הרבה לפני הגבול  

נוטעים ועוברים את הגבול לעזה * כלב צריך להתאים לחברה * מערכת "זמן קיבוץ" בבארי  

*תמונה ראשית: מערכת "זמן קיבוץ" במשתלה בבארי. צילום: עדי סלמור  

סיפור קטן  

נסעתי בחמישי לאנשהו למשהו שהתפספס. משום מה היה נדמה לי שהייתה בכל זאת סיבה לנסיעה, ואפילו לפספוס שהחזיר אותי הביתה, ואני לא רואה אותה, למרות שהיא כנגד העיניים.  

ליד מפלסים תפסתי שמראת הצד שלי מקופלת. לא רציתי לכוון אותה תוך כדי נסיעה. הפניה הבאה היתה ל"חץ השחור", ונכנסתי.  

ומה ראו עיניי? הרבה ניידות מג״ב ומשטרה, הרבה לובשי מדים, וחניון מלא ברכבים. איך שנכנסתי ותוך שלידי חלפה מכונית עם שלט גדול: "עזה שלנו לתמיד", ניגש אלי שוטר והורה לי (או אולי הנחה) להסתובב ולצאת.  

יצאתי, אבל לאט, כדי לשאול את את הרכב אחרי מה קורה פה. בחור עם פאות וציציות הציץ ממנו וענה שיש טקס נטיעות.  

אמרתי לו (ברוב רגש): איזה יופי! ונסעתי.  

למוחרת סופר בתקשורת שחלק מהקבוצה חצתה את גבול עזה והתעמתה עם חיילים, אחד אפילו נפצע. מתמיה, בהתחשב בכמות הכוחות שהיו שם, ויכלו לעצור אותם בקלות, הרבה לפני הגבול.  

ואולי (לא יכול להיות!) מדובר במשחק מתוזמר היטב שבו כאילו עוצרים, וכפועל יוצא אפילו מאבטחים, כי ההצגה (של צד מסוים) חייבת להימשך?  

כלב חופש  

הכלב איננו. כמו כל הדברים הבלתי צפויים, שהם גם צפויים בהחלט, זה קרה בהפתעה. מפנסיון האילוף (באמת חשבתם שאשאיר אותו פרא?) הודיעו שהם יכולים לבוא לקחת אותו.  

היה יום חורפי, הלכתי איתו לשער, ושנינו התעייפנו מקרב המשיכות בינינו. זה כלב חופש, כבר כתבתי לכם, אולי כלב ערבי, כי מי מגדל בחברה הישראלית כלבים ככה?  

אולי בגלל זה הוא הקסים אותי, אבל מצד שני, ואל תתייחסו ברצינות לשלל ההצהרות שפיזרתי עד כה, הוא חייב התאמה לחברה שבה הוא נמצא.  

היה קר, ומאחר שהדרכים אצלנו בלתי אפשריות, והכלב כבר מזמן רצה לצאת, קבענו בשער. הקדמנו. ישבתי ליד הכלב והסברתי לו שהוא הולך לקייטנה חינוכית. הוא היה מבסוט שמלטפים אותו, ולא הבין כלום.  

המאלף הגיע ותוך כמה דקות נשארתי רק עם הרצועה, המזוהמת מהיגררות על הקרקע. לא הייתי מוכנה לזה יותר מהכלב. הלכתי הביתה ושאלתי את עצמי איך הוא מרגיש, ואם – אחרי שאילף אותי בכמה שבועות בסך הכול להשקיע בו זמן ותשומת לב, ולהתבגר ולהתחיל לעבוד למשמע אותו – זה יחזיק. מאז עברו שבועיים וקצת, שלחו לי תמונות שלו משחק בשמחה עם חברים אחרים, ואני התחלתי להתרגל בחזרה לחיי הקודמים. ובכל זאת, נראה שהממזר הזה תפס אותי.  

סוף שבוע בכפר  

האירוע המרכזי מאז הטור האחרון היה כמובן פגישת המערכת של "זמן קיבוץ", ביום שישי אחד בבארי. היה זה בוקר חורפי (או אביבי) נאה, לאחר הגשמים.  

התקבצו בו מיטב הכותבים, העורכים והמאפשרים, ויחד שמענו שלאתר של העיתון המחתרתי שלנו יש מאות אלפי כניסות. מרשים, מה גם שיש לשער (אנחנו לא דף הפייסבוק של רוה״מ כלשהו) שאף אחת מהן היא לא של בוט.  

את המידע על המקום בו אני מפרסמת את היומן הפרטי שלי אולי עוד אקלוט, בינתיים השווצתי בצד של בארי הקרוי בארי אימפריה, עם המועדון המתוקתק (הפעילות בו רבה מתמיד, אם כי רובה של גורמים מתארחים/ חיצוניים), הקונדיטוריה והקייטרינג של "ללוש", המחלבה של דגן, ואפילו הבאתי לוחות שנה של הדפוס.  

אחר כך יצאו השאר לבארי האחר, ואני נשארתי בשלי. בסוף הסיור זכו המתמידים לביקור עידוד במשתלה, ואפילו לעציץ.  

למוחרת התקיים אירוע ט״ו בשבט של בארי בפינת החי הסמוכה למשתלה. מילאתי את המשתלה בפרחים ופתחתי.  

באו כ-200 איש מכל רחבי, והתרגשתי לראות את פוקדי המשתלה ימים ימימה, נכנסים אליה בטבעיות, כאילו נכנסו אליה גם תמול וגם שלשום.  

בשביל זה אנחנו גרים כאן בבארי. בשביל שהם יוכלו להרגיש שיום יבוא ולביקור החד-פעמי, יתווסף בטבעיות ביקור למוחרת, ועוד אחד לאחריו, והם יהיו פה.