אומר הרפתן הוותיק ארז שמיר, האחרון שנותר במושב ארבל * אחרי השקעות של מיליוני שקלים לאורך שנים לארז שמיר אין ממה לחשוש – הרפת שלו לא נחשבת לקטנה והוא אופטימי – ארז מאמין ששר האוצר לא יצליח במזימתו, שתביא לסגירת 400 רפתות מושביות * שמיר סבור שיבוא החלב נידון מראש לכישלון
*תמונה ראשית: ארז שמיר ליד הרפת עם מכסה של 2.8 מיליון ליטר. צילום: עמוס דה וינטר
"נולדתי בקיבוץ האון ובגיל שנה ההורים שלי, אליהו ונעמי שמיר ז"ל, עזבו את קיבוץ האון ובאו למושב ארבל," מספר לי הרפתן ארז שמיר (68), הרפתן האחרון במושב ארבל. אמי הייתה עובדת במכבסה ואבי עבד בשלחין, הוא היה מה שנקרא פעם 'מספואייניק', עבד במספוא. הוא היה קוצר ומביא את המספוא לפרות ברפת, שהייתה אז בקיבוץ האון.
"בשנת 1958, כאשר הם הגיעו למושב ארבל, אבי קיבל מהסוכנות היהודית פרה, עגלה וחצי סוסה (בשותפות עם השכנים). הוא התחיל לעבוד בתחנת הטרקטורים שפעם פעלה במושב שרונה. שם הוא עבד בתור מפעיל טרקטור ואמא עבדה במשק, בהאכלה וחליבת הפרות. כך לאט, לאט, הם פיתחו את המשק. הרפת לא הספיקה כדי להתפרנס באותם ימים, אז הוא הלך לעבוד כמפעיל טרקטור והיא חלבה. הוא היה חוזר מהעבודה, אוסף אותי ואת אחיי וביחד היינו הולכים לקצור תירס, להביא עגלת סלק-מספוא. מגיל 14 אנחנו קשורים לדבר הזה – נותנים יד למשק."
לארז יש שני אחים – חיים, חקלאי, אחראי המדגה של קיבוץ עין המפרץ ואבי, שעבד בעבר ברפת. ארז למד בבית הספר החקלאי כדורי, סיים 12 שנות לימוד. "בשנת 1975 התגייסתי לצנחנים, לגדוד 890, הייתי רס"פ במסייעת וסיימתי שם מסלול. שירתי בצה"ל שלוש שנים, סיימתי את השירות, חזרתי למשק – ואז באתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'או שאנחנו מגדילים את הרפת או שאני מחפש מקום לעצמי'.
ואז מה אבא אמר לך?
"אבא ענה לי: 'אתה יודע מה? בוא נתקדם' וכך התחלנו לאט לאט לפתח ביחד את המשק. כשאני הגעתי לרפת היו רק 12 פרות. עבדנו מאוד קשה, גידלנו אז ירקות – בצל ואבטיחים ובמקביל הייתה הרפת. לאחר מכן, אני התחלתי לעסוק בעיבודי פלחה ושטחים, עיבדתי אדמות גם כקבלן חקלאות וגם עיבדתי שטחים שלי ואף החכרתי שטחים מאחרים. גידלתי אוכל לפרות עבור מרכזי מזון.
"בהתחלה בכלל רציתי להיות נהג אגד. לא הלכתי ללמוד או משהו, זה לא עניין אותי, רציתי לבוא ולפתח את המשק וגם לא היה בזמנו אפשרויות רבות ללימודים – זה לא היה כמו היום שכולם רוצים ללמוד לתואר ראשון. היינו בראש של עבודה, זה מה שלימדו אותנו וזה מה שחינכו אותנו – לעבוד!
"התחתנתי ב-1980. אשתי רונית נולדה וגדלה בטבריה, דור שביעי בארץ, התחנכה בבית ספר חקלאי נהלל. אחרי הלימודים היא הלכה לסמינר למורים ולמדה הוראה ואז גם הכרנו. בהמשך רונית עבדה כמחנכת כיתה ובאיזשהו שלב עברה ללמד עולים באולפן, שם לימדה עולים במשך 30 שנה! התלמידים שלה מאוד אהבו אותה ועד היום בכל חג הם מתקשרים לברך אותה."
אביו של ארז, אליהו, ברח בגיל 16 מהצבא התורכי. אביו, סבו של ארז, העלה אותו על אוניה לארץ ישראל כדי שלא יגייסו אותו לצבא התורכי. אליהו היה בעליית הנוער, התגלגל לכל מיני מקומות ובסוף כאמור הגיע לקיבוץ האון.
ארז: "גם אמא עלתה בגיל צעיר מאוד, הייתה עוד ילדה. קבוצה מעולי מרוקו אימצו אותה והעלו אותה ארצה מצרפת. סבא הצטרף אלינו לאחר שכבר היינו מבוססים וכבר היה משק. לסבא היו חנויות בתורכיה והיה לו שותף תורכי, שותף גוי ש'עשה לו תרגיל' וסבא נשאר כמעט בלי כלום. הוא לקח את סבתא ומזוודה והם באו לארץ. הם השתקעו חיפה, בגב ים, היה לו דוכן פיצוחים ועוד דברים ומה שהוא עשה בתורכיה הוא עשה בארץ."
והרפת?
"הרפת גדלה בהדרגה, אני ואבא היינו שותפים והגענו ל-1.2 מיליון ליטר. עברנו את הרפורמה הראשונה של איכות הסביבה, גדלנו ופיתחנו את הרפת בבית של ההורים. וזהו, ההורים הזדקנו, אבא חלה במחלה הנוראית הזאתונפטר בשנת 2012 בגיל 78. אמא נפטרה ארבע שנים אחריו בגיל 74."
ואחרי שההורים ז"ל נפטרו?
"אחי ואני נפרדנו כשותפים כי אחי היה 'בן ממשיך' ולכן הוא לקח את הנחלה ואת הצד של ההורים. אני קיבלתי בזמנו נחלה משלי, כשחילקו בארבל. אחי באיזשהו שלב, בשל בעיות רפואיות, ביקש ממני להמשיך ברפת ואמר לי: 'בהמשך תקנה את זה ממני'. וזהו, העברתי את הפרות שלו אליי, טיפלתי ברפת – קניתי מכסות חלב במכרזות והגעתי ל-2.8 מיליון ליטר חלב."
"היום אני חולב 220 פרות מתוך 450 ראש. הגעתי למקום שלישי בתנובת פרה מושבית! כמו שאתה רואה הקמנו כאן רפת ענקית – השקענו בה את כל מה שהיה לנו ואת כל מה שלא היה לנו! אשתי ואני החלטנו שאם אנחנו הולכים על זה אז רק כמו שצריך ועד הסוף, ובלי לחפף, תוך עמידה בכל התקנות והחוקים של איכות הסביבה ושלא נפריע לאנשים במושב, שלא יהיה ריח וכדומה. דאגנו להכל, השקענו בזה הרבה כסף."
"לתרום ולתת למדינה"
לארז ורונית ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת: "הילדים שלנו כולם קצינים ביחידות מובחרות. הבן הבכור שלי מעיין (44), השתחרר עכשיו, היה ביחידה מובחרת בחיל הים, הוא היה 26 שנה בצבא קבע והשתחרר בדרגת סגן אלוף. אחרי שהוא השתחרר הוא קיבל הרבה הצעות עבודה, אבל הוא החליט שהוא יהיה אתנו. הבת שלנו הדר (43), נשואה לאביב ממשפחת הר-חול, משפחה שורשית ממייסדי קיבוץ כנרת, בעלה וטרינר.
"אלי-אור (39), הבן, עובד איתי מהתחלה במשק. האמת שהוצאנו אותו מהאוניברסיטה. הוא למד שנה באוניברסיטת תל אביב בהנדסת מכונות ואנחנו הוצאנו אותו כי אבא שלי חלה, אבי קרא לו ואמר לו: 'בוא, תעזור לאבא שלך כי אני כבר לא יכול'. ליאור גם קצין ביחידה מובחרת, היה מפקד צוות. הבן הצעיר טל (31), גם קצין ביחידה מובחרת, עשה הרבה הרבה ימי מילואים בשנתיים האחרונות. טל למד מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, עובד בחברת ההיי-טק Wiz וגר בתל אביב. את כל הילדים חינכנו לתרום ולתת למדינה."
איך אתה תפקדת בשנתיים האחרונות, כשהילדים היו במילואים, בטח היית בחרדות.
"לא, האמת היא שהדחקתי את זה. כאב לי בכל פעם ששמעתי כשהודיעו על חללים, 'הותר לפרסום', זה שיגע אותי, לא יכולתי לשמוע את זה. לא יכולתי לשאת את זה, באמת. לא חשבתי על דברים לא טובים, תמיד חשבתי חיובי, חשבתי על טוב. אני מאמין שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים להיות חזקים בישראל – גם אין לנו פריבילגיות להיות משהו אחר – אנחנו תמיד צריכים להיות חזקים."
ואיך הסתדרת אחרי ה-7 באוקטובר ובכלל בשנתיים האחרונות?
"תראה, המדינה הזאת עזרה לנו בכך שהיא נתנה לנו יותר תאילנדים, יש לנו בעיה מאוד מאוד קשה עם הקטיפים. מלבד הרפת יש לנו במשק כרמי זיתים למאכל, זיתים לשמן זית, מטעי אבוקדו, מנגו וליצ'י. את השמן אני עושה אצל משפחת אשוש במושב היוגב."
"בחודשים הראשונים היה לנו קשה מאוד אבל הסתדרנו. אוכל לפרות הגיע בזמן אבל רוב העובדים הישראלים היו בצווי שמונה. התאילנדים שלי למזלי לא ברחו, בניתי להם ממ"ד משלהם. הם כל הזמן באו ושאלו ודאגו והיינו איתם כל הזמן צמוד, לא עזבנו אותם לרגע ודאגנו להם – ובאמת הם יצאו איתנו חבל לך על הזמן."
"אתה יודע, אם יש לך רפת בלי תאילנדים – אתה מחוסל והם היו ממש בסדר איתנו. אתה נותן להם את הנשמה הם נותנים לך שתי נשמות. יש לי פה צוות עובדים מתאילנד מטורף, הם מפעילים את הטרקטורים הגדולים האלה, קוצרים, יש לנו מכבשים – עושים חבילות, מרססים, אין תחמונים, אין סיפורים כמו 'אשתי חולה'. מהמלחמה הזאת יצא גם שהכרנו את התאילנדים והבנו שאפשר לרוץ קדימה ואין שום בעיה."
"יש לנו עכשיו בעיה קטנה, פנינו למשרד הפנים בנושא, יש לנו שישה תאילנדים שצריכים לעזוב בסוף נובמבר. ביקשנו להאריך להם בעוד 3-4 חודשים, כדי שנוכל לעשות חפיפה עם החדשים. אנחנו מקווים שיאשרו לנו."
לא מפחד מהרפורמה
לפני הריאיון דיברתי איתך על הרפורמה שמתכנן השר סמוטריץ' בענף החלב ודווקא נשמעת אופטימי.
"נכון, אתה סיפרת לי על רכז עגבניות, שאפשר לייבא אותו לארץ והוא נשמר כמה שנים טובות. חלב זה לא רכז עגבניות שיכול להישמר שלוש שנים, הוא חייב להיות טרי. אני רוצה להגיד לך שחלב זו בעיה להביא אותו, זאת תהיה בעיה הלכתית, זה לא יגיע בזמן ובקיצור, עזוב – זה לא יהיה רמה! אני לא מפחד מיבוא חלב, הם לא יהיו מסוגלים לעמוד בזה.
"אנחנו הרפתנים לא אשמים ביוקר המחיה וביוקר מוצרי החלב. רוצים להוריד לנו מהמעט שאנחנו כן מקבלים עבור ליטר חלב גולמי, לא יישאר לנו כמעט כלום מזה. הרי מה אנחנו מבקשים היום? בין 25 ל-30 אג' לליטר נטו נקי אחרי כל ההוצאות? הטובים מגיעים ל-45 אג'? השקעתי מיליונים בשביל להגיע לרמה כזאת של ייצור חלב, עם סלקציה מטורפת של פרות, כי החלטתי שלא אעבוד כמו שפעם עבדו – פעם אמרו 'הפרה הזאת יש לה צבע טוב, היא הבת של הפרה הטובה ההיא, אני משאיר אותה'. היום אני אומר, מה שלא נותן להתראות. זה עלה המון כסף ובציבור לא מבינים את זה".
"אני רואה את העקרת בית ובכל פעם כשאני הולך לקניות אני מסתכל על המקרר של מוצרי החלב, זה מה שמעניין אותי. ואתה יודע מה? אני לא רואה שלוקחים גבינות תוצרת חוץ בכמויות אדירות – אני רואה שקונים בעיקר גבינות של טרה ושל תנובה ושל שטראוס. זה באמת עם טעם אחר ואני ממש לא חושש מזה. אני יודע שהישראלים אוהבים גבינות ישראליות."
"סמוטריץ יכול להגיד מה שהוא רוצה – אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים ואני מאמין שיהיה בסדר. הוא לא הראשון, כחלון גם ניסה לפרק אותנו ולא הלך לו ולא עזר לו – ואני מאמין שגם כאן יהיה אותו דבר הוא רוצה לחסל 400 רפתות? אז הוא לא יהיה שם עוד הרבה זמן בתפקיד שר האוצר. עוד לפני שאותן 400 רפתות יפלו הוא ייפול בעצמו. גם לא יתנו לו, אני שומע את הלובי החקלאי, אני שומע ח"כים שלא בלובי, לא יתנו לו. אישית אני נגד כל ההפגנות האלה שבהן שופכים חלב, כל ההתנהגות זאת לא נראית לי בכלל."
אין מה לעשות, צריכים להיאבק, זה מאבק לא?
"כן זה מאבק אבל לא שופכים חלב, לא שופכים חלב על הכבישים ולא מתנהגים בצורה כזאת. יש גם דרכים אחרות לסדר את העניינים, כך אני רואה את העולם הזה. תראה את כל הרפתות הקטנות בכפר זיתים, באחיהוד, אחיטוב, מדרך עוז ויש עוד עשרות כאלה, כל אלה הם אנשי ליכוד שרופים – אז מה הוא רוצה לעשות? רובם יש להם רפת קטנה עם 600-700 אלף ליטר והאמת שלהם מאוד קשה, כך אני שומע מהחברים שלי והם בחיים לא יסלחו להם על זה."
"ועוד פעם אני אומר לך – ברצינות, אני לא מפחד. מה יקרה אם יסגרו מאות רפתות? זה יגרום לחוסר בחלב, העלויות לייבא חלב מחו"ל תהיינה יותר כבדות, זה ייקר את החלב יותר מהיום, ואם אתה סוגר רפת זה לתמיד – זה, אבוד, זה נגמר, אף אחד לא חוזר לזה. להקים רפת מחדש זה עלויות מטורפות."
