ד"ר כלנית הרשקוביץ' שפורן ממושב תלמי יחיאל היא רופאה במשרה מלאה, מנהלת מחלקת ילודים ופגים במרכז הרפואי קפלן ברחובות * היא נשואה ואם לארבעה, משמשת כנציגה במועצת הנשים במועצה באר-טוביה, משפיעה ותורמת לתחום הרפואה גם ברמה הארצית * ובגיל 45, עדיין עם פעוט יונק – ד"ר שפורן התנדבה למילואים
*תמונה ראשית: ד"ר כלנית הרשקוביץ שפורן בבית החולים. צילום: גלעד שעבני
ד"ר שפורן נולדה בשנת 1980 ברחובות, להורים שהכירו בעיר זו, נישאו בגיל צעיר מאוד וחיים שם עד היום. המשפחה של אמה זהבה, משפחת עובד, עלתה ארצה מעיראק בשנות החמישים, כשזהבה היתה בת שנה. בני המשפחה השאירו אחריהם רכוש רב בעיראק. בארץ היתה להם חנות צמר מפורסמת ברחובות בשם "צמר עובד".
אביה יוסי הרשקוביץ נולד ברחובות למשפחה ממוצא צ'כי בעלת ייחוס. "אנחנו צאצאים של הרב יחזקאל לנדא זצ"ל 'הנודע ביהודה', שהוא צאצא של רש"י," מספרת ד"ר שפורן. בעברו היה אביה שחקן כדורגל במכבי שעריים, בתקופה שהיא היתה בליגה הלאומית (מקביל לליגת העל של היום). יש לה אח ואחות גדולים ממנה. אחיה הוא הכלכלן גל הרשקוביץ, שהיה ראש אגף התקציבים במשרד האוצר.
כלנית הילדה למדה בבית הספר היסודי "שריד" ואחר כך בחטיבת הביניים והתיכון בבית הספר "דה שליט". תקופה מסוימת בנעוריה היא היתה שחקנית כדוריד במכבי רחובות. כבר מגיל צעיר היא בלטה כפעילה ביותר ומובילה בחברה. בצד הצטיינותה בלימודים היא היתה במועצת התלמידים. "כבר בבית הספר היסודי," נזכרת כלנית, "היו המורים מתלוננים בפני אימא שלי על כך שאני חייבת להיות 'עורכת הדין' של הכיתה. הייתי מגינה על כל תלמיד שלדעתי נפגע. יש לי חוש צדק מפותח, אותו רכשנו אחיי ואני מהבית. אפילו חשבתי ללמוד משפטים, אבל מצד שני ידעתי שזה לא יהיה לי קל, כיוון שקשה לי להכיל חוסר צדק ובחרתי ברפואה. גם בקריירה הנוכחית שלי זו הגישה שלי, ואני נלחמת למען מי שחלש וצריך לקבל זכויות."
ד"ר שפורן היתה עתודאית בעת שירותה הצבאי ולמדה רפואה באוניברסיטת תל-אביב: "בצבא הוכשרתי להיות רופאה קרבית וייעדו אותי לחטיבת 'גולני', להיות הרופאה הקרבית הראשונה בחי"ר." אבל בסופו של דבר המינוי טורפד.
במכתב רשמי היה כתוב כי לא נכון שתהיה אישה רופאה קרבית בחטיבת גולני: "זה היה לפני כעשרים וחמש שנים," היא אומרת, "היום כמובן הטענות שהועלו כנגד השיבוץ שלי בשל היותי אישה, לא היו עולות בכלל על הנייר. תקרת הזכוכית נפרצה ואני גאה ומאושרת לראות רופאות נשים פורצות דרך שעושות חיל בתפקידים קרביים."
היא שירתה בבסיס חיל האוויר בעובדה ובחצור כרופאת יחידה. אחר כך היה לה תפקיד במטה הרפואה של חיל האוויר. כאן היא מפתיעה אותי מאוד כאשר היא מספרת שהיא התנדבה למילואים ממש זה עתה, בגיל 45, למרות שזמנה מוגבל עקב היותה עתה אם לארבעה, והפעוט ביניהם עדיין יונק ועם עומס העבודה שלה. "זה מצחיק וצובט את הלב גם יחד, שעכשיו, בגילי ובמצבי, מוצאים אותי מתאימה לשירות קרבי, אפילו להשתתף במלחמה – ואילו בצעירותי, במלוא כוחי ובזמן מתאים, מנעו את זה ממני."
"עולם הרפואה מרתק"
בשנת 2007 נישאה כלנית לנועם שפורן, בן מושב תלמי יחיאל, לאחר חברות בת ארבע שנים. הם הורים לארבעה ילדים: גאיה בת ה-18, שהתקבלה בימים אלו למכינת "תבור", המדרשה לטיפוח מנהיגות ציונית צעירה; ארז בן 16 הוא תלמיד כיתה יוד בתיכון באר-טוביה. יש לציין שארז הוא חתן חידון התנ"ך במחוז ההתיישבותי זו שנה שלישית ברציפות; ליבי בת 11 ולומדת בכיתה וו בבית ספר "שדות"; איתן יהודה נולד בחמישה עשר באוקטובר 2023, ממש בתחילת המלחמה.
"הילדים שלנו הם דור רביעי במושב," אומרת ד"ר שפורן בגאווה. ההורים של נועם חיים במשק בו מגדלים אפרסקים. נועם הוא יועץ השקעות במקצועו. ד"ר שפורן עובדת כאמור במרכז הרפואי "קפלן" ברחובות כמנהלת מחלקת ילודים ופגים, בעלת מינוי אקדמי כמרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים ומקדמת מחקר בתחום רפואת הילודים והפגים בארץ ובעולם.
כאשר היא נשאלת מדוע בחרה במקצוע הרפואה, עונה ד"ר שפורן: "קשה לי לזכור מתי התעורר בי הרצון להיות רופאה. זה לא היה בעקבות אירוע מסוים, אבל אני חושבת שזה בזכות הקשר שלי למרכז הרפואי 'קפלן' שברחובות, שהוא חלק מתבנית נוף מולדתי. אני נולדתי שם, ופעמיים בילדותי ובנעוריי הייתי מאושפזת שם עקב מחלה ועקב ניתוח אורטופדי שעברתי. כך נחשפתי לעולם הרפואה."
מסתבר שנוסף על הפן הרגשי בבחירת המקצוע שלה יש גם עניין מאוד קוגניטיבי. "אני מאוד אהבתי ללמוד," מספרת ד"ר שפורן. "עולם הרפואה מרתק," היא מוסיפה ומסבירה כיצד זה מתאים לאופי שלה ולשאיפותיה: "יש בי הרצון לעשות טוב וזה אפשרי בתחום הזה. זה מאפשר לי חיים עם משמעות, עם עשייה חשובה."
ד"ר שפורן היא רופאת ילדים עם התמחות נוספת ברפואת ילודים ופגים (נאונטולוגיה). בזכות הכישורים הקליניים והניהוליים שלה היא מנהלת את מחלקת ילוּדים ופגים: "אלו בעצם שתי מחלקות," היא מסבירה, "האחת היא מחלקת הילודים, בה יש בתינוקייה תינוקות שנולדו במועד והם בריאים; ויש מחלקת טיפול נמרץ ביילוד, שכוללת בתוכה גם את הפגייה. "לא כל המטופלים שלנו הם פגים. יש גם תינוקות שנולדו במועד, אבל לצערנו סובלים מבעיות לא פשוטות, חלקן מולדות, גנטיות, וחלקן סביב ההיריון והלידה."
"זה מקצוע שהוא מאוד אינטנסיבי ומורכב, ולא קל לעבוד בו. זאת אומרת: למי שעוסקת בו אין יום ואין לילה. בכל רגע נתון יכולים להקפיץ אותנו למקרה דחוף כמו לידה של תינוק במועד או פג שזקוק להחייאה. אַת אף פעם לא יכולה לדעת מראש מתי זה יבוא. אנחנו עובדות גם בשבת, גם בחג ואפילו ביום הכיפורים. לפעמים אני יושבת עם המשפחה בערב החג ופתאום צריכה לצאת. כך שהמקצוע הזה משפיע גם על המשפחה."
"הרבה פעמים אני יוצאת מהבית באמצע הלילה, נוסעת ברכב שלי וכל המושב שומם, כולם ישנים. אני לוחצת על השלט מרחוק, כדי ששער המושב ייפתח כמה שיותר מהר. אני נוסעת לכיוון בית החולים בכבישים ריקים לגמרי. מרגישה כאילו אלו חיים ביקום מקביל."
ויש גם עניין הטלפונים. "אני יכולה לקבל שיחות טלפון לאורך כל הלילה כדי לייעץ לרופאות/ים התורניות/ים." והיא מספרת בחיוך על בעלה ששומע את השיחות שלה מתוך נמנום, ולפעמים הוא מתבדח בבוקר ומדקלם משפטים עם מונחים רפואיים מתוך השיחות ששמע בלילה במיטתו…
"למרות המחיר המשפחתי אני יודעת שילדיי רואים דוגמא לבחירה מודעת לחיות חיים של הגשמה עצמית, משמעות ותרומה. ויש לזה ערך עבורם."
למרות הקושי ד"ר שפורן מדגישה שהיא אסירת תודה על העיסוק שלה: "במקצוע הזה יש כל הזמן סיפור של הצלת חיים ממש, זה בידיים שלך. אני רואה את המטופלים – לפעמים אלו תינוקות שנולדים ללא סימני חיים – ואני נלחמת ומחזירה להם סימני חיים. אחר כך אני גם זוכה לראות אותם גדלים. יש להם חיים מלאים, עם הגשמה ואיכות חיים, עם משמעות."
היא מציינת את ההבדל באובדן של אדם מבוגר לבין יילוד: "כאשר אדם מבוגר מאוד נפטר זה תמיד עצוב, אבל אפשר להתנחם בכך שהוא חווה את החיים, קיבל הזדמנות להגשים את עצמו. וכשאנחנו לא מצליחים להציל חיים של תינוק בעצם העתיד שלו נקטע. בעיניי עולות הרבה פעמים תמונות של העתיד שיכול היה להיות לו – של קשרים חברתיים, של משפחה, של ימי הולדת, של חיוכים, של חיבוקים. לכן אני רואה בהצלת חיי תינוק אחריות מאוד מאוד גדולה. כי אם הוא נפטר אנחנו לא יודעים מה יכול היה להיות בחייו אילו נשאר חי. ואם הוא ניצל אני חשה סיפוק ומשמעות, ואני זוכה לכך כמעט כל יום."
במקצוע הזה מתחברת ד"ר שפורן מאוד להורים של הילודים והפגים. מלבד היותה פנויה בכל שעה משעות היום והלילה לטלפונים ולווטסאפ שלהם, היא גם לקחה על עצמה לעזור להם בכל תחום. "יחד עם פגיעוּּת הפגים קיימת גם פגיעות של ההורים. הם לא תמיד מסוגלים להילחם על הזכויות שלהם. מטופל או הורה לילד חולה עלול להיפגע לא רק מהמחלה עצמה אלא מהיחס אליו, מהדרך בה דיברו אליו, מתחושה של שקיפות או אטימות. מבחינתי זו משימה עליונה ושליחות שהם בשום אופן לא ירגישו ככה במחלקה שאני מנהלת, שהיא ביתי השני."
"גם מבחינת המחלה, חשוב לי לחסוך צער מההורים. אני אומרת להם: 'אם משהו לא ברור לכם וגורם לכם לדאגה, אל תשמרו את זה בבטן'. קשה לי לחשוב שבבית הם בוכים בגלל משהו שאולי יכולתי לפתור להם בקלות. לכן לכולם יש את מספר הטלפון שלי ויש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת. אני מזמינה אותם לפנות אלי בכל שעות היממה, בכל הימים וגם לאחר השחרור של התינוק מבית החולים. אני מרוויחה חיים עם משמעות. כשאני רואה חיוך של הורה שעזרתי לו, עשיית הטוב ממלאת אותי."
ילדים עם צרכים מיוחדים
תחום נוסף בו ד"ר שפורן פעילה הוא קידום זכויות של ילדים עם צרכים מיוחדים. ילדים עם אוטיזם, לדוגמא, מוגבלים לפעמים ביכולת שלהם לסנגר על עצמם, כדי לממש את זכותם הטבעית לשוויון הזדמנויות, וזו זכות לשמש להם ל'פה', תוך כדי ניסיון מתמיד ללמד אותם בהדרגה גם לסנגר על עצמם. "אני בעד צדק ועשייה גם למען אוכלוסיות מוחלשות אחרות ולמען אזרחים ותיקים."
"אני רוצה לעשות שינויים לטובה למען הילודים והפגים ורואה בכך משמעות חשובה בחיי. השנה נבחרתי להיות חברת ועד האיגוד הישראלי לנאונטולוגיה, ותחת הכובע הזה אני פועלת ברמה הארצית. מדינת ישראל רואה את עצמה מערבית בתחום הרפואה, אבל עדיין צריך להילחם על זכויות המטופלים. אל הפג צריך להתייחס כמו אל ילד ככל הילדים כי הוא ילד של מישהו. ומכאן שהוא זקוק להורים שלו ואנחנו צריכים לעזור להם להיות לצידו בכל עת, ועדיין, בארץ אנחנו במצב שפעמים רבות ההורים מודרים. אפילו אין להם חדר לשהות בו ליד היילוד. וכאמור, מעורבות ההורים חשובה מאוד באיכות הרפואה של היום."
אחד הפתרונות שמצאה ד"ר שפורן בתמיכת הנהלת המרכז הרפואי קפלן הוא שאימהות לפגים וליילודים מאושפזים תוכלנה לשהות לאורך האשפוז של התינוק במחלקת יולדות, דבר שייחודי מאוד למרכז הרפואי הזה.
היא מביאה דוגמא נוספת לשינוי במחלקה שלה: "אפילו בהחייאה ובטיפולים חודרניים כבר לא נוציא את ההורים החוצה. כמו שהורה יסעד את הילד שלו במחלקת ילדים ויחזיק לו יד, גם כאן בפגיה הוא יכול להיות לצידו, ללטף אותו. אנחנו יודעים שמגע עמוק מפחית כאב. זה הומני ומתכתב ישירות עם איכות רפואית, כי היום אנחנו יודעים שכאב וסטרס יכולים לפגוע בהתפתחות המוחית של פגים ותינוקות ובאיכות חייהם העתידית, ואנחנו מחויבים לנסות ולמנוע את זה ככל שניתן. אלו הם דוגמאות לשבירת פרדיגמות, וזה מעודד אותי גם בחיי האישיים.
"כשאני נתקלת בקשיים, אני אומרת לעצמי, שאם אני מתגברת על קשיים בעבודה – כמו הצלת חיים של פג במשקל 400 גרם ועוד מצבים קשים – אז אני יכולה להתגבר גם על קשיים בחיי האישיים ולהילחם כאשר צריך. אני תמיד אומרת שאנחנו בני אדם, לא אלוהים וצריכים להיות צנועים, אבל לפעמים המקצוע הזה מתכתב עם הבלתי אפשרי והניסי. לפעמים אני עומדת ליד הפג ואומרת לעצמי: אנחנו נעשה את זה, 'אנחנו נעשה את זה, הוא יחיה'. אני גם בנאדם מאמין. לפעמים ברגע מאוד קריטי, לפני פרוצדורה שתקבע אם יחיה או לא, אני אומרת 'שמע ישראל', כי אני מאמינה בכוח הרוח על החומר, בכוח האמונה והרצון."
והיא מוסיפה: "אני עוסקת הרבה בהתבוננות פנימית, וגם חשובה לי איכות החיים של העובדים והעובדות אתי בבית החולים. לדוגמא, קבענו את ישיבות הבוקר בשמונה ועשרים, כדי שהורים יוכלו להביא את ילדיהם לגן ולבית הספר בנחת, ויגיעו רגועים ומוכנים לעבודה."
"ברמה הארצית אני פועלת בפרויקטים שונים. אחד מהם הוא למנוע או להפחית דימומים תוך מוחיים בפגים, שעלולים להשפיע מאוד על העתיד שלהם. עוד נושא בו עסקתי בשנים האחרונות בהובלה של הסגנית שלי ד"ר יעל לביא הוא הטיפול החומל בפגים. מה שנקרא טיפול פליאטיבי, טיפול תומך ומקל על חולים במחלות קשות ושנוטים למות. גם לתינוקות חשוב לתת את הטיפול הזה ולא היו מודעים לכך בעבר. גם במצבים בהם לא ניתן להציל חיים, חשוב למנוע כאב ככל האפשר, גם מהתינוקות וגם מהוריהם. זהו מסע משותף שלנו עם ההורים. וצריך להשתדל למנוע ככל הניתן כאב סבל ולשמור על הכבוד."
ד"ר שפורן היא גם ראש הוועדה הלאומית מטעם האיגוד הנאונטולוגי לקידום והטמעה של חלב אם – תרומה מבנק החלב הלאומי של מד"א במצבים רפואיים מורכבים של התינוק או האם. "חלב אם הוא אחת התרופות החשובות ביותר לפגים ולילודים, ואני גאה מאוד במרכז הרפואי 'קפלן' שמאפשר לכל תינוק שנזקק לכך, לקבל תרומה של חלב אם," היא מציינת.
פעילות נשים
במועצה האזורית באר טוביה הוקמה מועצת נשים. שמורכבת מנציגות של המושבים. ד"ר שפורן נבחרה להיות נציגת המושב שלה, תלמי יחיאל. מועצת הנשים פועלת יחד עם סגנית ראש המועצה עו"ד לימור פריז ברנס (האישה הראשונה שמונתה לתפקיד זה במועצה אזורית באר טוביה) ועם רווית רייטר, יועצת ראש המועצה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי.
ד"ר שפורן פועלת במושב שלה לקידום הנשים יחד עם ועדת היגוי שהקימה. נשות המושב תומכות ומסייעות. הן הגדירו מטרות לקידום הנשים במושב ולגיבוש שלהן, לקידום בריאות ותרומה לקהילה. הן בנו יחד תוכנית עבודה שנתית. דוגמאות לפרויקטים שלהן: "בשבילן/ם" (ביקור וסיוע לוותיקות והוותיקים במושב); קבוצת הליכה לנשים; קידום עסקים של נשים במושב, במסגרתו נערך לאחרונה יריד עסקים לנשים; העלאת המודעות ליום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות בנשים. יש כבר תוכניות לשנה הקרובה: פרויקט לקליטת תושבות חדשות, נשים מסייעות בקהילה, קיר חותם של נשות המושב, סרטון עדויות של וותיקי וותיקות המושב ניצולי שואה, סדנאות העצמה נשית וסדנאות בנושא תזונה והתפתחות ילדים, טיולי נשים, פעילות ספורטיבית קהילתית והיד עוד נטויה.
במושב
כלנית העירונית מרחובות התוודעה למושב כאשר היתה בת זוג של נועם, בן המושב, כארבע שנים לפני חתונתם. "למען האמת, כאשר אני מגיעה לעיר ואני רואה את התנועה, החנויות וקצב החיים, אני קצת מתגעגעת לזה. אבל עם השנים מאוד מאוד התחברתי למושב, לשקט שבו ובעיקר לטבע. אני חושבת שיש לנו, המושבניקים, זכות לחיות על האדמה במדינה בה אין עתודות קרקע גדולות."
היא מספרת על הגינה שהיא מטפחת: "בגינה שלנו אין ירוקי עד. הגינה שלנו מספקת לי את מעגל השנה ואת מעגל החיים. בסתיו רואים בה את האופייני לעונה זו, את השלכת. בחורף הגינה ערומה, וכאשר מתחילים להנץ ניצנים ומתחילה פריחה, יודעים שהגיע האביב. וכך הגינה לובשת גם את סממני הקיץ."
כמה מילים על נשים
כלנית היא קרייריסטית במלוא מובן המילה, אישה העובדת במשרה תובענית וקשה שקשורה לחיים ולמוות, שדורשת ממנה לעבוד שעות בימים ובלילות, ולא קל לנהל כך בית. ובכל זאת היא מצליחה לגדל ארבעה ילדים, להיניק כל אחד מהם עד גיל מאוחר, להתנדב לפעילויות במושב ובמועצה, ולתרום ברמה הארצית לקידום הרפואה. הנתינה היא טבע שני לה, והיא מודעת למשמעות שהנתינה מוסיפה לחייה.
היא אישה לוחמת ומשתדלת לבצע את כל משימותיה, גם ברגעים שנראים בלתי אפשריים. "אין גבולות למה שאישה יכולה לעשות," היא מצהירה ומקיימת. "ילדתי את בני הרביעי בתחילת המלחמה האיומה. גם כשהייתי בחדר הלידה, עד רגע הניתוח כמעט, תאמתי טלפונית טיפול חשוב עבור אחד המטופלים שלי. אחרי הלידה קיצרתי את חופשת הלידה. חזרתי רשמית לעבודה לאחר חודש וחצי, וקודם לכן הייתי מגיעה עם איתן יהודה התינוק שלי. אגב, הוא בן שנתיים ושלושה חודשים, ועדיין גם יונק כהשלמה לתזונה מלאה ומגוונת."
"המסר שלי לכל אישה הוא: אף אחד לא צריך להגיד לאישה המודרנית מה לעשות ומה לא לעשות." והיא מוסיפה: "גם אם אישה בוחרת להישאר בבית ולגדל את ילדיה, זו זכותה. עליה לעצב את חייה בעצמה ולא להיכנס לתבניות שהחברה סביבה תקבע לה. אין גבולות לכוחה של הרוח ולכוח הרצון. צריך להאמין בדרך שקבעת לעצמך, לעבוד קשה ולהתמיד כדי להשיג את מטרתך."
