית.  

נקודת החוזק היא שנשארים ביחד 

אתה מבין שאתה גיבור? שזה אקט לא יאמן של הירואיות? 

אני לא גיבור. אני מזכיר לך שאני בקיבוץ רוחמה. 14 ק"מ מהגבול. יחסית עורפי ומוגן. הילדים שלי בטוחים. תמר אשתי מטפלת בהם ובכלל מהווה עבורי עוגן שמאפשר לי להיות פנוי לשער הנגב. לא יודע אם הייתי עושה את כל זה אלמלא הסיטואציה הזאת. מנהלת הרווחה שלנו, תהילה, שישבה בבית מחזיקה את הידית של הממ"ד ובעלה והבן שלה יצאו להילחם, להתקלות עם מחבלים, והיא תוך כדי עושה שיחות לעובדים ולתושבים זאת הרואיות. אני הייתי בסיטואציה מורכבת, זה לא מובן מאליו אולי, אבל היו כאן נסיבות שהקלו עלי.  

מהי ההחלטה הכי קשה שאתה עושה באותו יום? 

כל החלטה באותו יום הייתה קריטית בעיני. ההחלטה הכי משמעותית שעשיתי בעיני הייתה באחת או שתיים בלילה, מתקשר אלי הקב"ט של חוף אשקלון, שהורידו לו חמישה אוטובוסים עם מפונים מכפר עזה. הם עברו את השבעה קילומטרים ופשוט הורידו אותם. אני מתקשר לפיקוד העורף, למפקד המחוז, מנסה למצוא להם פתרון, הוא מציע להוריד אותם לאילת, ואני פשוט התחלתי לצרוח עליו. לא ויתרתי עליהם. אני מסביר לו, שהאנשים הללו היו בממ"ד יום שלם, הם נסעו חצי שעה צפונה, אמצע הלילה. והוא לא מוריד אותם עכשיו לאילת. אנשים עם תחתונים. הוא אומר שאין לו לאן לקחת אותם, אני מסתכל על הרשימה ורואה שרשום שנחל עוז אמורים להגיע לשפיים, אבל אני יודע שנחל עוז פונו למשמר העמק. אני אומר לו קח אותם לשפיים. הוא לא הסכים כי נחל עוז מיועדים לשם. אני לוקח אחריות כי אני כבר יודע שנחל עוז מסודרים, הם פנו למשמר העמק, ושפיים נערכים. והיו צעקות וויכוח מטורף ובסוף הוא מסכים וארבעה אוטובוסים מגיעים לשפיים. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לקהילת כפר עזה אם הם היו מגיעים לאילת ולא לשפיים, קיבוץ שאימץ אותם ועטף אותם והחזיק אותם ביחד בשבועות הכי קשים.  

היו לי גם הרבה פספוסים. ואני לא סולח לעצמי על אף אחד מהם.  

אני מאוד מצטער על קהילה אחרת שלא הסכימה ליישוב זמני. בעיני זה פספוס ענקי. פספוס אחר שלי הוא שלא הצלחנו לייצר מערכת חינוך הוליסטית וטובה הרבה יותר מזו שהייתה בשער הנגב. אני מקווה שעכשיו יצליחו. לשיטתי הדבר הכי חשוב לקהילה הוא להישאר ביחד. נקודת החוזק היא שנשארים ביחד. ברגע שמתחילים להתפצל משהו נפגע. הייתי צריך לרתום אותם.  

היה משהו שהפתיע אותך בעצמך? 

ההתמודדות הזאת. שהחזקתי אותה. דברים שעשיתי בשעות הראשונות. ב-10.30 כבר התקשרתי, להיידי, ראש הפדרציה היהודית בסן דייגו שהייתה חברה אישית שלי ושל אופיר ושותפה אסטרטגית של המועצה, עדכנתי אותה ואמרתי לה שאנחנו לבד ואין ממשלה ואנחנו צריכים את עזרתה. והיא נרתמה מייד. עלתה לחדר ופתחה חמ"ל ויום למוחרת כסף ראשוני נכנס לחשבון וקנינו מצעים וקלב קארים ועגלות תינוק, ושכרנו מכוניות ליישובי המועצה. לא יודע מאיפה הגיעה ההשראה ליצור איתה קשר ולמצוא מקור כלכלי להחזקת הקהילות. תפקדתי בלי לזכור כלום, הוצאנו 20 הודעות באותו יום, ניסחתי את רובן, לא זכרתי אף אחת מהן. 

כבר ב-10.30 ידעת שאין ממשלה? מה היה צריך לקרות שלא קרה? 

לא קרה כלום. אף אחד לא ענה לי. התקשרתי ולא ענו לי. אף אחד לא התקשר. ממשלת ישראל לא הייתה באירוע.   

יש משהו שהיית רוצה להגיד למי שיקרא את הכתבה הזאת? תובנה, משהו שאתה יודע היום על בשרך לגבי החיים והמוות והעולם? 

אם מישהו קורא את המילים הללו, הייתי מציע אף פעם לא לזנוח את התקווה, יש רגעים בחיים שבהם הכול גדול מידי, וצריך לדעת מה אפשר לשנות ולעשות ומה אי אפשר. ברגעים כאלו מה שצריך לעשות זה להתמקד בלעשות טוב. לעבוד על האור. לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להגביר אותו. זה מה שאנחנו יכולים לעשות בעולם. כל אחד לעצמו. רק את זה. זה מה שלימד אותי אופיר. זה מה שאני נושא בתוכי. זה מה שהייתי רוצה להעביר הלאה.   

וזהו.  

זה מה שליאור רצה להעביר הלאה.  

זה מה שנאמר ביננו בלילה ההוא שבו הגעתי אליו לקיבוץ רוחמה, וישבתי איתו בחצר הבית היפה שלו. ואחרי שהכול נאמר, סגרתי את מכשיר ההקלטה, ניגבתי את הדמעות, חיבקתי אותו לעומק ונסעתי משם.  

אם הייתי יכולה להסביר לכם כמה הוא יפה בעיני. כמה מדויק הוא בשבר ובאור שבו, כמה טוב העולם כשאנשים כמו ליאור מתנהלים בתוכו. ואיזו זכות זו הייתה לפגוש את הלב שלו פעם נוספת.  

כמעט שנתיים חלפו ואני מתגעגעת כל כך לחיים שהיו לי, שהיו לנו, לאנשים שהיינו, לאנשים שאיבדנו, לתמימות ההיא של להרגיש שאנחנו בטוחים באופן עמוק בבתים שלנו. חיים בגן עדן ועושים טוב. כמה אני מתגעגעת ללשמוח באמת, בלי המועקה. ועם זאת, הכאב האיום הזה, השבר שחווינו, ליטש כל כך הרבה אנשים, ואפשר להם לנצנץ כמו שמעולם לא נצנצו.  

ליאור הוא אחד מהם. והסיפור שלו ראוי שישמע. 

"הבנתי שהאדמה רועדת אבל יש אדמה" 

חודשיים אחרי 7 באוקטובר הגיעו מכל רחבי הארץ עובדי המועצה למפגש ברוחמה ודיברו על עתיד המועצה – על פחים, פיתוח כלכלי ותיירות 

מה הפחיד אותך בימים הראשונים הללו? 

פחדתי ששער הנגב נחרבה. זה היה ממש פחד מוחשי. לקח לי בערך עשרה ימים עד שהפחד הזה השתחרר, היו כמה ימים שבהם לא הייתי בטוח.  

מתי הבנת שהחלום הזה שלך שרקמת עם אופיר יחזיק? 

הרבה חלומות התנפצו, והרבה השתנה. שער הנגב לא תחזור להיות הקהילה שהיא הייתה והמועצה שהיא הייתה. היום יש חלומות חדשים וזה יופי, אבל אני חושב שכאשר החמ"ל של המועצה החל להתמלא בפרצופים מוכרים, והתחלנו להבין מי איתנו ומי לא גם במועצה וגם בקהילות, רק אז הבנתי שהאדמה רועדת אבל יש אדמה.  

והייתה נקודת אור גדולה מאוד – חודש וחצי ישבנו במועדון לחבר ברוחמה ויצרנו שם מיני מועצה עם מזגנים, ואופן ספייס ומוקדנים ומערכות. בשיא 130 עובדים עבדו מהמועדון שם, אבל היה שם המון כאב. היו במטבח לוחות גדולים עם שמות, שלוש עמודות – נרצחים, נעדרים וחטופים, והעברנו שמות מעמודה לעמוד בכל פעם שהייתה בהירות. והחל מהיום השלישי ליד הדלת היו זרי הלוויות ובקבוקי מים. 78 הלוויות יצאו מהמקום הזה. בכל הארץ, בכל הלוויה היו נציגים של המועצה שיצאו מהמועדון, לקחו זר, לקחו מים. היה המון שכול במקום הזה. 

נקודת האור הגדולה ביותר הייתה בדצמבר, חודשיים אחרי. עשינו שיתוף ציבור בחדר האוכל ברוחמה. הגיעו 120 איש, ממלאי תפקידים מהמועצה. אוטובוסים הביאו אותם מכל הארץ, ויום שלם ישבנו וחלמנו עתיד למועצה – פחים מוטמנים, וחינוך, ופיתוח כלכלי ותיירות, ושם נעמדתי מול כולם ופתאום הבנתי איפה אני עומד ואמרתי את זה להם ובעיקר לעצמי, ששלושה חודשים אחרי האסון הכי נורא שקרה לנו, 100 מטר מהמקום שממנו יצאו 78 הלוויות, אנחנו מתחילים לחלום וליצור עתיד. ועדיין מלחמה וחטופים וכעס, סיטואציה מורכבת וכואבת ומלאה בזעם גם על המועצה. זה לא היה רומנטי ולא אידילי ואולי נראינו לא רגישים מספיק, אבל בנקודה ההיא, כשעמדתי שם, הבנתי שזה הכוח. להחזיק חלום על עתיד. זה היה רגע של אוויר ותקווה.  

 זו החלטה נכונה בעיניך, לחלום בעודנו מדממים? 

אני חושב שאין כאן תשובה חד-משמעית. לי זה הרגיש שאנחנו מאבדים את הקהילות, והיה לי ברור שהקהילות צריכות לראות אותנו מתכננים עתיד. שהאנשים שיושבים בתנאים לא תנאים בבתי מלון צריכים לראות שיש מי שחולם עבורם עתיד שיחכה להם כשיחזרו הביתה.  

אכזבות והפתעות 

היו אנשים שאכזבו אותך? 

כן. לא כולם הבינו את גודל השעה. היו אנשים שהציעו עזרה ונעלמו, היו כאלו שהכניסו שיקולים אישיים לתוך מציאות שהייתה כל כך מעבר לכל שיקול אישי. 

היו אנשים שעוררו בך השראה? 

הרבה. אני אתן שם אחד – סיגל מורן שהכרתי בצורה שטחית לפני כן. היא הצילה אותי. היא לשעבר ראשת מועצת בני שמעון ומנכ"לית משרד הרווחה, והיא הייתה חברה של אופיר. היא התקשרה בשבת ואמרה: "מה שאתה צריך אני איתך". היא לא הפסיקה לנדנד. בראשון בערב אמרתי לה שאני צריך שמישהו ינהל את רשימות הנופלים. הרגשתי לא בנוח. מנהלת בכירה כל כך. היא הגיעה ביום שני ועזבה באפריל 2024 והלכה איתי את המסע הזה יד ביד. אם זה לא היה קורה, לא יודע אם הייתי מצליח לעשות את מה שעשיתי.  

מה תפקידה של הנהגה של קהילה בזמן של שבר כזה? 

הנהגה התפקיד שלה הוא לדבר אמת, להציג אמת, לתת תקווה ולהראות עתיד ואז לאפשר לציבור לבחור. חלק מהאנשים העדיפו לתת תקווה בלי אמת. לדחות החלטות מאוד חשובות. אין כאן ביקורת. אי אפשר לשפוט אף אחד, אבל בסוף אין ברירה – קהילה צריכה לדעת מה עומד בפניה ולקבל החלטה, וחלק מהתפקיד של הקהילה וההנהגה הוא גם להבין ולגלות סימפטיה למי שלא יכול לחזור. לא תמיד להנהגה יש יכולת באמת לראות את אלו שלא איתם.  

מה הופך קהילות מסוימות לחלשות או חזקות? 

קהילה שנעקרת ממקומה וחוזרת למקומה זה אירוע מאוד דרמטי. מאוד תלוי איפה הם היו חברתית ב-6 באוקטובר. תלוי בהנהגה ותלוי בהיקף הפגיעה. כל יישוב נפגע אחרת וזה לא בהכרח עניין של מספרים. תלוי איפה נפגע החוסן. היו יישובים שהגיעו בחוסן יותר נמוך אחרי שנה עם רצף של שני מבצעים שהתקיימו, מקום הפינוי השפיע על החוסן – במלונות צריך היה להשקיע הרבה יותר אנרגיה ומשאבים כדי להבטיח חיים קהילתיים. קהילות שהתפנו לקהילה אחרת היה קל יותר. לא בהכרח קהילה כפרית אבל יכלו להתחיל תשתית לריפוי, להתחיל להניע, אף אחד עדיין לא בריפוי.  

"אני מתגעגע לאופן שבו ראיתי את העולם" 

ליאור ניסקי על המקומות שאליהם הוא נמנע מלהגיע והרצון לשמוח באמת. מתישהו

מה אתה למדת על עצמך? 

גיליתי שיש לי אינטואיציות טובות, ושאני מאוד פגיע, באופן שהפתיע אותי. אני עדיין נושא איתי את הפגיעות של 7 באוקטובר והחודשים שאחרי. אני רחוק מלחזור לחיי הקודמים. למעשה ברור לי שאני לא אחזור לחיי הקודמים. אני חי אבל אלו לא חיי הקודמים. אני מתגעגע לאופן שבו ראיתי את העולם. 

זה נראה שצמחת בבת אחת, שהגעת לרמות מנהיגות שלא יכולת לדמיין שיש בך ב-6 באוקטובר. 

אני מסכים איתך. אבל אני מאוד כועס על עצמי על כל מה שלא עשיתי. חבר שנלחם ב-7 אמר לי 'בכל צומת שפניתי ימינה, גזרתי את גורלם של אלו שהיו בנתיב של צד שמאל'. אני מרגיש ככה. אני לא הייתי עם נשק אבל כל החלטה שקיבלתי מנקרת בי בגלל ההחלטה שלא קיבלתי.   

למה? למה? כל מי שמסתכל מהצד נפעם ממך. נפעם ממה שעשית. למה אתה כל כך קשה עם עצמך? 

היו איתי אנשים שהם באמת גיבורים. והייתה לי זכות לעבוד איתם – לא הייתי לבד. בשער הנגב יש גם אנשים וקהילות שכועסים עלי. את כולם אני מבין. עם חלק אני מסכים. בחודשים הראשונים היינו הולכים פעמיים בשבוע לפגוש קהילות. ונכנסו בנו. ואמרתי לתהילה, האחראית על הרווחה, שגם זו מנהיגות. כשהמדינה והממשלה לא נמצאת שם האנשים צריכים כתובת. ספגתי את זה באהבה. ידעתי לאן אני הולך. ידעתי שאני הולך לחטוף. אבל ידעתי שזה יעזור להם שיהיה מישהו שם וייקח אחריות. 

איך החזקת מעמד? 

הבית. וכתיבה. כל פעם שהרגשתי שאני נופל כתבתי מסר לקהילה או לעובדים. השתדלתי לכתוב בצורה רגישה ואופטימית. כתבתי על תקווה ועשייה ועתיד. והאמת היא שכתבתי את הדברים לעצמי.  

אם אופיר היה שומע הכול, הוא היה גאה או מאוכזב? 

אני מאמין שהוא היה גאה. והוא היה גם חייב להתנצל בפני. זו שיחה שאני מקיים איתו כל הזמן בראש שלי, כבר שנה וחצי.  

מה הציבור בישראל חייב לזכור מ-7 באוקטובר? 

אסור שהציבור ישכח מי הגיע ומי לא הגיע. הגיע עם ישראל. על כל חלקיו. ולא הגיעה מדינת ישראל. וחייבים לדרוש תשובות. חייבים. 

אתה חושב שזה יכול לקרות שוב?  

בסוף זה לא היה קורה אם הייתה ההגנה שהייתה צריכה להיות ואני לא חושב שזה יקרה שוב. 

לא חשבת לעזוב את שער הנגב? לברוח מהכאב הזה? 

לא חשבתי לעזוב, אבל אני מודה שיש מקומות שאני נמנע מהם, ויש אנשים שאני נמנע מהם כי זה כואב מידי. לדוגמה עברו הרבה הרבה חודשים מאז שהייתי בכפר עזה.  

איך החיים שלך נראים היום? 

אני בעיקר מתרכז בעצמי ובבית. אני לא יודע מה אני אעשה כשאני אהיה גדול. היה לי מסלול חיים מאוד ברור ומתוכנן. והיום אני בתקופת התכנסות. אני מקווה שמתי שהוא תהיה יציאה החוצה. 

מה החלום הכי פשוט שלך עכשיו בימים אלו? מה היית רוצה שיקרה? 

הייתי רוצה להיות מסוגל להיות שמח באמת, בלי המועקה. אני לא שם. אין בי שמחה חופשית ומלאה. אני חושב שאולי זה יתחיל להיות אפשרי כשהמלחמה תיגמר והחטופים יחזרו. אולי.