בבארי משפצים בתים ושבילים, מזל שהקיבוצניקים לא מתרגשים מקצת אבק
*תמונה ראשית: אפשר כבר להוריד? שלט הענק על מגדל המים במרכז בארי. צילום: אביבית ג'ון
דרכים
משפצים ובונים אצלנו בתים, אבל זה עניין שולי. שיפוץ כביש האבנים המשתלבות הפנימי הוא העניין המרכזי. הכביש המשתלב בבארי היה חלק מההצהרה: קיבוץ בעל בעמיו לפניכם. בהפרדת צבעים מתוחכמת סומן בו חלק שישמש עוברי אורח, ויאפשר בו זמנית את הפיכתו לדו-סטרי, כששתי מכוניות יחלפו אחת מול השנייה כשאחת נוסעת על ה״מדרכה״.
בקיצור (וכצפוי) זה לא הצליח. זה קיבוץ, מה ציפיתם? המעשיות של הפרטים הקטנים מנצחת בו ביד קשורה לאחור חזונות מורכבים. בתכל׳ס, הסימנים על הכביש כבודם במקומם מונח, והמכוניות נוסעות עליהם בעיוורון צבעים מלא. ומדרכה? פשוט אין.
למרות זאת משחזרים כעת את חלוקת הצבעים הקודמת והחביבה בבחינת לא נכיר את עצמנו ללא פגמינו הידועים והמוכרים. הופכים ומשפצים את כל הכביש. לא כל קטעיו נפגעו ב-7, אך הטנקים והרכבים הכבדים פגעו ביותר מדי אבני שפה, שמחזיקות את כל העסק, וכשמזיזים אותן מתפרק הכול.
גם תאורת הכביש נותקה, ובלילה נראות השכונות מעבר לו כמעבר להררי חושך, להבדיל מהמצוי הרגיל בו אור וחתולים יש בשפע. אז ישן בפני חדש דומה לישן תוציא.
העניין הוא שמשפצים הכול בבת אחת, ואיך נגיע ממקום למקום?
אומרים שבני האדם לא אוהבים שינויים. יש להניח שזה נכון, אך מכיוון שהם נכפים עלינו מלידתנו נראה שפיתחנו יכולת כלשהי להסתגל אליהם. הקושי הגדול יותר, למדתי עם הזמן, הוא לשנות את אסטרטגיות ההסתגלות.
אנחנו מסרבים ומתקשים להמציא חדשות, אפילו אם הישנות מסכנות אותנו וגם אם החדשות יעילות יותר. ומהן דרכים אם לא אסטרטגיות?
והינה היום, כשרציתי להגיע מביתי למשתלה במרחק 500 מטר בערך, חסם שופל את הדרך הישרה ביניהם, שגם כך רק תשתית החול נותרה ממנה (לא סיפור, קיבוצניקים מותאמים מטבעם לאבק) ועוד הייתי עוברת איכשהו מהצד, אבל אז הגיחה משאית עם מיכל ענק מעבר לעיקול. כשהשופל שפך אליה אבנים ובטון, לא הייתה ברירה אלא להתרחק, ונאלצתי להשקיע זמן ומחשבה כדי למצוא מסלול עוקף.
בדרך חזרה השופל כבר לא היה. אולי עבד בפינה אחרת. ואין ודאות מה יקרה עוד שעתיים. זה הכאוס המושלם, שיבוש, שלו עצמו אין כל אסטרטגיה.
אבל עוד מעט, בחלוף החגים (לא חשוב אילו) ירצפו מחדש, הדרך תיסגר לגמרי זמנית, ואז תפתח שוב, מתהדרת בריבועיה המסודרים, ואני אסע עליהם בלי להשקיע בהם מחשבה מיותרת.
החיבור עם העולם
עוד כמה ימים אני מסיימת את שנת ה-64 שלי. לא שאני כזאת סופרת שנים, בקושי בחמישיות, אבל זו שנת בוחן גיל ומציאות שסומנה ככזו לא על ידי.
אני לא מדברת על סימני הגיל, שמדרך הטבע הולכים ומתרבים. אלא על החיבור עם העולם. פעם חשבתי שהאטת התנועה שמכתיבה הזקנה, מפרידה אותנו מתנועת העולם, שגם ככה קשה לעמוד בקצבה.
אבל שנת ה-64 צריכה הייתה להיות שנת קריעה שכזו?
הייתי אמורה לבנות סוף סוף את הבית, ואחד משיאי הקשר שלי עם העולם היה לפתוח את הדלת לנכדים. אבל דווקא עכשיו, ולא בגללי, הסכסוך ביני ובין המציאות גדל. מאז ההפיכה המשפטית כל תוכנית או אייטם שדנים ביומיום הוא בעיניי נרמול בלתי נסבל. כשאני צופה בטלוויזיה זה למטרת אסקפיזם (שהוא שונה בתכלית מנרמול, למרות שבטעות הם נראים דומים) שהפך לי הכרחי. רואה סרטים (נחשו איזה ז׳אנר, לא ילדים) שמתרחשים בעולם סימפטי וסוף העלילה הטוב בהם מובטח. זה לא הכי נורא, למרות שהאסקפיזם גם הוא מאמץ, ותמיד משאיר אחריו ריקנות.
באופן מתאים לכל השנה הזאת גם ביום ההולדת שלי תהיה לוויה. העונה לא הסתיימה וגם לא קרובה להסתיים, לוויות שניות נוספות באופק.
לוויית דרור, שהצלחתי לעמוד במשמר הכבוד למענו, שהפנים היפים שלו היו מרוחים על שלט ענק מול המלון בו ביקרתי לפעמים בתל אביב, קצת לפני הים. הוא היה יכול להיות בשקט דוגמן לייף סטייל, מדגמן דבר שלא יוכל להיות מצרך לעולם, הצורך בחופש.
בדרכו, כפי שהתאים לשמו, הוא מביא לבארי, באור כהה ועצוב, את החופש מדאגה לחטופיו.
לכאורה השבתו מסיימת את השבת תושבי הנגב המערבי, אבל העובד התאילנדי תם הדרך סונטיסק רינטאלק, שעבד בשדותינו, והלוחם האמיץ רן גואילי שניסה להגן עלינו, גם הם כבר לגמרי משלנו.
אלך ללוויה. יום הולדת כעת זה בסך הכול עוד יום בו אני מחכה להן אפשר, לבחורים שישאגו כי נגמר, והמדינה הופכת כיוון.

על הכתיבה
שירים בעברית הם אוצר
נדמה שאם רק אתפוס יותר זמן את העט ייצאו ממנו יותר מילים.
אבל זה לא ככה. אני צריכה לאסוף את המילים קודם, ואני אוספת אותן משירים. שירים שהם בדרך כלל לא בספרים, אלא בפס הקול המושמע שלנו.
רק כשהן מראות לי שהן מסתדרות בפורמט ובצורה שונה מהדיבור היומיומי, הן מוכנות לבוא גם אלי.
לכן בשבילי שירים בעברית הם אוצר, שירים בשפות אחרות, נפלאים ככל שיהיו, הם משהו אחר.
הלוויה של דרור
רגע שמש ורגע צל, רגע קר ורגע חם, ודברי הילדים המספידים את הוריהם שוברים את הלב
זאת לוויה של שני קיבוצים שכנים, רעים ובארי, פני האנשים דומים וקרובים, כשהם מתאחדים בצער משותף.
תבנית נוף חייו של דרור נעה ביניהם, מחצית מקורות חייו פה ומחצית שם, בזה גדל ובזה צמח, ובשניהם היה אהוב.
דמעות של מלאכים שר אריק, ורוח, המנשבת ללא הפסק, מביאה עננים, אך לא גשם.
רגע שמש ורגע צל, רגע קר ורגע חם, ודברי הילדים המספידים את הוריהם שוברים את הלב.
תודה שהצלתם אותנו אומרת עלמה בתו, שדרור ויונת הוציאו אותה ואת אחיה נועם מהממ״ד זמן קצר לפני מותם. דרור שב בדיוק שנתיים לאחר שחרורם.
אני פוחד שנחטפתם לשווא, שהחיילים נלחמו לשווא, אומר חבר.
מגיעה לנו מנהיגות שתדאג שיהיה לנו טוב יותר, אומר אלעד האח.
קולות הלוויה נישאים עם הרוח אל תוך הקיבוץ. העצב עובר גם כשהמילים אינן מובנות. בתום הלווייה מתברר שרוה״מ בחר את זמן הלווייה כדי להגיש בקשה לנשיא לחנינה במשפטו, בו הוא נאשם במרמה והפרת אמונים.


