הנוודית עם השפתון האדום

רוני בן ארי היא אמנית רב-תחומית שיוצרת צילומי סטילס, וידאו-ארט ומיצבי ענק שזכו להכרה בינלאומית * בן ארי מנטעים היא נוודת בנשמתה שמסתובבת עם ציוד כבד על הגב במקומות הנידחים בעולם * לפני שהיא בכלל שולפת את המצלמה, היא מתחברת לאנשים, חיה איתם ולומדת אותם * היא צילמה הכול, מנשים שעוסקות בזנות בתל אביב, רוסיה והולנד, דרך הצוענים באירופה, פליטים מאוקראינה ועד לנשים ברואנדה

*תמונה ראשית: הצלמת רוני בן ארי. צילום עדינה בר-אל 

לפני שפגשתי את רוני בן-ארי ממושב נטעים, הדימוי שעלה בראשי היה של איזו "ג'דאית" קשוחה. והסיבה? בשיחה המקדימה שלנו בטלפון, רוני סיפרה לי שהיא צלמת שטח שחורשת לבדה את המקומות הכי נידחים בעולם, חיה בקרב אוכלוסיות מוחלשות וסוחבת על הגב מטען כבד של 20 קילו. דמיינתי אישה חסונה וסגפנית, והנה, ההפתעה הייתה מוחלטת. לביתי נכנסה אישה עדינה מאוד, רזה, עם שיער בלונדיני קצוץ וחיוך רחב שמעוטר בשפתון אדום בוהק. 

למשפחה יש חשיבות עליונה

בתחילת השיחה רוני מפתיעה שוב. היא, שמסוגלת להסתדר לבד בכל פינה נידחת בעולם, אומרת בלב שלם: "למשפחתיות יש אצלי חשיבות עליונה." מסתבר שרוני ובעלה דני הם ממש "ראשי השבט" – שבט בן ארי. הם גרים במושב נטעים, ושלוש הבנות שלהן מתגוררות עם משפחותיהן ממש סביבם! כך שדני ורוני נהנים מ-11 נכדים במרחק נגיעה, והבית מתנהל ממש כתחנת רכבת: "באים, יוצאים, יושבים, משוחחים, מתחבקים, אוכלים. פשוט כיף גדול."

על מנת להמחיש כמה הקשר הזה חשוב עבורה, היא מספרת על נסיעה שערכה לסידני שבאוסטרליה בשנת 2019: "הוזמנתי לשם במימון מלא של המארחים כדי להציג תערוכת יחיד ולקבל פרס יוקרתי. באותם ימים הצבא יצא למבצע 'חגורה שחורה' בעזה. הטלפון שלי המשיך לקלוט את הודעות פיקוד העורף מהארץ. בכל פעם שהטלפון צפצף עם הודעה, הלב שלי פשוט התכווץ." היא נזכרת. 

"ביום הרביעי לשהותי בסידני פשוט לא יכולתי יותר לעמוד בלחץ. הייתי אמורה להרצות באותו ערב בפני 400 איש, ובכל זאת ניגשתי למנהל הפסטיבל ואמרתי לו שאני חייבת לחזור הביתה. הוא לא הצליח להבין למה אני מוותרת על הכול, אבל תוך כדי השיחה שלנו נשמעה האזעקה מהנייד שלי. באותו רגע הוא השתתק והבין הכול. חזרתי הביתה בטיסה הראשונה שמצאתי, במחיר יקר ובלי המטען שלי, העיקר להיות שוב קרובה לדני ולבנות."

כשרוני מדברת על בעלה דני, היא חוזרת לרגע לגיל 16, אז הם הפכו לחברים ומאז הם יחד. "דני הוא איש ארץ ישראל היפה," היא אומרת. "הוא יזם, מבוני הארץ שהקים והרחיב את החברה להנדסה אזרחית שנקראת 'אליקים בן ארי', על שם אביו."

כאן המקום לציין שדני הוא בנה של מירה בן ארי הי"ד, האלחוטנית הגיבורה מקיבוץ ניצנים, שסיפור גבורתה אל מול הצבא המצרי במלחמת השחרור הפך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית ומהזהות המשפחתית. דמותה ההרואית מונצחת בסרט  הקולנוע  הישראלי "תמונת הניצחון" שביים אבי נשר ושמפחת בן ארי הייתה שותפה בהפקתו. 

לדבריה של רוני: "המורשת הזו של נשים חזקות ופורצות דרך עברה בבירור גם לשלוש הבנות שלנו. מירה הבכורה, שקרויה כמובן על שם סבתה, התחילה בכלל כעורכת דין, אבל לפני 18 שנים היא עזבה את עולם המשפט והקימה את בית הספר 'בטב"ע' – בית ספר ייחודי בטבע לילדים עם ליקויי למידה מורכבים. בנוסף הקימה מירה עבור תלמידיה שהגיעו לגיל 21 מרכז תעסוקה שנקרא 'בטב"ע שלנו'." 

שני המוסדות הם במושב בית עובד, סמוך לנטעים. היום מירה היא דמות ציבורית מוכרת ומכהנת בתפקיד ראשת המועצה האזורית גן-רווה. היא אם לשלושה.

הבת השנייה מיכל היא רואת-חשבון במקצועה, "אבל היא גם סייסת ורוכבת סוסים מקצועית, קונדיטורית, שוקולטיירית ואפילו סקיפרית. היא חורשת עם דני את הארץ בג'יפים וברייזרים, שניהם מכירים כל שביל במדבר," אומרת רוני בגאווה. מיכל היא אם לארבעה ילדים. 

הבת הצעירה יעל סיימה את מכללת "שנקר" בהצטיינות, והיום היא אמנית טקסטיל ואופנה, שעבודותיה מוצגות במוזיאונים נחשבים בעולם. יעל חיה כמה שנים בלונדון, שם עבדה בלב התעשייה שחוזה טרנדים עולמיים. היום היא נשואה ואם לארבעה ילדים, מה שמשלים את המניין המכובד של אחד-עשר הנכדים של רוני ודני.

אריגה של זיכרונות – מתל-אביב ללודז'

כדי להבין את האמנות של רוני, יש ללכת ממש להתחלה. רוני נולדה ברמת גן למשפחת הלפרן וגדלה לתוך פסיפס של תרבויות. אמה, מונצי-מרים, הגיעה מקלוז' שבטרנסילבניה, ואביה, אברהם הלפרן, היה יליד לודז' שבפולין. אחותה הגדולה היא ד"ר נורית נוישטט-נוי, אלמנתו של איש הרדיו המיתולוגי ד"ר יצחק נוי ז"ל. 

"אמא הייתה סוג של צוענייה," רוני מחייכת כשהיא נזכרת, "היה לה טמפרמנט סוער, צבעוניות מיוחדת בבגדים ובבישולים והיא אהבה מאוד לרקוד. היא בלטה בכל מקום, עד שכל החברים והמכרים קראו לה 'ציגָנְקָה'." 

מצד אביה הסיפור היה כולו טקסטיל. המשפחה הגיעה מלודז', עיר הטקסטיל המפורסמת של פולין. סבא של רוני היה אורג מחוכים, ובשלב מסוים הם עברו לבוקרשט שברומניה כדי לפתח את העסקים. ההורים של רוני נפגשו בסניף "השומר הצעיר" בבוקרשט. הם נישאו ועלו ארצה בשנת  1940 לקיבוץ שמיר ואחר כך עברו לקומונה בחיפה. 

לאחר שכל המשפחה התאחדה בארץ הוקם מפעל הטקסטיל המפורסם שלהם ברחוב המסגר בתל אביב. "גדלתי בתוך המפעל," רוני מספרת בגעגוע, "הייתי מחוברת לקולות של המכונות, לריחות של הבדים. אבא שלי היה האחרון מהאחים שנשאר לעבוד כאורג ג'אקארד," משחזרת רוני ומסכמת את השושלת הזו: "סבא שלי ארג מחוכים, אבא שלי ארג את בדי הג'אקארד ואני אורגת זיכרונות וחלומות". 

רוני ממשיכה לספר  על מפגש מקרי בתל אביב שהוליד פרויקט ענק שנדד לפולין: "הכול התחיל באירוע בתל אביב, ניגש אלי אדם וסיפר לי שבעבר הוא מכר לאבי חלקים עבור מכונות הטקסטיל. שאלתי אותו אם יש לו עוד חלקים כאלו ומסתבר שנשארו לו חלקים רבים. לקחתי הביתה את הקילוגרמים האלו של הברזל מבלי לדעת מה אעשה בהם. לילה אחד נתקפתי בלהט ליצור. ירדתי למרתף, העליתי את חלקי המכונות, ובלי לנקותם צילמתי כל אחד ואחד מהם על רקע בריסטול לבן."

מתוך הלילה ההוא נולדו שתי עבודות: האחת היא וידאו-ארט שבו חלקי הברזל נעים ויוצרים את דוגמת הבד שאביה ארג, ועבודת ענק אחרת שבה תפרה רוני את כל התצלומים במכונת תפירה בחוטי זהב. כאן חבר אליה גיסה, ד"ר יצחק נוי ז"ל, שכתב את הסיפור המשפחתי שיצא לאור בספר הצילום: "נול – אבא – רקוויאם". (תפילת אשכבה לעולם הטקסטיל ולאביה). 

רוני הוזמנה להציג תערוכת יחיד במסגרת הטריאנלה, שהתקיימה במוזיאון לטקסטיל ורקמה בלודז'. היא הגיעה לשם עם עבודת האריגה, הווידאו-ארט ועם חלקי המכונות הכבדים. "אני עושה הכול לבדי," היא אומרת בגאווה, "בשדה התעופה אישרו לי להעביר במזוודה ארבעה-עשר וחצי קילוגרמים של חלקי ברזל. התערוכה הייתה מהפנטת: עבודת האריגה הוצגה במרחק מהקיר, כך שמצד אחד היא הייתה משכרת מצבעוניותה, ומאחוריה נוצר צל שחור ומאיים, רמז לגורל היהודים בעיר." 

רוני חזרה ללודז' ובאחת הפעמים הביאה איתה מהארץ חנוכייה שהייתה של סבא שלה ועברה במשפחה. "הלכתי לראות את בית המשפחה הישן," היא מספרת. "נכנסתי לדירה בה התגוררו סבי ובניו, ושמתי את החנוכייה על אדן החלון. הרגשתי שהחזרתי את סבא ואבא הביתה." 

האירוע של הדלקת החנוכייה הזו צולם בסרט דוקומנטרי על יהודי לודז' בשם "Still Life In Lodz". ורוני הוזמנה להקרנה החגיגית. "באולם ישב לצדי אדם מבוגר שרעד כולו מהתרגשות. אחר-כך התברר לי שהוא היה הניצול האחרון שנותר מגטו לודז'."

יצירתיות ותקשורת

רוני נולדה בשנת 1947 וגדלה ברמת גן. בצבא היא שירתה כפקידת מבצעים בחיל האוויר בשדה דב. כבר אז הידיים שלה היו חייבות ליצור. "יש לי ידיים טובות," היא מעידה על עצמה, "אני יודעת לתפור, לרקום, לנגר." 

בצעירותה היא התמחתה בצורפות של תכשיטים בשיטות עתיקות שנמכרו בכל העולם. היא מספרת לי על הדירה הקטנה שהייתה להם אז: "בלילה המטבח הפך למעבדה לעבודות כסף ואמייל, ובבוקר הייתי מנקה הכול ומתחילה לבשל." בין לבין היא אפילו הספיקה ללמוד במדרשה למורים למלאכת יד, במדרשה לאמנות, עיצוב חלונות ראווה וגם עיתונאות. "אני אוספת תעודות," היא צוחקת. 

הקריירה שלה בתקשורת התחילה ממש בעת אירוע היסטורי, במלחמת ששת הימים. היא הגיעה בעת המלחמה להתנדב בלילות ב"קול ישראל" ונשארה שם כמפיקה. משם הדרך לטלוויזיה הייתה קצרה. היא עבדה מחלקת החדשות של הטלוויזיה הכללית ואחר כך תשע שנים בטלוויזיה הלימודית, יזמה כתבות והייתה חלק מצוות התוכנית המיתולוגית "ערב חדש". כמו כן היתה כתבת בתוכנית למדע ורפואה "תצפית". בעת הקמת ערוץ 2 הייתה רוני במאית של התוכנית "חדרי חדרים."

נכדתי המלאכית

בשיא הקריירה שלה בתקשורת, רוני עשתה משהו שמעטים מעזים לעשות- היא עצרה הכול. נכדתה, אריאל, נולדה עם לקויות למידה מורכבות ורוני החליטה להקדיש לילדה את כל כולה. במשך שנתיים הבית הפך למכון טיפולים פרטי. רוני לימדה אותה תנועות בסיסיות ותרגלה איתה דיבור באמצעות תרגילי קול מאמצים. "הטיפול באריאל השרה עלי רוח יצירה מזוקקת," רוני אומרת. היא תיעדה בסטילס את כל התהליך הסיזיפי והמרגש של לימוד הפקת הצלילים, ויצרה מזה את התערוכה "נכדתי המלאכית". 

היום אריאל כבר בת 29, היא למדה בבית הספר "בטב"ע"  ועובדת בגאווה במרכז התעסוקה "בטב"ע שלנו" בבית עובד. את שניהם הקימה כאמור מירה, אמה של אריאל. רוני מסכמת במשפט נוגע ללב: "יש לי שני חדרי לב. האחד מוקדש לאריאל והשני לעשרת הנכדים האחרים. כולם יודעים זאת ומבינים."

צלמת מזן אחר

ככל שאנחנו מעמיקות בשיחה, מסתבר שרוני היא צלמת מזן לגמרי אחר. היא פועלת כעצמאית לחלוטין, נעה בעולם בלי הזמנות עבודה רשמיות, פשוט כי הנושא בוער בה. "אני סוחטת את עצמי עד תום," היא אומרת. 

מסתבר שהמניע הכי עמוק שלה לצילום מגיע בכלל מחלום ילדות רחוק: "כשהייתי קטנה רציתי להיות אחות. בסוף הפכתי לצלמת, אבל האחות שבי היא זו שמפעילה אותי כל החיים." 

רוני לא "מתנפלת" על מושאי הצילום שלה. היא קודם כל מתקרבת, נקשרת, יושבת עם אנשים שעות במקומותיהם ומשוחחת. רק כשהיא הופכת ל"זבוב על הקיר", היא מרגישה שהגיע הרגע להפעיל את המצלמה. שנים רבות היא צילמה בפילם אחר כך עברה לצילום דיגיטלי. זאת ועוד, היא מסרבת להשתמש בחצובה. היא סומכת רק על יציבות הידיים שלה. היא לא משתמשת בפלש, והיא לעולם לא מביימת תמונה.

"ברור לי שאני נראית משונה לאלו שאני מצלמת במקומות נידחים," היא צוחקת, "רואים את הבלונדינית הזאת שמגיעה עם שפתון אדום בוהק, אבל אז מגלים שהיא מסוגלת לא להחליף בגד שבוע, לא לאכול ולא לשתות. אני מאוד טוטאלית ומשתלבת בשטח, אבל המראה שלי מטעה."

הסגפנות הזאת שהיא מפגינה במהלך הרפתקאות הצילומים אינה מובנת מאליו, במיוחד כשמדובר באישה שגילה נושק ל-80, אבל לרוני זה לא ממש מזיז: "בחיי היומיום אני אישה קלאסית שאוהבת אופנה ונשיות, אבל בעבודה אני יכולה להיות 'חיה רעה' שרואה רק את המטרה."

מפגשים עם אוכלוסיות מוחלשות 

השיחה שלנו נודדת למקומות פחות זוהרים. לרוני יש רגישות רבה לאוכלוסיות מוחלשות, ובעיקר לנשים בשולי החברה. היא מספרת על  פרויקט בן שנתיים לתיעוד תופעת הזנות שהקיף את המדינות: רוסיה, הולנד והודו, אך התחיל כאן בישראל, כאשר בילתה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב בקרב נשים שעוסקות בזנות. 

רוני כמובן שלא הגיעה לשם עם מצלמה שלופה: "בהתחלה הגעתי בכל יום ראשון עם האמבולנס של משרד הבריאות," היא נזכרת. "היינו שם צוות מתנדב והעוסקות בזנות חיכו לנו לא רק בשביל הסנדוויץ' או התה החם, אלא גם בשביל החיבוק והידיעה שיש מי שמקשיב להן." עם הזמן האמון נבנה. רוני התחילה לבקר אותן ב"כוכים" שלהן, דאגה להן לאמצעי הגנה ולמזרקים נקיים. "יש לי חברות משם עד היום," מפתיעה רוני, "אני שותה איתן קפה, מכירה את הילדים שלהן."

המסע הזה הגיע כתערוכה עד לעיר סאול, בירת דרום קוריאה ואחר כך לארל שבצרפת, לפסטיבל ה50 היוקרתי, שם הציגה את "נשים בממתינה". "שילבתי במיצב גם וידאו-ארט וסאונד", היא מציינת. היא שכרה אשת רדיו דוברת צרפתית שקראה בקול את סיפורי החיים של הנשים, כך שהמבקרים בתערוכה לא רק ראו את הפנים שלהן, אלא ממש שמעו את קולן עוטף את החלל.

באותו אזור של התחנה המרכזית רוני פגשה גם את קהילת הפליטים. היא לא רק עברה שם, היא ממש חיה ביניהם תקופה ארוכה. "ראיתי מאות ילדים ש'מתחנכים' בתוך מחסנים מאולתרים." היא אומרת בכאב, "זה היה מראה כל כך קשה שלא יכולתי אפילו להביא את עצמי לצלם אותו." היא גילתה ביניהם בני נוער מבריקים שחולמים על עתידם  בישראל, שרוצים לשרת בצבא, ללמוד באוניברסיטה, אבל תקועים כאן ללא תעודות זהות. 

רוני החליטה שהיא לא רק מתעדת, אלא פועלת. היא הצליחה לאתר עבור כמה מהצעירים האלו משפחות בקנדה שלקחו עליהם חסות מלאה, מימנו את הטיסה ועזרו להם להתחיל חיים חדשים עם אזרחות ואופק אמיתי. 

יש לציין שרוני חיה גם עם קהילת העבריים בדימונה, ואפילו ליוותה אותם במחאות שלהם, כאשר רצו לגרשם מהארץ. 

אמנית בנשמה

עם קהילת יוצאי אתיופיה היא עבדה במשך שלוש שנים רצופות, תיעדה את התרבות העשירה שלהם בפרויקט "אתיופיה כאן", שמוצג עד היום כתצוגת קבע בפארק הלאומי בפתח תקווה: שנים-עשר עמודי בטון מרשימים בגובה 4 מטר כל אחד, שעליהם מוטבעים צילומי העדה ותרבותה. ויש גם  הקשר האישי. עוזרת הבית שלהם, בת הקהילה, שרוני ודני "אימצו" לחיקם. הם שלחו אותה ללמוד בארה"ב והיום היא אחות סיעודית וחלק בלתי נפרד מהמשפחה.

עבור רוני כל מקום הוא גירוי ליצירה. היא ביקרה במחצבת חוצה-יהודה / אדורה הממוקמת באזור חברון, ושם ראתה יהודים וערבים שעובדים יחד, כתף אל כתף. "הם משתמשים באבן לא כדי להשליך אותה אחד על השני, אלא כדי לבנות ולהתפרנס," היא אומרת בהערכה. "יש שם מסועים גדולים שמובילים את האבן הגרוסה ושופכים אותה. ואני ראיתי במה שנשפך קווים, צורות מעניינות." בהשראת הצילומים שצילמה שם היא יצרה פרויקט שנקרא "רישום באבן", במסגרתו הכינה גם וידאו ארט. 

בחיפוש אחר ה"רוח הצוענית" של אמה מונצי, רוני נסעה לקלוז' שברומניה וחיה שם שנה שלמה בקרב הצוענים. היא חיה איתם בתנאים הכי קשים, לא התקלחה ימים ארוכים, והכל בלי לדעת מילה בשפתם. במסע הזה היא נתקלה בסכנת חיים לא פעם. אבל לבסוף האמנות שלה מצאה שם בית, אחד המוזיאונים הגדולים בקלוז' הקדיש קומה שלמה לתערוכה של צילומיה. למרות שחשבה תחילה שתציג בתערוכה רק תמונות בשחור ולבן, היא לא יכלה לוותר על הצבעוניות שלהם ובחרה להציג גם תמונות בצבע.

מראות וקולות בבית אבות 

כשרוני מדברת על אבא שלה, אברהם, הטון שלה הופך רך יותר. היא מספרת שהוא רצה לסיים את ימיו בבית האבות "נאות יפו", אך נפטר בבית החולים. רוני בחרה להעביר את כל שנת האבל שלה דווקא שם, באותו בית אבות. היא חיה באותה שנה בין הקשישים ותיעדה דמויות מכמירות לב בתערוכה, שזכתה לשם "עד כלות קולם". 

בבית האבות היא גם הקליטה את הקולות והרחשים בחלל, והסאונד הזה הפך לחלק מהתערוכה. מסתבר שלא כל אחד ער למה שנשמע במקום העצוב הזה. מספרת רוני: "בתיה, האחות הוותיקה של בית האבות, הגיעה לתערוכה ופשוט נדהמה," רוני מספרת. "היא לא שמה לב לקולות האלו במשך 12 שנות עבודתה, ופתאום, בתערוכה האמנותית, הם קיבלו נוכחות שהיא לא יכלה לשאת. היא אטמה את אוזניה בידיה ויצאה מהחדר".

רוני הייתה גם באוקראינה כאשר הרוסים החלו במלחמה. שם הצטרפה אל הנשים הפליטות וילדיהן שנאלצו לעזוב מאחוריהן הכול באופן מידי ובחוסר כול. היא זימנה גם ליצני רפואה מישראל והם נעו ביחד בין הגבולות כדי להביא מזור ולהעלות מעט חיוך על פניהם, בזמן שעמדו בתורים ענקיים במשך שבעים ושתיים שעות ויותר עד שיגיעו למקום מבטחים. מראות הפליטים האוקראינים וילדיהם פשוט נגעו לכולם עמוק בלב.

"מלכת ההר" – בירה מבננות

הפרויקט האחרון שצילמה רוני לפני ה-7 באוקטובר 2023 היה ברואנדה. כידוע, ברואנדה התרחש רצח עם על ידי הממשל בשנת 1994, בו איבדו את חייהם כחצי מיליון מבני הטוטסי. כיוון שרוב הנרצחים היו גברים, נוצר מצב בו נשים רבות מילאו את מקומם של הגברים בעבודה, מעמד האישה עלה במדינה והחלה צמיחה כלכלית.  

"ההרפתקה שלי באותה מדינה התחילה כאשר נודע לי שברואנדה יש בממשל 60 אחוזים של נשים," מספרת רוני. "נושא הנשים הוא מרכזי בעבודתי. רציתי לבדוק מנין צמחה שוויוניות זו ואיך מתבטאים השינויים במדינה. יצאתי למסע עם עשרים קילו על הגב, כרגיל. הגעתי לכמה נשים מעניינות, שפועלות בסביבתן ומצליחות להשפיע על החברה." ובהמשך מדגימה רוני את ההצלחות הקטנות של נשים אשר פגשה וצילמה, שהפכו להיות מנהיגות בסביבתן.

דוגמא ראשונה: "הגעתי למקום בו יש חצר ענקית, ובו 17 נזירות אחראיות על 127 ילדים שהוזנחו על ידי משפחותיהם, חלקם סובלים ממחלות ומומים שונים. יש גם מתנדבים במקום."

זוהי דוגמא לאישה קשוחה, שמנהלת את המפעל שלה בביתה ביד רמה. מספרת רוני: "שמעתי על אישה שמכינה בירה מבננות. כדי להגיע אליה הייתי צריכה לחצות בסירה את נהר הנייאברונגו (,nyabarongo), לשוט באגם בוררה (burera), וזאת כדי להגיע למרגלות הר מוהבורה(muhabura) . אחר כך עליתי ברגל בהר בשביל עיזים עד לגובה של 1,800 מטר, כאשר הייתי עם מטען כבד על הגב, שכלל שתי מצלמות ומחשב. אני עליתי מתנשפת והגעתי לראש ההר בלילה. הסתבר שהשירותים רחוקים מאוד, אבל לא נרתעתי מהתנאים." 

וכאן מרחיבה רוני כיצד היא מתנהלת במקומות הרחוקים והמבודדים שאליהם היא מגיעה: "אני לא פוחדת בלילות. אין לי פיג'מה, אני ישנה עם הבגדים, כמו שאני. לפעמים אני ימים רבים לא מתקלחת. זה לא מעניין אותי אפילו, באמת. אני גם לא מורידה את התיק מהגב שלי, אני לא סומכת על אף אחד. הרי אין אפשרות להשיג ציוד צילום במקומות כאלו." 

"ונחזור לאישה שהגעתי אליה על ראש ההר," היא ממשיכה. "התעניינתי בתהליך של עשיית בירה מבננות, תהליך של שלושה חודשים. היו שם המון המון בננות. סביב ביתה היו שדות נרחבים, ובהם היא מוצאת עשבים וכותשת אותם להכנת תבלינים לבירה." הסתבר שהאישה הייתה טיפוס קשה מאוד, אבל היא גם פיתחה בירה טעימה מאוד. אף אחד לא נכנס לחצר שלה לפני שהיא הושיטה יד ושילמו לה כסף. "למזלי הגעתי כשהבירה הייתה מוכנה ותוססת. התאספו שם גברים ששילמו לה מראש. הם ערכו טקס של שתיית הבירה. העבירו את כוס הבירה מאחד לשני," אומרת רוני, "תארי לך שגם אני שתיתי מאותה כוס שעברה ביניהם. אי אפשר היה להעליב אותם. וזה היה ממש טעים." 

היו שם גם נשים חובצות. הן היו לוקחות בננות מקולפות, מוסיפות לזה קש ומועכות את התערובת הזו עד שהיא נהיית כמו דייסה. את זה הן הכניסו לשקית בד, סוחטות ונותנות לילדיהן לשתות. 

טיפוס אחר של אישה ברואנדה היא "אַמְגָדוּגוּדוּ" (umudugudu). זוהי סוג של אחות קהילתית, לבושה חלוק כחול. נשים אלו מסתובבות ברחבי רואנדה בכל מיני מחוזות. הן עוברות מבית לבית, בודקות את התפתחות התינוקות והילדים ומלמדות את הצעירות והצעירים על חיי משפחה, היגיינה, תזונה נכונה ותכנון משפחה." 

רוני פגשה אישה שהיא מנהלת כפר, ממש כפר שלה, שהיא מממנת מכספה. היא מגדלת דור של נשים מאז ילדותן. הן לומדות אצלה לעבוד בענף הקפה, איך לשתול את השיחים, מתי לקטוף, כיצד למיין, לשים בשקים, להביא לטחנות. ויותר מזה, בכל סוף שבוע הילדות מקבלות תעודות וגם מתנות על עבודתן: חתיכת בד, קלשון, מגפיים… "זוהי דוגמא למחנכת דור של נשים לעבודה." אומרת רוני. 

באחת הפעמים הבחינה רוני בנערות שמתקהלות סביב אישה, שעל הגופייה שלה היה כתוב באנגלית: "Girl, raise up". הסתבר שהמתאספות הן בנות 12-13, שהרו וילדו. הן כבר לא חוששות ממשפחותיהן, הן מחזקות זו את זו, ואפילו בונות לעצמן בקתות מבוץ. רוני ביקרה בבקתה כזו. "נכנסתי פנימה וראיתי מזרון על האדמה ועליו כרית אדומה אחת. שם שכבה היולדת," והיא מוסיפה: "היופי והחמלה בתוך הדלות הזו פשוט צבטו את הלב".

את הצילומים ממסעה ברואנדה מציגה רוני בתערוכה מיוחדת בשם "קוֹל כֻּלָּן – רוּאַנְדָּה", שנפתחה ב-12 לפברואר בבית האמנים בתל-אביב ותוצג עד ה-7 במרץ. 

והיא מסכמת את התובנות שלה לגבי נשות רואנדה: "ברואנדה למדתי שמנהיגוּת צומחת מלמטה, מהידיים של הנשים שבונות בתים אחת לשנייה, שמגדלות קפה ושומרות על הקהילה. הנשים הן אלו שמרפאות את פצעי העבר."