התערוכה "נוף מוגן" של גבריאלה וילנץ מתמקדת בכישלונם ובהפרת הבטחתם של מרחבים מוגנים ואמצעי הגנה נוספים למלא את תכליתם. שתי תערוכות נוספות: "יום אדום" של נעם אדרי ו"בקצות העצב של יעל תורן מוצגות כעת במוזיאון בר-דוד שבקיבוץ ברעם
*תמונה ראשית: גבריאלה וילנץ, מתוך עבודת הוידאו "על המשמר", 2023
על שדרתו של ספר ישן רשום בהתאמה, שם המחבר: יהודה ואלך, הכותר: תורות צבאיות, והמספר הקטלוגי. על גבי חלקו העליון של הספר מוצב אגרטל "ענתיקה" מנחושת שמתוכו עולים "גבעולים ופרחים" צהובים העשויים מחלקי פלסטיק זעירים הלקוחים ממודל הרכבה של טנק המרכבה.
להשלמת התמונה של הטבע הדומם תרתי משמע, הספר, האגרטל והפרחים מוצבים במרכז הפריים כשמתחתם פרושה מפה שחורה המעוטרת בדגמים הלקוחים מהוראות ההרכבה ומחלקי פלסטיק להרכבה הנדמים לחרקים.
זהו תצלום אחד מתוך התערוכה "נוף מוגן" של גבריאלה וילנץ. תצלום הטבע הדומם הקרבי של וילנץ הקרוי "מעשה מרכבה", מרפרף לסוגת ציורי ה"ונטיס"; לציורי ה"טבע דומם" ההולנדיים מהמאה ה-17 שבהם האובייקטים המצוירים – כלי אוכל, צנצנות, סלסלות, ופרחים ופירות המצויים בשיא פריחתם ובשלותם, רגע לפני קמילתם ו/או בשלבי ריקבון המומחשים בכתמים ובחרקים המכרסמים בהם או חגים מסביבם – מסמלים את המוות או את ההתראה מפניו קרי, "ממנטו מורי": זכור את יום המוות.

כישלונם של מרחבים מוגנים
בתערוכתה הקודמת הקרויה "פארתי שמך", התמקדה האמנית באתרים ומוזיאונים למורשת ישראל ובחתירה תחת קדושת המיתוסים הציוניים ונרטיב-העל הציוני (שוש גרץ, "זמן קיבוץ", 5.12.2024). בתערוכתה הנוכחית הקרויה "נוף מוגן", וילנץ מפנה זרקור כלפי כישלונם של מרחבים מוגנים ואמצעי הגנה נוספים למלא את ייעודם ומשקפת בכך את ערעור תחושת הביטחון והמוגנות של אזרחי המדינה מאז ה-7.10.2023.
שני מבנים, האחד דמוי מיגונית והשני דמוי "פילבוקס" – מבנה בצורת גליל החתום בתקרה דמוית כיפה שהבריטים הקימו בארץ ישראל בתקופת המנדט כעמדת שמירה מוגנת – הציבה האמנית במרחב תערוכתה. הפילבוקס בתערוכה עשוי מעץ שכוסה בשכבת בטון דקה. הצופה הנכנס לחלל האפלולי, והקלסטרופובי עשוי לשמוע תמהיל של מוזיקה שנדגמה משלושת הדתות המונותאיסטיות וסאונד של טנקים, הליקופטרים וירי רובים שהוקלט בקיבוץ חניתה. בגובה עיני הצופה מעוטר החלל הפנימי המעוגל בשורה של אריחים זהים העשויים תבליט גבס הנדמים בתחילה לקישוט דקורטיבי. מבט שני חושף שהדגם הדקורטיבי, החוזר ונשנה, כאמור, בכל אריח, מורכב מתבליט של רובים, קליעים, רימון, טנק, וחמסה. הפילבוקס של וילנץ מהווה מרחב לימינלי, מרחב דמדומים בין בית תפילה למבנה צבאי, הגנתי; מרחב סף בין הדתי-האמוני לבין המיליטנטי. ואולי, ביחד עם ה"מיגונית" – שקירותיה הפנימיים עשויים מלאטקס נוזלי הנראה כווילון כתמתם צמרי – האומנית מציעה, לאחר כשלון המרחבים המוגנים למלא את תכליתם, כל שנותר הוא להשליך את יהבנו על תפילה ו…"חמסה".
מוצב צבאי מזדקר
בעת שהתגוררה בקיבוץ חניתה צילמה וילנץ בכל בוקר, במהלך שנה שלמה, את הנוף הנשקף מפתח ביתה. תצלומי הסטילס הללו מרכיבים את עבודת הוידאו "על המשמר" (2023), בה מראה וגווני הצמחייה והשמיים משתנים בהתאם לעונות השנה, בעוד שהמוצב הצבאי הממוקם במרכז הפריים, המזדקר והתקוע כנטע זר לטבע ולסביבה המקיפים אותו, נותר ללא שינוי.
עבודות ותצלומים נוספים בתערוכה מתכתבים עם יצירות קנוניות מהאומנות המודרנית הבינלאומית והישראלית.
בתצלום המבויים "משחקי מלחמה (בעקבות ארוחת בוקר על הדשא של מאנה)" מ-2023, על רקע סבך של חורש יושבת או כורעת על ברכיה, על מצע עלים, חבורה של ילדים בני שבע עד עשר, האוחזים ברובי צעצוע שמרביתם מכוונים כלפי הצלמת/הצופים. כמחווה לציורו הנודע של מאנה "ארוחת בוקר על הדשא" משנת 1863, הבאה לידי ביטוי – מעבר לתאורה, למשחק האור והצל ולרקע של סבך הצמחייה – בפרט בתנוחתם ובמיקומם של הילד והילדה בקדמת התצלום, כשהם ישובים על שמיכה צהובה ובסמיכות להם סל פיקניק נטוי על צידו ממנו "נשפכים" רובי צעצוע.
ציורו של מאנה המתאר פיקניק בחיק הטבע עורר בשעתו סנסציה בשל תיאור, בין היתר, של שני גברים הלבושים כבורגנים מהוגנים כשלצידם יושבת אישה בעירום המשירה מבט כלפי הצופה. בתצלומה המשובח של וילנץ, המושך מחד, ביופיו ובקסמו ומאידך, יוצר אי-נוחות, היא מצליחה ליצור דּוֹמוּת בחוויית הצופים בתצלומה לזו של הצופים מהמחצית השנייה של המאה ה-19 בעת התבוננותם בציורו של מאנה. התצלום המבוים של וילנץ, שואב עוד את השראתו, כך נראה, מתצלומיו המבוימים של הצלם ג'ף וול, המצטט ומאזכר יצירות מופת מתולדות האמנות ומצליח להטיל ספק בקרב הצופים באם תצלומיו מבוימים או שמא הם תיעודיים.
בסדרת תצלומי "קוביות" (2023), מקדישה האומנית ומתאימה את זוויות הצילום וגווני הבטונדות שצילמה בגבול הצפון לעבודותיהם של ארבעה פסלים מינימליסטים ידועים: סול לוויט, דן פלווין, רוברט מוריס ודונלד ג'אד. בסדרה "מיגוניות אחרי הגשם" (2019) מוצגות רפרודוקציות של ציורי נוף הארץ של הציירים: אנה טיכו, ליאון אנגלסברג, יוחנן סימון וראובן רובין. על גבי הרפרודוקציות הללו שבהם נופי הארץ המצוירים מתובלים באידאליזציה ורומנטיות, וילנץ מטמיעה ומשלבת, באופן כמעט בלתי מוחש, ציור, באמצעות ספריי צבע, של קוביות אפורות, העשויות לייצג מיגוניות או מרכז לאימוני לוחמה בשטח בנוי; קוביות אפורות שהופכות, תחת פעולת הציור/ריסוס הצבע של וילנץ לחלק אינטגרלי מציורי הנוף הישראלי שצוירו לפני 70 שנה לערך.
תערוכתה של וילנץ, בה מוצגים תצלומים נוספים ועבודת וידיאו הנסמכת על מקטע מתוך הסרט "טקסי דרייבר", מעניינת ומומלץ לראותה.
גבריאלה וילנץ, "נוף מוגן", אוצר: אבי איפרגן, מוזיאון בר-דוד, קיבוץ ברעם, עד סוף יוני 2026

