הבית של החתול, הבית שנהרס והבתים שנבנים. מחשבות בצל הקיבוץ המתחדש
*תמונה ראשית: בניה בבארי. כשיצמח סביב הירוק וירכך, כשיבואו הילדים, זה ייראה אחרת
בתוך כל בליל הדברים שקורים כאן, חתול קטן הלך לעולמו. לא היו לו יומרות לשנות דבר מהם. בתשע הנשמות שלו הוא השתמש ב־15 כמעט שנותיו כדי לשחק על דשא, לטפס על עצים, לרבוץ על הכורסה הכי מעוצבת בבית, ולפעמים, לצערי הרב, לריב עם חתולים אחרים. רוב הרגעים שלו לכן היו רגעים קטנים. רק שניים זכורים לי כאחרים: הראשון, כשהבאתי אותו הביתה כגור בתיק קש קטן ומרובע, וראשו הלבן הציץ ממנו ומתוכו הבריקו עין כחולה ועין ירוקה. הוא כמובן יילל כל הדרך.
אחר כך הפכה העין הכחולה לבהירה מאוד והירוקה לחום ענבר. התרגלנו לאי־הסימטריה עד שהפכה לנו טבעית. והיה הרגע השני, כשחזרתי הביתה חודש וחצי אחרי השביעי. ליווה אותי חבר קיבוץ כי לא ידעתי איך יהיה לחזור. הצצנו בממ״ד, החבר הלך, ואני התיישבתי על הספה מול החלונות הגדולים. החתול הקטן התיישב לידי, התעגל ונרדם, ורק אז הרגשתי בבית. אני יושבת עכשיו על אותה ספה. תמיד טוב להציץ החוצה. הסיבה שנתתי לעצמי למה לא כתבתי שני טורים רצופים היא שלא יכולתי עדיין לכתוב עליו, והרגשתי שבלי לכתוב עליו – לא אוכל לכתוב משהו אחר.
מה זה בכלל בית?
עיגול של חתול זה עולם מלא. בארי, לעומתו, נהרס ונבנה בבת אחת.
ממערב הולכים והורסים, ובמזרח נבנות מפלצות, לפחות בעיניי הקרתניות, בניינים דו־קומתיים. במערב מגלחים את הצמחייה קודם, במזרח עוד לא הגיע זמן לשתול, וכך, על פניו, נוצרה סימטריה מדברית זמנית רוויית אבק בטון. אבל לא באמת מרגיש כך. סביב השכונות הנהרסות עדיין עומדים ומצלים עצים, ובאלה הבנויות יש ריח של בטון חדש ועשייה.
לפני כחודש, משום מה נראה לי הרבה יותר, הלכתי לטקס צנוע ליד בית של חבר שעמד להיהרס. היה מאולתר, ובכל זאת נשאו שם דברים. המילים הרי חייבות להיאמר. קראתי אותן בהמשך כי איחרתי, כשחיפשתי את דרכי בסבך הגדרות המקיפות. גם הן זהות בשני המקרים, עשויות פח בהיר, מסתירות שמץ מהעומד לבוא, ולכן גם חייבים להביט מעבר להן כל פעם שעוברים.
נכנסנו לבית, כמה חברות, ואז זה היכה בי. הבית היה ריק, ללא רהיטים, בשכונה של בתים דומים, אבל משהו בחלל, אולי הזווית שבה נכנסה השמש, גרם לי להרגיש אותו, את החבר, כאילו היה שם בנוכחותו הטובה, כאילו היה הוא הבית. אומרים שאדם הוא תבנית נוף מולדתו, אבל שם כאילו הותכו לאחד, ומה זה בכלל בית?
אולי באמת רק זווית השמש.
אבל לא היה זמן לעסוק במחשבות. קראו לנו החוצה, ושופל גדול החל להרוס בתכליתיות את גג הבית. נמלטתי. לא הייתי היחידה. הרגשתי כאילו הורגים אותו שוב, לעיניי.
דיברנו קצת במרחק. תמיד אנחנו מדברים, למדנו לחלק את רגשותינו בינינו כדי לשמור על עצמנו, וכך אנו מתחברים והופכים לדור המדבר, הדור המיתולוגי של לאחר הפצצה, שהיה שם כשנפלה.
קיבוציות אחרת
בבנייה אצלנו, כאמור, שמייח. פועלים, זרים נדמה לי, לא ערבים, אולי סינים, בונים בשפה חתומה את מרכז הקיבוץ.
מזכיר לי שכשבנו את שכונת הכרם, זו הנהרסת כעת, בתקופת פיגועים כלשהי, מאחר שנבנתה על ידי פועלים ערבים – היא הוקפה על ידי גדר פח והוצב עליה שומר.
שכונת הכרם הייתה אחת האהובות עליי, ונראה לי שגם בקיבוץ, אבל אני זוכרת שתהיתי אי־פעם, בלי שום תחושה נבואית, מה יצמח משכונה שנבנתה כך. עכשיו הודרנו לגמרי מהמרחב. נכון, את דרך האבנים המשתלבות במרכז הקיבוץ שיבצה משפחה בדואית, והיה בכך משהו קרוב, אבל השאר נבנה על ידי חברה גדולה שמקימה לנו מבני ציבור. יום אחד חופרים פה או שם, ואז סוגרים ויוצקים יסודות, ובמהרה יתפח עליהם בית, גדול וגבוה ממה שהיה לפניו. החללים מתמלאים באמירה, ועוד איך.
וכמו הבתים החדשים, שגגותיהם נראים כבר היטב מכביש 232, זה בארי אחר, שנתן דרור לבנייה ולגודל, לנוחיות המרחבים הפנימיים, אך לעיתים על חשבון תחושת המרחב ואפילו קצת על חשבון הפרטיות.
לבארי תמיד הייתה חשובה הנראות החיצונית. כשהילכת בו עבר המסר שקיבוץ בעל בעמיו לפניך, אבל בזה החדש מרגיש שנחצה קו לקיבוציות אחרת.
הבית שלי, בן כ־30, חד־קומתי ומשקיף בעיקר לבתים כמותו, וכמוני, מרגיש כבר כמו הקיבוץ הישן.
ואולי כל אלה רק תחושות של שלב העשייה. כשיצמח סביב הירוק וירכך, כשיבואו הילדים, זה ייראה אחרת.
רעש של שבתות רגילות
בשבת האחרונה, של שבועות, ערכו בבריכה הפנינג פתיחה.
העיתוי – יומיים אחרי מעוננות אפרפרה ואפילו טפטוף סמלי, שאיימו שכמיטב המסורת הילדים לא יוותרו בכל מקרה לקפוץ למים, וייצאו מהם קרטיבים.
אבל השמש התאוששה מהר, והאווירה הייתה של תחילת קיץ. כמויות המשפחות ורעש הילדים הזכירו לי ימים נשכחים, רעש של שבתות רגילות של פעם. לא יודעת איך נסתגל אליו אחרי שהתרגלנו לפרטיות, העגמומית לפעמים, בצל הקיבוץ המתחדש.
מולי באה, בדרכה חזרה הביתה, משפחה, וכולה חיוכים מאוזן לאוזן.
היה כיף? שאלתי.
כן, שמחו הם.
יופי, תבואו כמה שיותר.
